מסה:

על ג'ים מוריסון ועל השאר/ בנימין אלקובי

אפרופו ג'ים מוריסון זה, היה גאון, היה משורר, שמע מוסיקה בראשו, לא ידע, לא למד מעולם לתרגמה לתווים, לא נגע בכלי מוסיקלי; הוא צמח אל תוך שירתו הקולית כמו מלא כלום; אחותו מספרת שקהל מאזיניו מעריציו היה חסר סבלנות כלפי שירתו האמנותית על הבמה, רצה רק בשירתו הווקאלית. קם ב-2 בצהריים (ולו רק על-כך הייתי מעריצו ולומד ממנו...): אין ספק, קשה היה לו עם החיים, קשה היה לו עם עצמו, לא-כל-שכן עם הזולת, עם האחר.

אביו אדמירל בצי הצבאי האמריקאי, מה לעזאזל לו ולאומנות בנו? לא הבין שום דבר ממנו, לא שמע משיריו או מתקליטיו מעולם; אחותו, שגם עקרונית לא הייתה קרובה למוסיקה של אחיה ולהשקפתו ההיפית, ניסתה להתקרב לעולמו, לפחות אחרי מותו.

יום אחד קם בחור אמריקאי רגיל, לבן עור, ממעמד הביניים הבורגני, המבוסס, לא העשיר במיוחד, ילד ונער מחונך ונורמטיבי, עם מבט רציני ולא מחייך לעולם בצילומיו, בשנות השישים של המאה שעברה, והופס! בבת אחת וללא התראה מוקדמת, משם ממרחקים, מודיע בטלפון לבני משפחתו ההמומים, כי הוא חבר בלהקת רוק, היפי, מגודל שיער (להקת רוק? היפי? מגדל שיער? אני תוהה, באמת, אם הייתי במקומו של אביו, מנסה לחשוב באמת ממקומו, כיצד לעזאזל הייתי אמור להגיב כלפיו?.. מה זה זמר?! מה פירוש הדבר? What the fuck. לך תמצא לך עבודה נורמלית. מאיפה זה בא לי?!) מסכן האבא הזה...

כעבור מספר ימים הבן כבר בטלוויזיה הלאומית. ואיזה פרובקטור על הבמה!

אוי, החיים, החיים!

למה יש B.A בכל העניינים, גם האיזוטריים שביניהם או הלא-כל-כך שימושיים, אפילו בפילוסופיה, אפילו ב''לימודי מגדר'', אפילו ב''כוח אדם ויחסי אנוש ומינהל'' או כל שם של חרטא דומה,

ואין קורס בסיסי או מינימלי לחיים עצמם, לבירוקרטיה שלהם, למשרדנות, לבלבולי הביצים ולזיבולי המוח שלהם; להיות handy man וכלבויניק.

אזכיר לטובה ולשבח את העובדה, שבילדותי ובנעורי היו בבית-הספר היסודי לימודים תאורטיים ומעשיים בשיעור שנקרא ''מלאכה''. כמה אני מהלל את השיעורים הללו ממרחק הזמן. מה זה?! הייתה המורה למלאכה מלמדת אותך לנסר במסור(!), להכין דבק פלסטי מנסורת עץ, לדפוק בפטיש, ללחוץ במלחציים, להכין דיוקנאות אמנותיים עשויים דיקט, ועוד ועוד. מה אומר ומה אגיד. אציין אותם: כל הכבוד לבית-הספר ''אילנות'' שבאשקלון שבמחצית הראשונה של שנות ה-70 שעברו. אלו היו שיעורי הכנה מצוינים לחיים! משותפים היו, אגב, השיעורים הללו לבנים ולבנות יחדיו, שמאותה הכיתה, כמובן.

אבל דא עקא, הלכו חלפו להן השנים, ואשתי, מורה ותיקה לשעבר בבית-הספר היסודי ע''ש ליאו-בק שבחיפה, לא דובים ולא יער. שיעורי ''מלאכה'' הלכו לבלי שוב, ובמקומם שיעורי אומנות, שהם חשובים כשלעצמם, אך לא במקום הדבר המקורי והכוונה המקורית שעליה דיברתי לעיל.

פעם, בהיותי כבר תושב קריית-ים שבצפון, באתי להחליף את ארונות המטבח שבדירה המושכרת לי, והזמנתי לשם-כך קבוצת תלמידים מבית-הספר לחינוך מיוחד ''מפתנים'', שיעודו איננו לימודים תאורטיים לשם השגת בגרות כמו כולם, אלא לימודי מלאכה מעשיים, כולל נגרות, פחחות, מסגרות, צבעות, אולי גם אינסטלציה. הם עבדו בהדרכת מורם. עשו אצלי עבודה נהדרת, וכמובן, לא פחות חשוב, לא יקרה.

ייזכר לטוב אחי יוסי שיחיה אלקובי, למד בבית-הספר ''אורט'' שבאשקלון, בשנות ה-70 כאמור. כבר בגיל 17 התקין בבית אמי ז''ל אינסטלציית חשמל שלמה על כל הבית!

כזה הייתי רוצה להיות, חולם להיות, לפעמים. איש מעשי לחלוטין.

ובכן, מה אנחנו צריכים עוד בחיים?

קורס בי. איי. בלהיות יהודי, וקורס אם. איי. או אמו בלהיות יהודי וישראלי, ודוקטורט ופרופסורה בלהיות גם וגם וגם...

לטכנולוגיה המזופתת שלהם, שמשתנה מיום ליום, ומיום ליום אתה צריך להיות in ולא כמו איזה עוף מוזר ומוזל (''למה אין לך ווטסאפ?! איך זה שאין לך ווטסאפ?! למה אין לך רכב, זה היה מקל עליך... למה שלא תסייד את קירות ביתך...'')?

למה אין קורס בסיסי בזיונים (רצוי גם עם אביזרים מתאימים והמחשות פדגוגיות...), ביחסי אנוש וביחסים החברתיים ההפכפכים, ביחסים שבינו ובינה, בהורות?! ''שיעורי המין'' בביה''ס היסודי הרי היו בדיחה, או, אם אעשה חסד עם הזיכרון ועם ההיסטוריה, כמעט בדיחה...

טוב. בקיצור. גי'ם מוריסון הבעיה הגדולה שלו, היא שהוא לקח את עצמו יותר מדי ברצינות. יותר מדי.

השנאה התהומית לאב בשיר ''The end'' אין לה שום ביסוס ביוגרפי, למי שבאיוולתו מתעקש לחפש ולמצוא רמז לדבר; היחס האדיפאלי לאם כנ''ל. זה עניין פואטי פרופר, או לכל היתר משהו נפשי עמוק שבינו לבין עצמו. הקהל רק הרוויח מזה, במרכאות או שלא במרכאות, את ההנאה שבהאזנה. ככה זה, כמו ששורר על כך ביאליק, ''ואנוכי בחלבי ובדמי/ את הבערה אשלם.''

חייך, בן-אדם, חייך קצת. צחק. קצת הומור לא היה מזיק לחייך הקצרים. אולי היית זוכה לחיות היום עוד בינינו.

נו, אם-כן, אז מה, מה אז ?!

אז אולי, אני מנסה לומר בזהירות רק אולי (כמו שאני רגיל לומר בדיון אחר ביחס לפירוק ה''ביטלס'') דייך ודיינו במה שהספקת לחיות ולעשות, לפני שהיית משתעמם טיכו, או מתנוון או, גרוע מזה, מידרדר מבחינת העשייה האמנותית שלך.

אז אולי מבחינה זו עדיף שתישאר כפי שנשארת בדיוקנך זה המצוי בידינו, צעיר נצחי, יפה תואר ופנים, לפעמים קצת עודף משקל ומזוקן, ועם השירים שלך כפי שישנם, לא פחות,

אך גם לא יותר.

אין צורך.