סיפור:
לזרו/ גבריאלה ד'אנונציו מאיטלקית אירית זילברמן
הוא עמד שם, זקוף, מחוץ לצריף, משתאה מעט, עטוף בשמיכה מלוכלכת, שהייתה כרוכה ברכות סביב שוקיו הרזות; הביט בחצר המוזנחת, השותקת, העצובה, השרויה בצילו של שלד עץ זקוף, שבולט מתוך העננים הנמוכים, תחת הלחות המיוסרת של הרקיע; הביט, ובתוך עיניו היה ניצוץ מבשר רעות של רעב: מהמקום בו ניצב, נדמה היה הצריף כעטוף בווילונות של ממטרים כבדים, ושם, מולו, במרחק מה, באזור המוצל למחצה, נדמה היה הצריף כמו חיית טרף גדולה שכולה עור ועצמות.
ביום האחרון לא אכל דבר; נתחי הלחם האחרונים בלע אותם בבוקר בנו התינוק, אותו בן אנוש מפלצתי עם הגולגולת הקרחת ובטנו נפוחה כמו דלעת ענקית;
האב עמד שם, בבטן ריקה יותר מהתוף עליו היכה בייאושו, כדי להזכיר לנבל לשלם לו עבור הבן הפלאי הזה.
אבל שום נפש חיה לא נראתה באופק.. והתינוק היה מוטל שם בפנים, בתוך הצריף, על ערימת בגדים מרופטים, עם רגליו הפעוטות מקופלות, כולו רק ראש ענק, נוקש בשיניו מצמרמורת ומחום, בעוד מכות התוף הוסיפו לו עוויתות ברקותיו.
מהשמים המעוננים ניתכו זרזיפי ממטרים עדינים, ללא הפסקה, כעוסים, חודרים לכל פינה, שהגיעו למוחו, שטפו במבוכה את הדם הזורם בעורקיו.
הלמות התוף בראשו של לזרו נמוגה ללא הד בשל אותה עצבות של אפלוליות סתווית. אך לזרו המשיך להכות ולהכות, עומד זקוף, מרוחק, מלא חיים, מהופנט, וכל הזמן נועץ מבטו באזור המוצל, אולי יבחין במשהו לאכול, אוחז באזנו בין חבטה אחת לשנייה, שמא תגיע לאזניו זעקה של איזה שיכור.
מעת לעת הוא הסתובב פעמיים או שלוש להביט בגוש הבשר העלוב המנסה לשרוד בצריף תוך שהוא משמיע תלונה חרישית, ופגש במבט של סבל תהומי.
אף אחד לא נראה בשטח. מתוך סמטה חשוכה הופיעה צללית של כלב. עבר מולו באיטיות, בזנב מושפל. אחר כך נעצר מאחורי הצריף וכרסם עצם שנמצאה לו, מי יודע איפה.
הלמות התוף פסקה. משבי רוח סובבו את העלים המתים מתחת לעצי האלונים. אחר כך שקט. בשקט נשמע הכרסום של הכלב, הטפטוף של המים, ההתנשפויות העצורות של התינוק, התנשפות כמו של חנק קטוע.
