שיר:
זרעית שדה / ג'ון קלייר מאנגלית סברינה דה ריטה
מֵעֲגָלוֹת וּמַחְרֵשׁוֹת נָחוֹת שְׁקֵטוֹת בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ הַמֻּכָּה
שֶׁנִּפְרֶסֶת לַמֶּרְחַקִּים מֵעַל רְגָבִים אֲדַמְדַּמִּים
שָׁם מְבַצְבְּצִים צִיצֵי תִּירָס יְרַקְרַקִּים
שָׁם אַרְנֶבֶת כּוֹרַעַת יִרְאָה מִפְּנֵי אֵימָה מִתְקָרֶבֶת
כְּמוֹ גּוּשֵׁי אֲדָמָה שְׁחוּמִים אוֹתָם הַמַּחְרֵשָׁה לֹא שׁוֹבֶרֶת
כְּשֶׁאֶשְׁבּוֹלִים זְהוּבִים נִפְתָּחִים אֶל מוּל הַשֶּׁמֶשׁ
כְּשֶׁנְּעָרִים לְהוּטִים רָצִים לִקְטֹף נוּרִיּוֹת
מְחַכִּים לִרְאוֹת מִי יִהְיֶה הָרִאשׁוֹן לִמְרֹט אֶת הָאוֹצָר,
רוֹאִים זַרְעִית שָׂדֶה עָפָה אֶל קֵן חֲצִי בָּנוּי,
כְּנָפֶיהָ מְאֻשָּׁרוֹת מְנִיפוֹת אֲוִיר אֶל הַשָּׁמַיִם
שָׁרָה וּמוֹתִירָה מֵאֲחוֹרֶיהָ כִּתְמֵי אָבָק דַּקִּים
בְּאוֹתָם שָׁמַיִם שְׁטוּפֵי הַשֶּׁמֶשׁ
צוֹלֶלֶת וְצוֹלֶלֶת וְנִשְׁכֶּבֶת בַּקֵּן, הֵם לֹא הִבְחִינוּ בָּהּ
הֵם עוֹד לֹא חָלְמוּ,
כִּי צִפּוֹרִים עָפוֹת גָּבוֹהַּ אֶל הַמְּרוֹמִים
וּמִיָּד צוֹנְחוֹת עַל הָאֲדָמָה, שָׁם לְקַנֵּן
כָּל דָּבָר יָכוֹל בְּאַחַת לַהֲרֹס.
אִם הָיוּ לָהֶם כְּנָפַיִם, כְּמוֹ לְאוֹתָהּ הַצִּפּוֹר
הָיוּ מִתְמַלְּאִים בְּרַאַוְתָנוּת מְיֻתֶּרֶת
בּוֹנִים קִנִּים עַל עָנָן חוֹלֵף וְרֵיק
כְּמוֹ חָפְשִׁיִּים מִסַּכָּנוֹת, חָפְשִׁיִּים כְּמוֹ הַשָּׁמַיִם,
חָפְשִׁיִּים מֵעֲמַל וּכְאֵב, שָׁם הָיוּ בּוֹנִים, שָׁם הָיוּ שָׁטִים
לִמְקוֹמוֹת נִדָּחִים שֶׁסְּמוּיִים מִן הָעַיִן
לוּ הָיוּ הֵם רַק אוֹתָהּ צִפּוֹר,
חוֹשְׁבִים וּמַקְשִׁיבִים לְשִׁירָתָהּ חוֹשְׁקִים בְּעוֹדָם חוֹלְפִים עַל פָּנֶיהָ,
שָׁם קֵן צְמוּד הַקַּרְקַע טָחוּב וְלַח מִטַּל הַבֹּקֶר,
בּוֹ יוֹשֶׁבֶת בְּבִטְחָה בְּתִירָס, לְצִדָּהּ אַרְנֶבֶת צְעִירָה
The Skylark
THE rolls and harrows lie at rest beside
The battered road; and spreading far and wide
Above the russet clods, the corn is seen
Sprouting its spiry points of tender green,
Where squats the hare, to terrors wide awake,
Like some brown clod the harrows failed to break.
Opening their golden caskets to the sun,
The buttercups make schoolboys eager run,
To see who shall be first to pluck the prize–
Up from their hurry, see, the skylark flies,
And o’er her half-formed nest, with happy wings
Winnows the air, till in the cloud she sings,
Then hangs a dust-spot in the sunny skies,
And drops, and drops, till in her nest she lies,
Which they unheeded passed–not dreaming then
That birds which flew so high would drop again
To nests upon the ground, which anything
May come at to destroy. Had they the wing
Like such a bird, themselves would be too proud,
And build on nothing but a passing cloud!
As free from danger as the heavens are free
From pain and toil, there would they build and be,
And sail about the world to scenes unheard
Of and unseen–Oh, were they but a bird!
So think they, while they listen to its song,
And smile and fancy and so pass along;
While its low nest, moist with the dews of morn,
Lies safely, with the leveret, in the corn.
1 Jםhn Clare