יומן מלחמה/ עופר ארביב

 

 

 

ביקשו ממני לכתוב יומן מלחמה,

אז לא בלי קושי אנסה לסכם, אם אפשר בכלל, 116 ימי מילואים.

שמי עופר ארביב, סא"ל במילואים, בן 62 ומתנדב מעל 20 שנים. אב לשלוש בנות וסב לשלושה נכדים.

שבעה באוקטובר היכה בי בכאב גדול, לא ידעתי את נפשי, ובטרם קיבלתי צו 8 היה לי ברור שאסון גדול מתרגש עלינו. מיד נסעתי לשיבא לתרום דם, כי ידעתי שיידרש. בו ביום זומנתי בצו 8 למילואים. 116 יום.

ההתייצבות הייתה בירושלים. בשל השתייכותי לתומכי הלחימה, לדרג הלוגיסטי, סייענו בניוד כוחות לגזרות השונות עפ"י דרישות צה"ל, בייחוד בדרום.

 

 

הכאב והצער היו עצומים, המראות היו קשים מנשוא, אך המוטיבציה ואמונת החיילים בצדקת המלחמה, הן הלוחמים והן תומכי הלחימה, עוררו בי גאווה.

המגע עם יישובי העוטף שנהרסו, עמדות התצפית, הגדר שהושחתה. החבלות באמצעי התצפית על הגדר, ריח המוות, הביזה, כמות הרכבים העצומה שנאספו ועברו סריקה מיוחדת של אנשי הזיהוי. הרגשנו שהגוף מתכווץ ולא מצליח לתפוס את עומק השנאה. מי שהיה במקום הבין יותר את צמד המילים חמאס=נאצים, כמה רוע היה בהם. הם לא פעלו מול חיילים. זאת הייתה השחתת צלם אנוש. ניכר שמעשי הזוועה הוכתבו להם ע"י שולחיהם. 

ולעומת זה, ההתנדבות וההתגייסות של אזרחי ישראל בהיעדר מדינה, העצימו את תחושה האחווה וההבנה שאנחנו אחים.

 

 

בזמני הפנוי שינעתי אוכל ליחידות השונות, אוכל של אימא שהוכן בחריצות, במסירות, בתרומה, בהתנדבות ובעבודה קשה. זה איפשר לנו ארוחות משותפות ומאחדות.

גם נשים חרדיות מירושלים באו בבוקרו של יום שישי לעזור, כמו גם בעל אולם אירועים בבני ברק שתרם את ההיכל להכנת אוכל לחיילים ברוחב לב.

כמה שאני גאה בעם שלנו, כמה אהבה ונדיבות יש בנשים ובאנשים מכל קצוות החברה הישראלית כולה.

ליבי עם החטופים וקרוביהם, אני כואב את כאב המשפחות של חללי כוחות הביטחון וקורבנות הטבח.

רובנו מכירים לפחות משפחה אחת שנפגעה במלחמה הזאת. אנו אישית איבדנו ב"נובה" חבר שהיה לביתי הצעירה כאח ולנו כבן בית.

 

תחושותיי היו ויוותרו קשות, כשביקרנו בחמ"ל התצפתניות בנחל עוז התחושה הייתה תחושת שבר, אובדן ועצבות. הכל שרוף, הציוד המחשבי מותך מהחום, חריטות על הקיר שמנציחות את האימה, דבר שהזכיר לי את ציורי הקיר באוושויץ -בירקנאו.

באופן אישי חשבתי שיש בי את היכולת להכיל את שראיתי, אך במרחק הזמן סף הרגישות שבי נחשף וכל אירוע משם שאליו אני נחשף מעלה  דמע ועצב בעיני.

 

 

הטבח במסיבה ברעים, המקום שהפך לאתר הנצחה. בכל נקודה שנמצאה גופת צעיר  או צעירה הציבו גל הנצחה. במבט מעל, המקום נראה כשדה קרב. במבט מקרוב היו גופות שהושחתו, שעברו טבח מרושע של הארורים שעשו זאת.

 

 

ההדדיות האירה באור חשוב את האחדות בעם. ראינו איך הפערים שהיו עד 6 לאוקטובר, נעלמו והאחווה והשיתוף היה חד הוא.

משפחות קנו מצרכים לחיילים, תלמידים הכינו חבילות לחיילים, הוקמו חמ"לים כמעט בכל ישוב, אנשים פרטיים גיסו מזון ווציוד לחיילים. הסיפורים רבים ועוד ידוברו ביום העצמאות כשנראה את מדליקי המשואות.

אם אתן דעתי על הלוחמים, ברור לכולם שמעשי הגבורה האחווה והרעות מתגלים יום יום.

גאה אני באזרחים, גאה בחיילים, מצר מאוד  על העלמות המדינה.