שיר:

מִתּוֹךְ הָאוֹקְיָנוּס הַמִּתְגַּלְגֵּל, הֶהָמוֹן/ וולט ויטמן מאנגלית  אברהם רגלסון

 

 

מִתּוֹךְ הָאוֹקְיָנוּס הַמִּתְגַּלְגֵּל, הֶהָמוֹן, חֶרֶשׁ בָּאָה טִפָּה אֵלַי,

 

לָחֲשָׁה: אֲהַבְתִּיךָ, כִּמְעַט רֶגַע אָמוּת,

 

דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה נָסַעְתִּי אַךְ לְמַעַן הַבֵּט בְּךָ, גַּעַת בְּךָ,

 

כִּי לֹא יָכֹלְתִּי מוּת עַד אִם הִבַּטְתִּי בְּךָ פַּעַם,

 

כִּי יָרֵאתִי פֶּן אַחֲרֵי-כֵן אֲאַבְּדֶךָּ.

 

הִנֵּה נִפְגַּשְׁנוּ, הִבַּטְנוּ, בְּטוּחִים אֲנַחְנוּ,

 

שׁוּבִי בְּשָׁלוֹם אֶל הָאוֹקְיָנוּס, אֲהוּבָתִי.

 

גַּם אָנֹכִי חֵלֶק מִן הָאוֹקְיָנוּס הַהוּא, אֲהוּבָתִי, לֹא רַבּוֹת נִפְרַדְנוּ.

 

הִסְתַּכְּלִי בַּהִתְעַגְּלוּת הַכַּבִּירָה, בְּהִתְלַכְּדוּת-הַכֹּל, מַה שְׁלֵמָה הִיא!

 

וְאוּלָם אֲשֶׁר לִי, אֲשֶׁר לָךְ, הַיָּם קְשֵׁה-הַדִּין עוֹמֵד לְהַפְרִיד בֵּינֵינוּ,

 

כְּמוֹ לְשָׁעָה יִשָּׂא אוֹתָנוּ פָּרָשׁוֹת, אַךְ לֹא יוּכַל שֵׂאת אוֹתָנוּ פָּרָשׁוֹת לְעוֹלָם;

 

אַל תִּקְצַר רוּחֵךְ – אַךְ זְמַן זְעֵיר –

 

דְּעִי, אֲנִי מְהַדֵּר הָאֲוִיר, הָאוֹקְיָנוּס וְהַיַּבָּשָׁה,

 

יוֹם-יוֹם עִם רֶדֶת-הַחַמָּה לְמַעַן יְקַר-שְׁמֵךְ, אֲהוּבָתִי.