מסה:
אי וודאות/ ארן פטינקין
המעבר מחיי נוודות ארעיים של מלקטים ציידים שמהותם היא אי וודאות, לחיים של חקלאים וחיים אורבניים, יצרה אשליה שניתן לצמצם את רמת אי הוודאות וליצור ביטחון. עד היום ניסינו לצמצם את רמת האי וודאות בחיינו; עשינו דברים מוזרים, אכזריים ובלתי נסבלים. ניסינו כך להגביר את תחושת הביטחון והמוצקות בחיינו; ניסיונותינו הרבים יצרו אשליית וודאות זמנית וכולם, בסופו של עניין, כשלו.
בני אדם תוחמים 'ריבוע' קטן בתוך המציאות, ומוצאים בו סדר מקומי וחלקי. כאשר אדם שרוי מנטאלית בתוך 'ריבוע' שהוא תחם, זו אלילות. מכיוון שכל זה נעשה תחת טשטוש גדול, אנשים מדמיינים שהסדר שגילו הוא כולל ומוחלט, ושוכחים שהם אלו שתחמו את גבולות הריבוע (היפוך אותיות עבר) שבו כביכול יש סדר. אפשר להתייחס לתולדות התרבות כשיעור שבו אנו מפנימים שהחיים מהותם אי וודאות ושזה נפלא – זו אהבה. הסדר והביטחון האמיתיים הם באי וודאות מוחלטת, באמונה. זו מהפכה מנטאלית עצומה שהחלה באברהם אבינו.
הבנת המימדים הגדולים, חייבת לייצר אצל האדם ענווה ולא פחד, זהירות ולא עצימת עיניים. הדרך הנכונה להתמודד היא ע"י הרפיה ולא ע"י מאמץ. ההכרה מאוימת מהאפשרות של אחריות רחבה, כי היא משוכנעת שאם תיקח את מלוא האחריות, היא תאלץ לאסוף ולהתייחס לכמות עצומה של פרטים. המחשבה נכנסת לפניקה כי היא מדמה שהיא צריכה בו זמנית לעבד ולחשוב על המון דברים. אבל בפועל רגישות אינה עוברת דרך המעבדים של המחשבה, היא פועלת בצורה כולית ולוקחת בחשבון הכל ללא מאמץ. אם אדם חווה את כל ההשלכות של הכל, הוא עושה זאת ממקום קל, שמח וחופשי. זו הרחבה אמיתית של רגישות. הכלה של כולות נעשית מתוך הרפיה ולא מתוך לחץ להכיל הכל. הרפיה מעין זאת גם תומכת בפתרון בעיות בחיי היום יום. רופא הוא זה שמביא הרפיה, והא' בסוף המילה, מסמלת את האקטיביות שלו. אך בתרופה יש גם תורפה.
מחלה קוראת להחלמה, ופעמים רבות אנו מגלים שכדי להחלים, עלינו לעבור מחילה כי מחלה היא בעצם מלחמה של הגוף. מלחמה היא תוצאה של חלם שרק חלום וחלון אל חזון אחר, יכולים לחלץ אותנו מהצריבה המליחה של מלחמה. אדם מבקש לטפל בחולי, אי סדר בגופו או בנפשו, הוא מתנגד למחלה ומקדיש לריפוי מאמץ רב. נניח שהוא סובל ממשקל יתר ורוצה לרזות, הוא מפעיל על עצמו לחץ ומנסה 1001 שיטות ודיאטות. כאשר הוא מרפה מהלחץ, ומקבל את עובדת היותו שמן, חלה תפנית. יתכן שדווקא אז הוא באמת יתחיל לרזות בלי כל שיטה ושוט. כל עוד אדם נלחם בחולי, הוא רק מגביר אותו.
במצבנו קבלת עובדה במלואה, היא סוג של נס. אדם חייב להודות במלא בחוסר האונים שלו מול המחלה. אדם יכול לנסות ללא הרף לפתור בעיה במתמטיקה; הוא חוזר שוב ושוב על כל הידוע לו, וכמובן אינו מתקדם לגילוי הפתרון. רק כאשר הוא מרפה מכל ניסיונותיו, הפתרון צף ועולה כאילו מעצמו. אותה תופעה מתרחשת גם באמנות; רק כשאמן מרפה מכל הלחצים להצליח, נובעת אמנות אותנטית אמיתית. במצב של רגישות כולית, אדם מפנים שלמציאות כשלעצמה יש יופי ואסתטיקה אמנותיים ולכן היא מושלמת. .
