סיפור:

עכביש/ אמנון בוכניק

כשהתבקשנו לעבור חדר, קומה קרקע בבית המלון גינוסר. האמת שמחתי מאוד, אין מעליות, אין מדרגות, הכל נגיש, מהיר, וזריז, חדר האוכל במרחק נגיעה, המקלט קרוב, הדשא מצוי בכל פינה ופינה, ממטרות זריזות משקות מים, שבילים מצוחצחים מובילים בנדיבות אל בית הטרקלין , חדרי אירוח רבים זרועים כמו נבטי חיטה רבים.

והנה, מעל מקום הטרקלין המוביל אל החדרים הרבים. עמדה מנורת לד ישנה טחובה אבק ופיח. שאת ראשה החל לכסות עכביש חרוץ בקורי עכביש. לראשונה שמחתי שיש לי שכן חדש, ועוד חרוץ כל כך. מדי יום יום, עמל הוא ללא מנוחה והחל לטוות חוטים רבים בכל חלל הטרקלין. וואו  איזה ,"חרוץ אתה אמרתי בפליאה" והוא המשיך כאילו אני איני קיים עוד, חתן ראוי הוספתי. " וודאי מתכונן אתה לקראת כלה.

נו באמת הוספתי, " מי יכולה לסרב לגבר נאה וחרוץ שכזה "

מרבד אפור כהה עד מאוד, נפרס בהתמדה, מתחילת הטרקלין, ועד סוף הטרקלין,  מנורת הלד אשר אפשרה לו להתארח בביתה, הייתה עבורו כמו קוץ באמצע העכוז, נו אמרתי, " מתי היא מגיע? מתי החתונה ? זה אשר הביט בי החל לצחוק ללא די,

"טיפשון שכמותך אינך יודע ? עכבישים אינם מתחתנים ואינם גרים יחד, הם קניבלים מטבעם,

וואו אמרתי,  אם כך למה הוא מתכונן? לפלישה השיב,

"פלישההההה צעקתי למה ? איפה ? מתי ואיך ?

חכה, " ותראה אמר" 

הוא...

 מאז ועד היום בכל פעם שני עובר, נכנס, יוצא, "אני משתמש בידיים כדי להיכנס, לפעמים נעזר אני בעזרים, מקלות, מטאטא, מגב ריצפה, או צינור מים חזק, כדי לסלקו.

" והמשל מובן למבינים "

כלומר, ברגע שאנו מאפשרים שליטה מלאה של גורם חיצוני, מאבדים אנו את השליטה שלנו, והחזרה אליו תמיד תהיה קטסטרופלית.