צילום: הרצל חקק
המשוררת שכתבה שירים מתוך אכסטזה/ בלפור חקק
(על המשוררת אמירה הֶס במותה)
המשוררת אמירה הֶס (בר חיים) הלכה לעולמה, ויש תחושה שהיא חיה בתוכנו כשהיא כותבת בטרנס תמיד. אנו עוצרים עכשיו לברר את דמותה ואת יצירתה. היינו בקשרי ידידות, והייתה אף יוזמה משותפת איתה שלא יצאה אל הפועל. מי הייתה אמירה הֶס? היא נהגה להציג עצמה "אמירה בת סלימה", ולא פעם נדמה שחשבה שגם אִמה הייתה משוררת שלא כתבה שירים. באירועי ספרות נשאה עליה את אילן היוחסין, ואמרה שהיא נצר ל"אסנת התנאית", משוררת שפעלה בבבל במאה הי"ז. אִמא שלה, כך אמרה, הייתה מתפללת כל הזמן. אמירה נקשרה מאז ילדותה אל האם ואל תפילותיה, ולדבריה התפללה גם בעברית כשפנתה אל צדיקים ואל מלאכים. אולי לכן, לא פעם השירים של אמירה נקראים כתפילות.
וָאֶכְתֹּב מִקֶּרֶב הַלֵּב מִן הַמַּעֲמַקִּים קְרָאְתִּיךָ.
בִּקַּשְׁתִּיךָ שֶׁתַּעֲנֵנִי,
שֶׁאַתָּה תַּעֲשֶׂה לִי שָׁמַיִם וּצְבָאָם בְּאִצְטַגְנִינוּת מְפַכָּה יֹפִי
שֶׁאַתָּה תַּרְבֶּה לִמְחֹק יְגוֹנוֹתַי
שֶׁתַּעֲשֵׂנִי עֵץ רַב עֳפָאִים שָׁרָשָׁיו נְטוּעִים
בְּלֵב הַדְּבָרִים וְלֹא חָל עֲלֵיהֶם צַו אִסּוּר,
(מתוך צער האהבות הכלואות)
כמו רבים התוודעתי אל דמותה, כשיצא לאור ספר שיריה "וירֵח נוטף שיגעון" ב-1984 בהוצאת 'עם עובד', וזכה מיד בפרס ירוחם לוריא. זמן קצר אחר כך יצא ספר שירים נוסף "שני סוסים על קו הָאור", ושני ספרים אלה קיבּעו את מעמדה בחזית של השירה העברית. היינו מחובּרים אז בקשרי ידידות עם פרופ' שמואל מורֶה, והתברר אז שהם בני דודים. כך אירוע שבמפגשים ספרותיים היינו נפגשים. מרכז מורשת בבל באור יהודה קיבֵּץ אותנו ואת אמירה, וכן את כרמלה בן ישי לאירוע ספרותי משותף בשנת 2001 (תשס"א). נוצר אז קשר מיוחד בינינו לבין אמירה הס ויוסף עוזר, ולכן נפגשנו בקפה "אנה טיכו" בירושלים, גיבשנו יחד רעיון לקובץ משותף של ארבעתנו, שייקרא "ארבעה מאותו נהר" ( הרצל חקק, בלפור חקק, אמירה הס, יוסף עוזר). הכַּוונה הייתה לקבֵּץ שירים שהם תחת חותָם של שורשינו המשפחתיים- קהילתיים ביהדות בבל ובנהר החידקל. נדבַּרנו בינינו לא פעם, אך הרעיון לא יצא אל הפועל.
כותבת מתוך חלום
אני זוכר שנקלענו בעבר לפסטיבל משוררים ב'בית הגפן' בחיפה ( למיטב זכרוני, ב- 1994) שנמשך יומיים, וכל המשתתפים לָנו במָקום. שוחחנו אז הרבה על שירה, והיא אמרה לי שהיא כותבת שירים בטרַנס, ולא פעם אינה יודעת בזמן הכתיבה על מה היא כותבת. "יש מילים שבאות אליי בחלום, ואיני מבינה את המילים ולמה הגיעו אליי" כך אמרה. "למשל, הבוקר בחלום הגיעה אליי המילה איגנָה, שם של אישה בשם איגנָה, דמות שאינני מכירה", כך אמרה, "ואני לא יודעת אם אני צריכה לכתוב עליה".
כאשר בעלה עזרא הס הלך לעולמו במפתיע משָבץ מוחי, אמירה הייתה שבורה מאוד. באנו אז לנחם אותה באֶבלה, וראינו אותה בשֵבר קשה. הוא היה ממשפחה יוצאת גרמניה, והיא תמיד הייתה אומרת: "התחתנתי איתו כי הוא יֵקה, וגם אנו יהודי עירק יֵקים מאוד, היקים של המזרח. הוא התיקון שלי".
מֵאָז מוֹתוֹ
נָהָר עָמֹק חוֹפֵר בִּמְצוּלוֹתַי.
פַּעַם הָיָה לָנוּ בַּיִת עַל גְּדוֹת הַזְּמַן,
רִצְפָּתוֹ כּוֹכָבִים
וְשָׁמָיו שְׁמָשׁוֹת בּוֹעֲרוֹת,
מְאִירוֹת אֶת כָּל הַזְּמַנִּים.
(מתוך: צער האהבות הכלואות)
הרפּובליקה הספרותית אינה משופּעת הרבה בחברוּת אמִתית, וכאן עליי להחמיא לאמירה, שידעה לבטא את החברוּת שלה בגלוי וללא מורא. בשנת 1993 הוזמנה אמירה להשתתף בפסטיבל מטולה, והיא התבקשה לקרוא בצד השיר שלה שיר של משורר/ת אחר/ת. היא הודיעה למארגנת הפסטיבל, שהיא עומדת לקרוא את השיר שלי "אותיות בבשרךְ". המארגנת אמרה לה שהיא מבקשת שתבחר שיר אחר. אמירה אמרה לה שאינה מתכוונת לשנות את דעתה. המארגנת אמרה לה שהיא משאירה זאת לשיקול דעתה, אך היא מבקשת להחליף שיר. מכֵּיוון שזה היה אירוע ששוּדר בשידור חי, הייתי סקרן אם אמירה תעמוד על דעתה, ותיקח סיכּון שהיא לא תוזמן בעתיד לפסטיבל זה. בהגיע תורה, שמעתי אותה מֵעל גלי האֵתר קוראת ללא מורא את השיר שלי.
תמיד היא התגאתה בכך שהיא מרחפת כל הזמן, שכל חייה היא מחוברת אל הרוח, והיא מנותקת מן הצד הגשמי של החיים. "כשאני מסתובבת בעיר שהיא בתים של אבן, אני מחפשת תמיד פינה של טבע. כשאני מתחברת לרוח, אני בפינה שלי", כך אמרה. "בבית שלי, בקומת המרתף, העצים פורצים אל המרפסת שלי, כאילו אני חיה בתוך יער". הבית עמד ברחוב שחר 18 בירושלים, שם חיה אמירה עם עזרא במשך שנים. היא הזמינה אותנו לא פעם לאירועי קריאת שירה בביתה.
בִּרְחוֹב שַׁחַר יֵשׁ בַּיִת שֶׁמִּבְנֵהוּ חָפוּר בְּמִנְהֶרֶת הַזְּמַן,
אֲבָל הַמִּרְפֶּסֶת הַתַּחְתִּית שֶׁלָּנוּ
הִתְבָּרְכָה בִּפְרִי הַגֶּפֶן.
(מתוך: צער האהבות הכלואות)
תשוקה אל הטבע, אל היקום
הייתה חברוּת בינינו שהייתה קשורה גם לאחיהָ ראובן בר חיים, שהיה עו"ד ידוע, ולמד איתנו בתיכון ליד האוניברסיטה (תיכון ליד-ה). היה קשר רגשי עמוק ביניהם כאח ואחות, וגם הוא כתב שירים. לימים, הוא חלה בסרטן הגרון, ועבר ניתוח שהִקְשה עליו את הדיבור. יצא לאור אז ספר שירים שלו "תוו'נסו, תיהנו", והחלטנו כחברים שלו, לראיין אותו לאתר "בכיוון הרוח". כותרת הריאיון: "את שירתי נחלתי מאבי".
https://bkiovnhroh1.com/page2707.asp
הריאיון היה מסמך מרגש מאוד, ואמירה יצאה מגדרָה בהבעת אהבה אלינו באותם ימים. כאשר ראובן נפטר עקב סיבוכי המחלה, אירע אז שראיתי באחת מהחנויות לספרים ישָנים ספר בשם "ספריית הלב" מאת בנימין שבילי, שהשם ראובן בר חיים היה חתום על דפיו. רכשתי את הספר, וצילמתי את הכתובת "ראובן בר חיים" לאמירה. היא מיד כתבה לי שהיא דומעת כרגע, בוכיה ממש.
בדצמבר 2016 נפטרה אמנו סעידה חקק ז"ל, ואמירה באה לנחם אותנו באבלנו.
באוגוסט 2018 התקיים אירוע שירה ביוזמת ראובן שבת ואתר "בכיוון הרוח" על "שורשים ויצירה". הופענו אז בספרייה של קרית אונו יחד עם אמירה הֶס.
בכל ספריהָ יש רוח של כתיבה מתוך תשוקה. הקִרבה של אמירה לטֶבע, לא עשתה אותה כותבת שירה פַּסטורלית. הטבע שלה הוא טבע של חֶמדה גדולה, של כתיבה פנטסטית, של תשוקה עצומה אל היקום כולו.
דִּבְרֵי יָמַי
הֵם גַּנִּים אֲפֵלִים שֶׁל תְּשׁוּקָה
לֶאֱלֹהִים חַי,
כְּמוֹ אֵגֶל זָהָב
נוֹטֵף אוֹר,
לְהַרְאוֹת לִי אֶת הַדֶּרֶךְ.
(מתוך: צער האהבות הכלואות)
מצאתי קירבה אליה בשיחותינו בחוויות המשותפות של ימי המעבָּרה. גם אנו בעלייתנו ארצה שָהינו במעברה (מעברת בית ליד), ואמירה סיפרה תמיד על המעברה שלה (מעברת יוקנעם). בשתי המעברות היו ימים של שיטפון קשה, מבול שסחף את כל האוהלים, ואיים להטביע את יושבי המעברה. כך עלה בשיחותינו המשותפות: התחושה של ארץ מובטחת שהגענו אליה, לא כדי לחוות גאולה זבת חלב ודבש, אלא כדי לחזות בתוהו ובוהו של ראשית הבריאה ושל ימי המבול. "כשהשירה באה אליי, אני מזבֵּח של השירה", כך אמרה לנו בשיחתנו אִתה. היה בה משהו שהקרין את הכאב של כתיבת השירה:
" פָּתַחְתִּי נַפְשִׁי צֹהַר עוֹלָמִים שְׁבוּרִים,
חָרוּשׁ תְּפִלָּה אִלֶּמֶת
וּמַכְאוֹב מְשׁוֹטֵט בַּבָּשָׂר,
כִּי אֲנִי עִקַּר חֲלוֹמוֹת זְבוּחִים
עַל מִפְתַּן אֶרֶץ אֲהוּבָה.
(מתוך: צער האהבות הכלואות)
מזוודה מלאה פתקים בכתב יד
אני זוכר שדיברנו בטלפון , והיא אמרה שהיא רוצה להוציא לאור ספר חדש, ויש לה הרבה שירים. לא הבנתי איפה הקושי: אִם יש לה שירים, למה אינה מוסרת את השירים להוצאה לאור. היא אמרה: האם אתה מוכן לעבור על השירים ולמיין את השירים לספר? אמרתי בפשטות: בסדר.
היא הגיעה אליי למשרד החינוך. עבדתי אז באגף לתכניות לימודים ברחוב פארן, בשכונת רמות אשכול בירושלים. התברר לי, בבואה אליי, שלא מדובר בהעברת שירים מוקלדים אליי, אלא יש לה מזוודות מלאות פתקים ודפים, ועליי לקרוא את הכול לשבֵּץ את הקטעים וליצור את הספר. הייתה מזוודה אחת בידיה, וכשפתחנו אותה, היו בה הרבה דפים. הבנתי שיש עוד מזוודה או שתיים.
האמת, חששתי מן המשימה הזאת, ואמרתי לה שאני לא חושב שאעמוד במשימה הזאת. הצעתי שהבת שלה תקליד את הקטעים, ואעבור על קטעים מוקלדים. הבנתי שזה לא כך, שעליי לעשות את כל המשימות בעצמי, ולא ידעתי אם זה תפור ליכולותיי.
מאז 2010, אמירה דיברה לא פעם על המוות. כאשר ראובן אחיהָ מת, התעצם הפחד. היא נסעה לאחותה בארצות הברית, כי קשה היה לה להתמודד עם ההיעדֵר שיצר מותו של ראובן בר חיים ז"ל.
המוות כמו ליווה אותה מאז:
אֲנִי, תֵּדְעוּ,
עָמַדְתִּי לָמוּת
כַּמָּה פְּעָמִים,
הָיוּ גְּזֵרָה
וַחֲנִינָה,
אֲנִי לֹא
יוֹדַעַת
לָמָּה.
(מתוך: צער האהבות הכלואות)
המוות מצא את אמירה. הדברים הפַּעם נכתבים במותה, והיא בת 80.
המשוררת אמירה הס תמיד הדגישה בשׂיחות אִתה, שכאשר היא כותבת שיר, השיר כותב את עצמו. היא משמשת רק כְּלי לשיר שנכנס בה וכותב את עצמו. אמרתי לה פעם "זה כמו נבואה?", והיא ענתה בפשטות: "אני חושבת שאני נביאה".
ביקרתי עתה את משפחתה בניחום אבלים ושוחחתי עם שתי בנותיה, שרית ומיכל, וגם עם אחותה מאריאן (מרים). גם הן חזרו וסיפרו לי שהיו לה הופעות נבואיות: היא קמה משנתה עם משפטים שאמרה ורשמה, היא הודיעה שהיא צופה התרחשויות מראש, ולפעמים חששה לספר מה היא קוראת מראש. שאלתי גם את הבנות שלה: "אתן חושבות שהייתה נביאה?", כן, אמרו שתיהן, היא הייתה נביאה.
ציור: בלפור חקק
