מאמר:
השירה, השלום ורוח האדם, בעת הרעה הזו/ צדוק עלון
איך אפשר להצדיק את השירה אם יש רוע כזה בעולם?
ואיך אפשר לחשוב על שלום עם הפלשתינאים כשמולנו ניצב חמס אכזר, הפועל לחיסול כל סיכוי לשלום?
איך אפשר להסביר את האנטישמיות בעולם המודע לזוועות? האם האנטישמי מוצא מפלט מִשִּׂנְאַת חולשותיו בְּשִׂנְאַת היהודים?
והיכן אלוהים? אפשר להצדיק את קיומו אם הוא מאפשר רוע כזה?
שירה באה גם להלל את ההוויה ולהמחיש את הנפש הרומנטית הקיימת בעולם. אבל יש לה ייעוד נוסף – לשנות, לקדם את הטוב ואת השלום.
לכן, אם נאחז כאדורנו בדעה כי 'כתיבת שירה לאחר השואה (או לאחר הטבח שהתרחש בשבעה באוקטובר), היא ברברית' וכי העיסוק בשלום הוא טפל, עלולים אנו חלילה להיקלע לניהליזם ולחשוב שאף המשך הקיום שלנו הוא מעשה ברברי.
אל לרוע לחבל בראייתנו את הרוח, המתמידה ביישותה, כערך עליון; החמס לא יחבל – לא בשירה ולא בכמיהה לשלום עם הפלשתינאים.
אנחנו בעת הרעה הזו
מרכינים ראש ועומדים איתן. העם הוכיח ברוח האחדות וההתנדבות כי הוא ראוי למנהיגות מאחדת. שאט הנפש ממנהיג, שאינו רואה עצמו אחראי, מגיעה לשיא.
נקודת המוצא שלנו היא: תמיד תהיה אנטישמיות ותמיד ירצו אויבינו להשמידנו. אנו צריכים תמיד להגן על עצמנו. הצבא שלנו הוא צבא הגנה.
ברקע הדברים עומדת הצעתו של שפינוזה להיזהר משני דברים, ואצטט:
א. "ראש סודותיו של משטר מונרכי הוא לגנוב את דעת הבריות... כדי שיילחמו על עבדותם כאילו הייתה תשועתם, וכדי שיחשבו ככבוד נעלה, ולא כחרפה, להקריב את דמם ונפשם לשם התרברבותו של איש אחד...".
ב. כוהני הדת מנמיכים "אנשים בעלי תבונה לידי בהמות, שכן הם מונעים לחלוטין כל איש מלהשתמש בשיפוטו החופשי ולהבחין בין טוב לרע... ושיא העוול הוא שדווקא אלה הבזים לתבונה מכול וכול ודוחים את השכל בטענה שהוא נפסד בטבעו, הם הם הנחשבים לבעלי אור אלוהי".
מה צריך לעשות בעת הרעה הזו?
1. השבויים – להגדיר מיידית שהמשימה היא החזרתם ומכך לגזור בצורה מושכלת את המשך מלחמת החורמה בחמס.
2. בחירות – לקיימן מייד עם תום המלחמה; זו זכות העם וחובת הממשלה.
3. חוקה – תוקם ועדה [סנהדרין, אם נרצה] בעלת ייצוג נרחב ותיכתב אמנה המבטיחה את שלמות האומה; תותווה דרך שבה עקרונות של 'ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל' עולים בקנה אחד עם עקרונות של דמוקרטיה, ליברליות ויהדות חילונית, ויגובשו עקרונות שיבטיחו איזון בין שלוש הרשויות.
4. ביטחון – ניסינו הכול: התנתקות; אוסלו; תקיעת טריז בין החמס לרשות הפלשתינאית; התיישבות ביהודה ושומרון. אולי צריך לנסות משהו אחר.
רוב העם רואה כדבר העיקרי את ביטחון המדינה – לא את "טובת הערבים" ולא את "שלמות הארץ"; לא ארץ ישראל השלמה על חשבון הביטחון, ולא טובת הערבים וסיגול ערכי שוויון ודמוקרטיה על חשבון הביטחון.
הביטחון חשוב לשמאל ש'לא שכח מה זה להיות יהודי', תוך שמירה על עקרונות דמוקרטיים ויהודים, והביטחון חשוב לימין, תוך שמירה על עקרונות יהודיים ודמוקרטיים.
תוקם ועדה 'ביטחונית' שתגבש תפיסה בדבר גבולות המדינה. אנו מדינה שלא יודעת מהן גבולותיה. יימסר לפלסטינים כי אלה הגבולות ושההחלטה היא ביטחונית וחפה מאינטרסים אחרים. כך יובהר כי איננו מעוניינים לשלוט בפלשתינאים.
מעבר לגבולות אלה תהיה רק פעילות ביטחונית ולא התיישבותית. התנחלויות מעבר לקו הגבול יפונו. לפלסטינים ייאמר כי כאשר הם יגלו נכונות למשא ומתן לגבי גורל השטח שמעבר לגבולות המדינה – נושיט יד לשלום. כך נבטיח כי הערך העליון הוא ביטחון המדינה ולא אחר, וחוסננו יגבר.
אני יודע כי אני מצייר כאן אוטופיה, אבל אני חושב שאי אפשר להמשיך לשיר ולהמשיך לשאוף לשלום בלא שאנו מציירים לנגד עינינו מתווה – אידיאלי ככל שיהיה.
כך אמר לי והתרחק
תִּכְתֹּב, הוּא אָמַר / מָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ / תִּכְתֹּב / שֶׁכְּשֶׁהוּא נוֹלַד יָדַעְנוּ כִּי אֱלֹקִים קַיָּם / וּכְשֶׁהוּא מֵת סְתָם כָּךְ כֹּה צָעִיר / יָדַעְנוּ כִּי אֱלֹהִים אֵינוֹ קַיָּם // תִּכְתֹּב, אֲנִי אוֹמֵר לְךָ / וְזֶה בִּשְׁמִי וּבְשֵׁם אִשְׁתִּי
