הנביא מוחמד והיהודים/ סר מרטין גלברט

 

 

'אנו נאפשר לכם לשהות בארץ הזאת כל עוד ינעם לנו הדבר'

 

 

 

 

מוחמד, מייסד האסלאם, נולד בעיר מכה שבחצי-האי ערב בשנת 570. אִבְּן אִסְחַאק, הביוגרף הראשון של מוחמד, כתב כי יהודי מנווה-מדבר ית'ריב שבחצי-האי ערב, עמד על גגו של אחד הבתים בזמן לידתו של מוחמד, והוא 'קרא ושוב חזר וקרא לעם היהודי'. כאשר התאסף קהל סביב האיש ושאל אותו, 'אוי לך. במה העניין?' אמר להם: 'זה הלילה עלה הכוכב, שבעקבותיו נולד השליח האלוהי' (אֵל-רָסוּל).[1]

רעיון זה של שליח לא היה חדש בחצי-האי ערב. בתקופת לידתו של מוחמד, מספר שבטים ערביים שהתגוררו בתוך וסביב נווה המדבר המרכזי בחצי-האי ערב היו מונותיאיסטים, בהשפעה יהודית ונוצרית כאחד. שבטים ערביים אחרים סגדו לאלים רבים, כגון: אלת הירח אַל-לָאט, אלת הפריון אַל-עוּזַה ואלת הגורל מַנַאת. העיר מכה הייתה המרכז של עבודת אלילים זו; לאחר שמוחמד ייסד את אמונתו המונותיאיסטית והצליח להמיר כארבעים איש, הוא נתקל בהתנגדות הסוחרים של מכה, שפרנסתם הייתה תלויה בטקסים ובאתרים הפגאניים בעיר.[2]

סוחרי מכה זממו להרוג את מוחמד, ושבט קוּרַייש, שבטו של מוחמד ששלט במכה, יצא אף הוא נגדו. בשנת 622, מוחמד עזב את העיר ונסע עם חסידיו אל העיר ית'ריב, שבה הערבים המקומיים היו קשובים לדתו המונותיאיסטית, בהשפעת קשרים שהיו להם עם היהודים. בעיר ית'ריב הרים מוחמד את דגל אמונתו, וזו הסיבה שית'ריב נקראה מאוחר יותר מדינה: מָדִינַת אל-נָבּי 'עירו של הנביא.'[3]  מסעו של מוחמד ממכה למדינה היה ההִיגְ'רַה - מסע לבריחה מסכָּנָה - ומסמן את השנה הראשונה של לוח השנה

המוסלמי.

 

יותר מחמש מאות שנה לפני מסעו של מוחמד לעיר מדינה, השבטים הערביים של חצי האי ערב הכירו היטב את היהודים. ברחבי חצי-האי ערב, יהודים נחשבו למכובדים  בשל מיומנותם כבעלי מלאכה, מסגרים וצורפים, כמו גם בשל איכות התמרים שהם גידלו במטעיהם. דור לפני מוחמד, אחד המשוררים הידועים ביותר בחצי-האי ערב היה המשורר שמואל בן עדיה, יהודי שהיה מוּכָּר בשם 'המלך של תַיְמַאא', שכתב שירי גבורה בערבית מהמשובחים ביותר.

 

בימי נעוריו של מוחמד, השבטים היהודיים התגוררו בכל הערים הגדולות בחצי-האי ערב, כולל תימאא, מדינה וחַ'ייבָּר. עשרים שבטים יהודיים חיו בחצי האי, שלושה מתוכם בעיר מדינה.[4] לפי כתביו של ההיסטוריון היהודי ח.ז. הירשברג, השבטים היהודיים 'חיו במשך דורות' באזור שבו מוחמד החל להטיף. הירשברג אף מציין, כי שני השבטים הערביים המובילים במדינה, בָּנוּ-אַוּס ובַּנוּ-חַ'זרַג' היו בשלב מסוים הוַוסָלִים של השבטים היהודיים. [5]...

בין יהודי העיר מדינה, היו בְּנֵי נָצִ'יר (לבטא נדיר), בְּנֵי קַינוּקַאע ובְּני קוּרַייטָ'ה (לבטא קורייזה). [6] בני שבט נצ'יר וקינוקאע האמינו שהם בני הכוהנים, צאצאיו של אהרון, אף על פי שמוצאם אינו ברור. יתכן שהיו צאצאיהם של גולים שנמלטו מיהודה לאחר חורבן בית ראשון בשנת 586 לפנה"ס - או לאחר המרד נגד הרומאים בשנת 70 לספירה - או צאצאים של עובדי אלילים ערביים שהתגיירו כמה מאות שנים לפני מוחמד, או תערובת של השניים - גולים ומתגיירים. עד המאה השביעית, בני שבט נצ'יר דיברו דיאלקט ערבי ואימצו שמות ערביים.

 

בהשתקעו בעיר מדינה, מוחמד החל להטיף את אמונותיו לכל הקבוצות הדתיות המקומיות, כולל שבטים ערביים פגאניים כמו בָּנוּ-אַוּס ובַּנוּ-חַ'זרַג'. הוא אמר להם כי אלוהים הוא אחד וכי הוא, מוחמד, הוא נביאו של אלוהים. הוא דחה את הדוקטרינה הנוצרית בת חמש מאות השנים, של המשולש הקדוש - האב, הבן ורוח הקודש - וקבע כי 'הכופרים הם אלה שאומרים "אללה הוא המשיח, בנה של מרים."... כופרים הם אלה האומרים "אללה הוא אחד מתוך שלושה." יש רק אלוה אחד. אם לא יחדלו מדבריהם, יפגע עונש כבד בכופרים אשר בהם.[7]

לעומת זאת, בהטפותיו התגלה מוחמד כמי שמאמין באותן תכונות אלוהיות של אלוהי היהודים. האֵלוֹהַ האחד - אַל-אִילָאהּ (אללה) - הוא האלוהים האמיתי, בורא עולם, אלוהים של צדק ורחמים, ובפניו כל אדם נושא באחריות אישית. מוחמד, כמו היהודים,  גם סבר כי אברהם הוא מייסד המונותיאיזם. הוא התייחס אל משה כאל מי שהקדים אותו; הקוראן - שיא תורתו של מוחמד והספר הקדוש של האסלאם – מצַטֵט את משה יותר ממאה פעמים.[8]

מוחמד אף אימץ את המסורת היהודית של תפילה לכיוון ירושלים, תפילה בציבור ביום שישי בצהריים כהכנה לקראת יום שבת, וצום ביום העשירי לאחר ראש השנה. במיקרה אחרון זה, יום כיפור היהודי סיפק דוגמא לצום המוסלמי של העַאשוּרָא, הנגזרת מהמילה העברית עשוֹר - עשר. צום העַאשוּרָא נקבע ביום העשירי של תחילת לוח השנה המוסלמי, בעקבות הדוגמה היהודית של יום כיפור שחל עשרה ימים לאחר ראש השנה היהודי.[9] ועוד: אם כי מוחמד וחסידיו התפללו במכה ארבע פעמים ביום, הם הלכו אחר הדוגמה היהודית בעיר מדינה, והנהיגו תפילה נוספת בצהרי היום.[10]

תפיסתו של מוחמד לגבי צניעות, צדקה, עזרה קהילתית עצמית, וחוקים דיאטטיים מחמירים - דבר שהוא חיוני באקלים מדברי - היו  דומים למנהגי היהדות.[11] הוא גם אימץ את המצווה היהודית של ברית המילה, אשר מבחינת היהודים ייצג את כניסתו של כל ילד זכר לבריתו של אברהם. בגלל הדמיון הזה בין שתי האמונות ובסגנון החיים, מוחמד לא צפה כל בעיה בגיוס היהודים לחזונו הנבואי. המילה אסלאם היא "כניעה" בערבית, ומציינת את כניעתו של המאמין לאלוהים. היהודים כבר נכנעו לאל אחד. המוֹסְלֶם, שהוא הנשוא הפעיל של המלה אסלאם, הוא אדם שנכנע, כפי שהיהודים כבר עשו.

כתגובה להתנגדות לאסלאם אצל שבטים ערביים רבים בעיר מדינה, שלף מוחמד ברית צבאית שמטרתה לצרף בני-ברית לאמונתו החדשה. על פי המסורת המוסלמית, סעיפי ההסכם המתייחסים ליהודים הציעו ברית איתנה: 'היהודים המצטרפים אלינו יקבלו סיוע ושוויון; הם לא ידוכאו, ולא יינתן סיוע לאלה היוצאים נגדם.'  היהודים נחשבו 'לקהילה אחת עם המאמינים (אבל תהיה להם דת משלהם כפי שלמאמינים יש דת משלהם). תהיה עזרה הדדית בין היהודים לבין המאמינים, אל מול כל מי שנלחם נגד אחד החתומים על מסמך זה, ותהיינה התייעצויות הדדיות.' עזרה הדדית תינתן 'על ידי המאמינים והיהודים נגד כל מי שמתקיף את העיר מדינה. אם היהודים נקראים על ידי המאמינים כדי לעשות שלום הם חייבים לציית; ואם המאמינים נקראים על ידי היהודים לעשות שלום, הם חייבים להסכים, למעט במקרה של מלחמת קודש.[12]

 תהיה האמת אשר תהיה בגין הסכם זה שצוּטָט רבות, השבטים היהודיים של העיר

מדינה הציבו התנגדות נחושה לאסלאם. אחד המתנגדים המובילים של מוחמד, כַּעְבּ אִבּן אַֹשְרָף, משורר ממוצא מעורב יהודי-ערבי, חיבק את יהדותה של אמו וכתב פסוקים נגד האסלאם, שעודדו את שבט קורייש - שבטו של מוחמד - להילחם נגדו. התנגדות זו של היהודים גדלה עוד יותר בשנת 624, כאשר חסידיו של מוחמד הביסו כוח גדול של קורייש בנווה המדבר של ואדי באדר, עשרים קילומטר צפונית למכה. תבוסה זו התרחשה באותה נקודה שבה הקרוואנים המובילים סחורות מעזה לסוחרי קורייש, עצרו לשאיבת מים אחרונה לפני הגיעם לעיר מדינה.

 

הקרב על באדר דירבן את כַּעְבּ לנסוע למכה ולכתוב פסוקים המביעים התנגדות עוד יותר גדולה לאסלאם, ודוחקים בבני קורייש לנקום את מתיהם. הוא גם הוביל את השבט היהודי קינוקאע לחבור לשבט קורייש הערבי. מוחמד החליט אז לצאת ולדבר אל היהודים, פנים אל פנים. הוא ביקר באזור מגוריהם שבעיר מדינה, ודחק בהם לקבל אותו בתור נביא - שליחו של אלוהים - הנושא אזהרות נבואיות השאובות מהמסורת היהודית. הקוראן מזכיר את מאמציו אלה של מוחמד בסוּרַה חמש - אחת מתוך 114 סוּרַאת או פסוקים שבקוראן - הפונה ישירות אל היהודים: 'הוי בעלי הספר, עתה בא אליכם שליח' - מוחמד - 'למען יבאר לכם לאחר שפסקה הופעת השליחים, ולמען לא תגידו, "לא בא אלינו כל מבשר או מזהיר". עתה בא אליכם מבשר ומזהיר.'[13]

 אך עבור יהודי מדינה, כמו לרוב היהודים, עידן הנביאים עם אזהרותיהם, עם ההטפות והחזיונות שלהם, כבר עבר זמנו. הנביא היהודי האחרון, מלאכי, הלך לעולמו אלף שנה קודם לכן. על פי המסורת היהודית, הנבואה תתחדש רק עם שובם של היהודים לציון. על סמך דיווחים, היהודים אז אמרו לו: 'הו, מוחמד, אתה כנראה חושב שאנחנו העם שלך. אל תשלה את עצמך בגלל שנתקלת -  בבַּאדְר - באנשים שאינם יודעים מלחמה והכרעת אותם; באלוהים, אם נילחם בך, אתה תגלה כי אנו גברים אמיתיים !'[14]

 

מתוך ראַיה פנימית בקוראן, עולה כי היהודים של העיר מדינה היו ספוגים במסורת הרבנית. למרות התשבחות כלפיו, 'החָדִית' מודה בכך שמוחמד היה המום מהשאלות המלומדות שהציבו בפניו היהודים האלה. נֶאֱמָר כי הוא ענה להם במלים אלו, 'אתם הסתרתם את מה שנצטוויתם להבהיר,' ובכך הוא נזף ביהודים על שלא שיתפו אותו בגילויים הדתיים שלהם.[15]  הקוראן מציג את היהודים כמי שאיבדו את האהדה האלוהית בגלל חוסר צייתנותם. הקוראן קובע כי היהודים חיללו את הקודש פעמיים בהיסטוריה שלהם, הפעם השנייה כאשר אמרו למוחמד, 'אנו מאמינים בזה אשר נגלה אלינו', והקוראן מציין: 'כך הביאו על עצמם זעם אחר זעם, וכלפי כופרים כאלה קיימים

עונשים משפילים'.[16]

     כמה ימים לאחר שמוחמד נדחה על ידי היהודים, הייתה תקרית בשוק קינוקאע אשר על פי המסורת המוסלמית, צוֹרֶף יהודי ביצע מעשה קונדס באישה מוסלמית: הוא הצמיד את החלק האחורי של החצאית שלבשה אל בִּגְדָה העליון, וכך, כאשר היא קמה היא חשפה את עצמה. על רקע זה פרצה מריבה, ונהרגו בה יהודי ומוסלמי. מוחמד, בתפקידו הרשמי כשופט מחלוקות, נקרא לשמש כבורר. היהודים סירבו לקבל את הבוררות של מוחמד, והתבצרו בתוך מבצרם. יהודי קינוקאע, בתקווה לגייס את מתנגדיו הערבים של מוחמד למלחמה נגדו, קראו להם לתמיכה, אך מצאו עצמם לבד, ללא בעלי ברית.

 מוחמד פעל אז במהירות, התקיף את מעוז קינוקאע, צר עליו ודרש מהיהודים להיכנע. הם נכנעו לדרישה. זה היה נצחונו הראשון של מוחמד על היהודים.  בן ברית לשעבר של היהודים, הערבי עבדאללה אבן אוביי, חבר שבט  ח'אזרג' שהתאסלם זה לא מכבר, התערב ופנה אל מוחמד לטובת היהודים. הנביא הסכים להציל את חייהם, אבל הוא התעקש על גירוש קינוקאע מהעיר מדינה. בעוד שני השבטים היהודים האחרים נשארו בעיר, כל אדמות קינוקאע וחלק מרכושם נלקחו על ידי המוסלמים. קינוקאע מצאו לעצמם מפלט בקרב שבט יהודי אחר ב- ווּאַדִי אל-קוּרָה.

 לנוכח התנגדות בלתי צפויה שכזאת, מוחמד הכפיל מאמציו כדי להבטיחהַשְרָשַת אמונתו החדשה. הוא היה במצוקה לנוכח פסוקי השירה העוינת של המשורר כעב אבן-אשרף, אשר, על פי המסורת המוסלמית שנרשמה לאחר מכן, ביקש להלהיט את השבט היהודי נצ'יר נגד מוחמד. כַּעְבּ חזר קודם לכן לעיר מדינה, שם הוא המשיך לכתוב פסוקים של הסתה. על פי הוראותיו של מוחמד, כעב אבן-אשרף נרצח שם בשנת 625. המנהיגים היהודים של שבט נצ'יר, הלכו אל מוחמד כדי למחות על הירצחו של אחד מאנשיהם הבולטים. מוחמד השיב כי על אף שהוא מתיר מחשבות ודעות של מתנגדיו, הוא לא יאפשר פעולה חתרנית ובוגדנית, המפרה את ההסכם שלו עם היהודים.

אנשי שבט נצ'יר לא הרימו ידיים. מאוחר יותר באותה שנה, תחת הנהגתו של  חי בן-אחיטוב, הם כרתו ברית עם ראש הבדואים אבּוּ בַּרָא, אחד ממתנגדיו של מוחמד. בקרב אוחוד, נהרגו שישים וחמשה מוסלמים ועשרים ושניים אנשי מֶכָּה. זמן קצר לאחר הקרב, מוחמד זכה באמונו של אבּו בּרא, ובשנת 626 הוא יצא אל אנשי נצ'יר היהודים, לניהול משא ומתן על הפסקת אש. על פי המסורת המוסלמית, בני נצ'יר היו נחושים לנקום את מותו של כעב אבן-אשרף, והם תכננו להרוג את מוחמד על ידי הטלת סלע כבד על ראשו מעל אחד הגגות. מוחמד הוזהר מפני תכניתם זו, והוא נמנע מלבקר באזורם של בני נצ'יר.

בני נצ'יר סירבו אז לנהל משא ומתן עם מוחמד, והעדיפו לחפש ברית עם יריבו הוותיק עבדאללה אבן אוביי. אבל כאשר היהודים נסוגו אל תוך מבצרם, אבן אוביי שנוכח לדעת כי המעיט בכוחו של מוחמד לאחר קרב אוחוד, החליט שלא לבוא לעזרתם. מוחמד אז הטיל מצור על מבצרם של בני נצ'יר, והחל לכרות את עצי הדקל שלהם, שהיוו עיקר פרנסתם. הדבר התרחש בשבת, יום של חסידות ותפילה עבור היהודים - שהיו אז בעלי מלאכה ואנשי חקלאות שוחרי שלום – ולא יכלו להילחם בשבת. מבחינת המוסלמים, אשר שמו ללעג את מסורת השבת היהודית, הסירוב להילחם היה סימן של חולשה. היהודים התחננו בפני מוחמד להציל את חייהם. הוא הסכים, אך בתנאי שהם יעזבו מיד את העיר מדינה, כפי שעשו זאת בני קינוקאע לפניהם. הוא אפשר להם לקחת אתם, רק כמות חפצים שיוכלו להעמיס על גמליהם.

כמה מבני נצ'יר מצאו מפלט מאה קילומטרים צפונית מערבית לעיר מדינה בנווה חַ'ייבַּר, שם חיה קהילה יהודית בעיקר. אחרים המשיכו צפונה למרחק של חמש מאות קילומטרים נוספים והגיעו לפלשתינה - ארץ הקודש של אבותיהם - משם כנראה באו לפני למעלה מ-1,200 שנים.

 

הגירוש של שבט נצ'יר מהעיר מדינה היה נצחונו השני של מוחמד נגד היהודים. פרשנים רבים של הקוראן מאמינים, כי סורה חמישים ותשע של הקוראן מצדיקה את הגירוש של בני נצ'יר ומייחסת אותו לאללה: 'הוא אשר גירש את בעלי הספר הכופרים ממושבותיהם, בהגלָיה הראשונה. לא פיללתם כי יגורשו, והם דימו כי מבצריהם יהיו להם למגן מפני אלוהים, ואולם אלוהים בא עליהם בלא ששיערו מֵאַין, והטיל מורא בלבבם... אלמלא כתב אלוהים בספר כי יהיה עליהם לגלות, היה מענישם לאלתר. בעולם הבא צפוי להם עונש האש, כי חלקו על האלוהים ושליחו. כל החולק על האלוהים, הנה אלוהים מענישו קשות.'

בהתמודדות זו עם אויב חסר רחמים, בני שבט נצ'יר לא מצאו לנכון להמשיך ולהתנגד; מוחמד שלל מהם את פרנסתם. האתיקה היהודית המקראית, אוסרת כריתה של עצי פרי גם בעת מלחמה.[17]   המסורת המוסלמית מדגישה את ההיפך מכך. סורה 59 בקוראן ממשיכה: 'כל עץ תמר אשר תכרתו או תשאירוהו ניצב על שורשיו - ברשות אלוהים תעשֹו זאת, למעו ימיט קלון על המופקרים. כל אשר חלק אלוהים לשליחו משללם – אתם לא הזנקתם לא סוס ולא גמל כדי להשֹיגו. אלוהים הוא המשליט את שליחיו על אשר יחפוץ.'[18]

יהודי נצ'יר שהוגלו, בהנהגתו של חי בן-אחיטוב, יצאו לחפש אחר אבו סופיאן, אחד האישים הבולטים בשבט קורייש הפַּגאני, אליו השתייך מוחמד. אבו סופיאן הוביל אז את ברית מכה, יחד עם שבטים ערביים שיצאו נגד מוחמד. פסוק בקוראן שבו נאמר:- 'ואולם הם אלה אשר קילל אלוהים, ואשר יקללהו אלוהים, לא תמצא לו מושיע'[19] - מתפרש כמתייחס לשיחה שהתרחשה בין אבו סופיאן ליהודים, כאשר שאל את דעתם על תביעותיו הדתיות של מוחמד. 'הו, אתם היהודים' אמר אבו סופיאן, 'הנכם אנשי הספר הראשון, והנכם מכירים את מהות הסכסוך שלנו עם מוחמד. האם דתנו היא הטובה יותר או דתו?'  לכך השיבו היהודים כי הדת הפגאנית של שבט קורייש היא בהחלט הטובה יותר; מוחמד ותומכיו זעמו כאשר שמעו כי חי בן אחיטוב וקבוצתו הגנו

על מה שהיה מבחינתם עבודת אלילים.[20]

זמן לא רב לאחר שמוחמד גירש את שבט נצ'יר, הוא גילה כי שבט יהודי אחר בעיר מדינה, שבט קורייט'ה, מהווה איום נוסף לאסלאם. מנהיג יהודי קורייט'ה בעיר מדינה, כַּעְבּ אבן אסד, אכן הוזמן להצטרף לברית של אויבי מוחמד, בראשות שבט קורייש הערבי-פגאני. הדבר הודלף לאזניו של בן-בריתו הקרוב ביותר של מוחמד, עומר אבן אל-ח'טאב - לימים הח'ליף השני של הרשידוּן - שסיפר למנהיגו שהיהודים כורתים ברית נגדו, יחד עם אנשי מֶכָּה.[21]

מתוך חשש שהברית הזאת תוביל לנחיתות מספרית של אנשיו, ניסה מוחמד לזרוע מחלוקת בין בני קורייט'ה לבין אויביו הערביים. תוך שלושה שבועות הוא הצליח במשימה. היהודים, שחששו מבגידה אפשרית של שבט קורייש, החזיקו חלק מאנשי השבט כבני ערובה, כדי למנוע את נטישת הברית. אך בשלב זה, החיילים של ברית מכה התקשו להאכיל את הסוסים והגמלים שלהם. סערה עזה במדבר הוסיפה למצוקתם. אבו סופיאן החליט אז לפרק את הברית לגמרי, ופנה אל חייליו במילים תבוסתניות: 'הו, קורייש' הוא אמר, 'אנחנו לא במחנה קבע כאן; הסוסים והגמלים שלנו מתים; בני קורייט'ה לא עמדו בהבטחתם כלפינו ושמעתי מהם דיווחים מדאיגים. אתם יכולים לראות את פִּרְאוּת הרוח, שמותירה אותנו ללא סירי בישול, ללא אש, וללא אוהלים שניתן לסמוך עליהם. התקפלו, כי אני הולך![22]

בני קורייט'ה נותרו לבד בפני צבאו של מוחמד, אם כי מנהיגם של יהודי נצ'יר הגולים, חי בן-אחיטוב, נסע מרחק של יותר ממאה קילומטרים מח'ייבר והצטרף אליהם. מוחמד, בהאשימו את בני קורייט'ה בסיוע לאויביו, שלח מוחמד את כוחותיו כדי להטיל עליהם מצור. היהודים החזיקו מעמד עשרים וחמישה ימים, אך ככל שהמצור נמשך, כך גבר הרעב. חי בן-אחיטוב וכַּעְבּ אבן-אסד הביאו בפני אנשיהם שלוש אפשרויות: לקבל את הצלחותיו היוצאות דופן של מוחמד כהוכחה לכך שהוא נביא אמת ולהתאסלם. או להרוג במו ידיהם את נשותיהם וילדיהם ולאחר מכן לתקוף את הצבא המוסלמי, זאת כדי לא לדאוג לגורלם האכזר של אלה התלויים בהם, אם הם עצמם נהרגים. האפשרות השלישית הייתה לנסות להערים על מוחמד ולהתקיף אותו בשבת, כאשר אין הוא מצפה לכך.

מטעמים דתיים ומוסריים, היהודים החליטו כי שלוש האפשרויות אינן מתקבלות על הדעת. במקום זאת, הם ביקשו ממוחמד שיאפשר להם לעזוב את מדינה באותם תנאים שהעניק קודם לכן לבני שבט נצ'יר. כלומר, המוסלמים יחרימו את אדמת בני קורייט'ה ונכסיהם, וכל משפחה יהודית תעמיס רכוש על אחד מגמליה בלבד. מוחמד סירב. הלוחמים היהודים הציעו לנטוש את אדמתם וכל רכושם ולצאת רק עם בני משפחותיהם. שוב מוחמד סירב. הוא רצה שהיהודים ייכנעו ללא תנאי, ויסכימו לכל החלטה שהוא יקבל לגבי גורלם. ליהודים לא נותרה ברירה, והם נלקחו בשבי.

במדינה, הפרידו בין גברים לנשים וכלאו אותם בחצרות שונות. ידי הגברים נקשרו מאחורי גבם. בני השבט הערבי אַוּס, שהיו בעבר בני ברית של היהודים, ביקשו ממוחמד לנהוג בסלחנות כלפי היהודים. אך הוא דחה את בקשתם ומינה כבורר אחד האישים המובילים של שבט אַוּס, סַעד אבן מֻעַאד'. זו היתה תחבולה של מוחמד, כי ידע מה יהיה משפטו של סעד, שנפצע והושפל בקרב; ניתן היה לצפות כי פסק דינו יהיה חמור ואכן כך היה: הגברים יוצאו להורג, נשים וילדים יימכרו לעבדות, ורכושם של היהודים יחולק שלל בקרב המוסלמים.

     כאשר מוחמד שמע את פסק דינו של סעד, הוא נזעק: 'אתה שפטת על פי משפטו של אללה מעל שבעת הרקיעים!' ומוחמד הורה לבצע את פסק הדין.[23]  מעתה ואילך, המוסלמים ראו בפסק דין זה התגלות אלוהית. בקוראן נאמר: 'הכופרים לא יועילו להם נכסיהם ובניהם במאום אצל אלוהים, וכל אלה יהיו דלק לאש.'[24]

     למחרת, שבע מאות גברים יהודים נלקחו לשוּק של מדינה. תעלות נחפרו בכיכר השוק, הגברים נקשרו יחד בקבוצות, וראשיהם נערפו. גופותיהם מחוסרי הראשים נקברו בתעלות שנחפרו, ומוחמד הביט במתרחש. כמה אנשים ניצלו, לבקשתם של מוסלמים בודדים. למרות פסק הדין, אישה יהודיה הייתה בין אלה שהוצאו להורג; עאישה, אשתו של מוחמד, נגשה אליה לאחר ששמעה קול נסתר קורא בשמה. 'אלוהים אדירים' קראה עאישה, 'מה קרה?' 'מוציאים אותי להורג' השיבה האישה. 'מדוע?' שאלה עאישה. 'בגלל משהו שעשיתי' ענתה האישה: במהלך המצור, היא שמטה אבן כבדה על אחד המוסלמים. עאישה סיפרה: 'היא נלקחה משם וראשה נערף.'[25]

לאחר שכל הגברים היהודים והאישה היהודייה הוצאו להורג, כל הזכרים היהודים שטרם הגיעו לבגרות וכל הנשים והבנות שנותרו, נמכרו כעבדים. חלקם ניתנו כמתנות לחבריו של מוחמד. רכוש היהודים וכלי נשקם חולקו בין הכובשים. על פי הביוגרף של מוחמד, אבן אסחאק, מוחמד בחר לו אישה מתוך הנשים היהודיות, רַיְיחָאנָה, שבעלה היה בין אלה שהוצאו להורג. כך הסתיים ניצחונו השלישי של מוחמד על היהודים.[26]

 

חיסולם האכזרי של אלה  שהוכרעו  על-ידי  מוחמד,  הפך  למודל  עבור  השליטים

המוסלמים שבאו אחריו.  משפטן מוביל  מוסלמי,  אבו יוסוף  (שהיה יועצו של הח'ליפה

העבָּאסי הָרוּן אֵלרַָשִיד ומת בשנת 798), כתב בפרשנותו לג'יהאד - מלחמת קודש -  כי בכל פעם שהמוסלמים 'מטילים מצור סביב מעוזו של אויב, והאויב נכנע בתנאים שייקבעו על-ידי נציג, ונציג זה מחליט שהחיילים שלהם יוצאו להורג ונשיהם וילדיהם יילקחו בשבי, החלטה זו הינה חוקית.' הוא המשיך והסביר: 'זו הייתה החלטתו של ​​סעד איבן מועאד' בקשר לבני קורייט'ה.'[27]  

אבו יוסוף הוסיף כי האימאם - מנהיגה הדתי של הקהילה – הוא זה שיחליט על התנאים שיוכרעו ויוצאו לפועל. 'אם האימאם סבור כי הוצאתם להורג של הלוחמים ושעבוד הנשים והילדים הוא טוב יותר עבור האסלאם ומאמיניו, אז הוא יפעל כך, ויחקה את הדוגמה של סעד איבן מועאד'.[28]

שלוש מאות שנה מאוחר יותר, משפטן מוביל מוסלמי מבגדד, אֵל-מָווּאַרדִי, (שמת בשנת 1058), כתב על הטבח של קורייט'ה, כי מוחמד 'לא היה רשאי' לסלוח במקרה של צווי אלוהי, והוא יכול לסלוח רק עוונות 'בנושאים הקשורים בו אישית'.[29]   ואכן, מבחינתם של מוסלמים מלומדים שבאו מאוחר יותר, עונשם של יהודי קורייט'ה לא הוכרע מתוך משאלות אישיות של מוחמד; אלא היה זה סעד איבן מועאד', הבורר שנבחר על ידי מוחמד, אשר קבע כי הגברים של קורייט'ה יומתו, הנשים והילדים יימכרו לעבדות, ורכושם יחולק כשלל בקרב המוסלמים.

 

בעקבות התבוסה של יהודי קורייט'ה בשנת 628, מוחמד ושבע מאות חסידיו הגיעו להסכם עם שבט קורייש הערבי להפסקת אש של עשר שנים, עם זכות פולחן לאסלאם של שלושה ימים לשנה בעיר מכה, שנשלטה אז על-ידי עובדי אלילים. עתה שהשתחרר מעוינותו של שבט קורייש, התפנה מוחמד לתקוף את הגדולה מבין הקהילות היהודיות של חצי האי ערב - ובעלת-ברית יהודית אחרונה של קורייש נגדו. זו הייתה הקהילה היהודית של חַ'יְיבָּר, נווה מדבר פורה, בו טיפחו היהודים מערכת השקיה איתנה והתפרנסו מתוצריה.

כוחותיו של מוחמד הגיעו לנווה המדבר באין רואים, לאחר כמה שבועות. כצעד ראשון, ובחסות החשיכה, מוחמד שלח 'קומנדו' לרצוח את המנהיגים של יהודי מדינה שמצאו שם מקלט, אשר קרוב לוודאי היו מתנגדים לו. בבוקר, כוחותיו של מוחמד תקפו את החקלאים היהודים שהגיעו מחוץ לעיר, כדי לעבד את שדותיהם. היהודים נשאו מעדרים וסלי סחורות, והמוסלמים היו חמושים בחרבות. לאחר ששרף את מטעי הדקל של היהודים - מקור פרנסתם העיקרי בח'ייבר - מוחמד הטיל מצור על נווה המדבר. תוך חודש, כל שבעת המושבים הנפרדים של יהודי חַ'ייבַּר, נאלצו להיכנע אחד אחר השני.

נצחונו של מוחמד בקרב הזה, חיסל כל סיכוי של קואליציה יהודית עם קורייש נגד כוחותיו של מוחמד. על פי תנאי הכניעה של ח'ייבר, כמה יהודים הורשו להישאר כדי לטפל במה שנותר מהדקלים והגנים שלהם. הם קיבלו גם אישור להמשיך לקיים את אמונתם היהודית. אבל בתמורה להמשך מגוריהם בח'ייבר, היהודים חויבו לתת חמישים אחוז מיבולם למוסלמים, והבעלות על הקרקע עברה מעתה לידי הקהילה המוסלמית. מוחמד אף בחר לו מתוכם אישה נוספת, סַפֵיָיה, דמות מובילה מבין יהודי ח'ייבר השבויים, ששועבדו.

תוצאות הקרב על ח'ייבר היו מרחיקות לכת. בהסתמך על פעולותיו של מוחמד לאחר הקרב הזה וקרבות קודמים, סוּרַה חמישים ותשע של הקוראן קובעת: 'שללם של יושבי הקריות אשר חלק אלוהים לשליחו יינתן רק לאלוהים ולשליח, לקרובי המשפחה, ליתומים, לנזקקים ולהלך בדרכים – זאת למען לא יעבירוהו ביניהם העשירים שבכם.'[30] האסלאם דרש חלוקה צודקת של שלל הכיבוש - אבל רק בקרב המוסלמים.

התנאים שהוטלו על יהודי חַ'ייבַּר הפכו לתקדים בפסיקה האסלאמית (הוא חוק השָרִיעָה) לדרכי טיפול בכל הלא-מוסלמים תחת שלטון מוסלמי, בדורות הבאים. מטרת התקנות הרלוונטיות של השריעה היא להחזיק את הלא-מוסלמים, שנקראים דִ'ימִי - בני חסות - במצב של כניעה ונאמנות, בדומה ליהודי חַ'ייבַּר. חייהם של מיליוני אנשים לא-מוסלמים הושפעו מכללים אלה במהלך מאות השנים הבאות, ככל שחסידיו של מוחמד המשיכו להרחיב את האימפריה שלהם על פני שטח גיאוגרפי נרחב.

מבחינתם של כמה מוסלמים המביטים אחורה על פרשה זו, כפי שעשה זאת אַמְרוֹזִי בעיר באלי לאחר 1375 שנים, קרב ח'ייבר סימל את תבוסת אויביהם היהודים הכופרים, והשפלת היהודים בכפוף לנוהלי הדִ'ימִּי - הוא מעמד החסות. עבור מי שאינם מוסלמים, ח'ייבר מסמלת תחילתה של אפליה מוסדרת שנמשכה במשך מאות שנים.

תשלום מס הגולגולת - הגִ'יזיָה - הינו היבט דיכוי מרכזי כלפי אלה המשתייכים למעמד בני חסות (ד'ימי), ועל פי המסורת המוסלמית ישנה הבנה ברורה כי מצב זה התחיל עם יהודי חַ'ייבַּר.

מס גולגולת זה החל כאשר היהודים חויבו למסור חמישים אחוז מיבולם לשליט המוסלמי. המס הורחב בתחילת המאה השתים עשרה על-ידי הח'ליף אֵל-אָמִר בִּ-אַחְכָּאם-אִלְלָה של מצרים, ששלט בשנים 1101 עד 1130. החליף האמין כי 'השפלה מוקדמת של הכופרים לפני הגיעם לעולם הבא - וזוהי מנת חלקם - נחשב למעשה של אדיקות דתית.' השפלה כזו, שכללה את מס הגולגולת גִ'יזיָה, היתה 'חובה בסמכות אלוהית', ומבוססת על מילים מהקוראן: 'עד אשר ישלמו את הג'זיה במו ידיהם תוך כניעה.'[31]

הח'ליפה אל אמיר תיאר את מס הג'יזיה כאמצעי של אפלייה והשפלה, לא רק כמקור הכנסה לשליט המוסלמי. הוא התעקש על כך שמושלי המחוזות 'לא יפטרו מתשלום  הגִ'יזיָה אף אחד מבני החסות, גם אם אחד מהם הוא חבר מכובד בקהילה; יתר על כן, הם אינם רשאים לאפשר לאיש מהם לשלוח את הסכום באמצעות צד שלישי, גם אם בן החסות הוא אחד מנכבדי או ממנהיגי הקהילה.' תשלום הנס באמצעות מוסלמי עבור בן-חסות, יהיה בלתי נסבל. 'יש לגבות אותו ממנו ישירות על מנת לבזות ולהשפיל אותו, כך שהאסלאם ועַם האסלאם יתעלו, וגזע הכופרים יושפל לרמה נמוכה. הגִ'יזיָה תוטל על כולם באופן מלא, ללא יוצא מן הכלל.'

יהודי ח'ייבר הוזכרו במפורש כדוגמה שיש לחקותה. הח'ליפה אל אמיר הסביר כי מסורות אלו היו 'בהסכמה הדדית'. כי מוחמד החליט בתחילה לגרש את הח'ייברים 'בדיוק כפי שעשה' עם שבטים יהודיים אחרים. אך לאחר שהח'ייברים סיפרו למוחמד 'כי הם היחידים שיידעו כיצד להשקות את מטעי הדקלים ולעבד את אדמת האזור כראוי, הנביא התיר להם להישאר כדיירים; הוא העניק להם מחצית מן היבול, ותנאי זה צויין במפורש. והח'ליפה ציטט כך את מוחמד: 'אנו נאפשר לך להישאר בארץ הזאת כל עוד ינעם לנו הדבר'. כך, הסביר אל אמיר, הביא מוחמד את הח'ייברים היהודים למצב של השפלה; הם נותרו לגור על האדמה שהוחרמה, ועבדו בתנאים האלה; לא הוענקו להם שום פריבילגיות, שום הבחנות, שיוכלו לפטור אותם מתשלום הגִ'יזיָה, או שיבדילו ביניהם לבין בני חסות אחרים '.[32]

     בשנת 629, מוחמד הטיל את סמכותו המוחלטת על היהודים במרכז חצי האי ערב. הוא התחיל בהטלת מצור על הישובים היהודיים של ואדי אל-קורה, שבו יהודי קורייט'ה ויהודים אחרים מצאו מקלט לאחר שעזבו את מדינה. הם השיבו לו מלחמה במשך יומיים ואיבדו אחד עשר מלוחמיהם, אך בסופו של דבר נכנעו וקיבלו את התנאים שנכפו קודם לכן על יהודי ח'ייבר.

לאחר מכן, מוחמד עשה הסכם עם שבט יהודי בנווה-מדבר מוּטַּע, שאִפשר להם לשמור על דתם כנגד תשלום מס הגִ'יזיָה השנתי. בתמורה התחייב מוחמד להגן עליהם מפני כנופיות של שבטים בדואים במדבר. הוא קיווה להשיג בכך את נאמנותם של היהודים, על שהעניק להם חסות והגנה. אך התוצאה הייתה שחלק מיהודים אלה שנכפה עליהם המעמד הנחות של בני חסות, בעקבות כיבושיו של מוחמד, היו המומרים הראשונים לאסלאם.

במהלך חייו של מוחמד, התפשט האסלאם במהרה. בשנת 630, שמונה שנים לאחר שעזב את מכה עם ארבעים חסידיו, מוחמד חזר לשם עם עשרת אלפים לוחמים וכבש את העיר ללא קרב. מכה היתה מעתה למרכז פולחנו של האל האחד והיחיד של האסלאם. כמי שנדחה על ידי היהודים, מוחמד קבע כי המאמינים המוסלמים לא יתפללו יותר לכיוון ירושלים, אלא לכיוון מכה. 'היפוכו של המנהג'  כותב המלומד הנוצרי של תורת האסלאם, סר פְרְסִי סַיְיקְס, 'היה מהלך פוליטי. כי למרות שהדבר חשף את מוחמד כמי שלוקה בחוסר עקביות, זה העניק לעמי חצי-האי ערב ולמכה את המעמד הרם לטקסיות הקבע של הדת החדשה.'[33]

בעת מותו של מוחמד בשנת 632, בגיל שישים ושתיים, רוב חצי האי ערב נכבש על ידי האסלאם. כבר בשנת 630, כוחות מוסלמים הרהיבו עוז ויצאו מחוץ לערב הסעודית כדי לכבוש את בחריין בשטחי המפרץ הפרסי.[34]   תוך מאה ועשרים שנה למותו של מוחמד, האימפריה האסלאמית השתרעה הרחק מערבה עד לחוף האטלנטי של ספרד וצפון אפריקה, כמו גם הרחק מזרחה עד נהרות אוקסוס ואינדוס, והרחק דרומה עד למפרץ עדן. על שטחים נרחבים אלה, השלטון המוסלמי כָּפָה מעמד של בני חסות על כל הנוצרים והיהודים שסירבו להמיר את דתם.[35] הכובשים היו ממשיכי דרכו של מוחמד, והראשון בהם היה אבּוּ בַּכְּר, אביו של אשתו הראשונה של מוחמד, שהעניק לתפקידו את השם "ח'ליף" - ח'אליפאת ראסול אללה ('יורשו של שליח האלוהים').[36] 

יורשיו של מוחמד תודרכו ביחסם ליהודים, תוך הצבת מחלוקות ברורות שהנביא שלהם התווה בין האסלאם ליהדות. אלה כללו שלוש קללות ספציפיות המופיעות בקוראן נגד היהודים. הקללה הראשונה מזכירה את 'המרד נגד משה במדבר'.[37]  על הקללה השנייה נאמר כי הוטחה נגד היהודים הן על ידי דוד המלך והן על ידי ישו: 'על כי הִמרו ועברו את גבול המותר. הם לא אסרו זה על זה את המעשה המגונה אשר עשו. מה נורא הדבר אשר עשו.'[38] הקללה השלישית הייתה על סירוב היהודים לקבל את דרכי ההוראה של מוחמד: 'הוי אלה אשר קיבלו את הספר, הַאמינו באשר הורדנו ממרומים למען יאשר את אשר עִמכם, בטרם נִמחה תווי פרצופים ונסובבם לאחור, או נקללם כשם שקיללנו את מחללי השבת.'[39]

גם האשמה נגד היהודים קיימת בקוראן, ועל כך נאמר שהם ראויים לעונש: 'וכֵּיוון שכפרו וכיחשו כחש איום על אודות מרים, וכֵּיוון שאָמרו, אנו הרגנו את שליח אלוהים, יֵשוּעַ המשיח בן מִרְיָם. ואולם לא הרגוהו ולא צלבוהו, ורק נִדמָה בעיניהם.[40]  מוחמד גם קבע כי היהודים עיוותו את התנ"ך, באומרם כי אברהם ניסה להקריב לאלוהים את בנו יצחק על הר המוריה בירושלים. על סמך מחציתם לפחות של פרשני הקוראן, לא היה זה יצחק, אלא בנו האחר ישמעאל - שהערבים טוענים שהם צאצאיו - שאברהם הציע להקריב לאלוהים. על פי המסורת המוסלמית, זה קרה לא בירושלים, כי אם על האבן השחורה של מבנה הכעבה במכה.

בהרחיקו את האסלאם מן היהדות, התעלם מוחמד משלושת הרגלים שנחגגו על ידי

היהודים: פסח, חג השבועות וחג הסוכות. בשלושת החגים הללו, הנציחו בני ישראל את יציאתם ממצרים ומסעם דרך מדבר סיני אל כנען, הארץ המובטחת.  המונח שלוש רגלים נגזר מהעלייה לרגל של היהודים לבית המקדש בירושלים לפני שנהרס על ידי הרומאים. במקום שלושת רגלים אלה, מוחמד העניק אופי מוסלמי לעלייה לרגל של עמי ערב למכה: זהו החַגְ', שבו המוסלמים קיימו - ועדיין מחויבים לקיים – עלייה לרגל למכה ולו פעם אחת בחייהם, ולא משנה כמה רחוק ממכה הם חיים.

מוחמד לא ציפה להידחות בתקיפות כזו על ידי היהודים של מדינה. מדוע הם סירבו לתמוך בו כנביא העברים? למה הם הפרו את החוזה שלו איתם, להגנה על מדינה 'נגד כל האויבים'? למה כל כך מעטים מתוכם היו מוכנים להתאסלם? מדוע הם הצטרפו לכוחות שקמו נגדו, כאשר יכלו להיות בעלי בריתו בסדרה של ניצחונות שלו בקרב?

במהלך מאות השנים הבאות, המוסלמים נדרשו להחליט על אופי יחסם כלפי היהודים, בין אם לראות בהם עם מקולל, או בני חסות המוגנים על ידי האסלאם. התנהלותו של מוחמד העניקה להם אפשרות לבחור בין אחת משתי הגישות. למרות שהגן על היהודים בכפוף למעמדם כבני חסות והעניק להם את חופש הדת, הוא גם שיעבד והעניש אותם קשות. יחסו כלפיהם אף החמיר לקראת סוף חייו; רצונו האחרון לפני מותו, היה כי 'שתי הדתות לא ימשיכו לחיות יחדיו בחצי האי ערב.'[41]  ואכן, יהודי ח'ייבר איבדו את הזכות לעבֵּד את האדמות שהיו שייכות להם בעבר, כציות לרצונו האחרון של מוחמד.

במשך אלף ארבע מאות שנה לאחר מותו של מוחמד, היהודים בארצות האסלאם ידעו גם את הקללה וגם את הענקת החסות. כאשר קוללו, הם סבלו; כאשר היו מוגנים, הם פרחו. ההיסטוריה של השנים הללו מראה כיצד הסבל והענקת החסות היו שזורים זה בזו.