סיפור:

כיפור – כפרה .זאב ליכטנזון

ברדיו כבר חילקו סיסמאות כמו סוכריות מרות, כמו שירה פוסט מודרנית, כמו סיסמאות.

איש איש וסיסמתו. חייל חייל עם שם המשפחה הצבאי שלו. קוראים לו והוא בא.

הוא ,במקרה הזה, זה אני, גם אני.

המשפחה קוראת, אז באים. אלא מה? משפחה, גם אם בחאקי ותוספות.

התחבקות. התנשקות. התנתקות. לא בפעם הראשונה מילואים, אבל כן ראשונה חפוז כזה.

"את חכי לי ואחזור". מזומזם, לא מושר. בסך הכול שיר עצוב, גם בתרגום השלונסקאי היפהפה

למשורר הרוסי המחודד והרומנטי הזה. ההפי אנד מעודד "כי לחכות ידעת."

"חכי לי. כבר חוזר." [בעל נסיון מששת הימים].

אבל כמו שאומרים בפלוגה שלנו [ ממה שנשאר ממנה] "כפרה כיפור כפרה".[נוסח תפילה מקוצר. מדמה אופטימיות הרוגה.]

 

איזה חזרתי ואיזה נעליים, אנחנו עוד פה, ועד פה, ועוד פה. כלומר, על הקרקע רק מי נשאר, ומתחת הרוב שנקבר.

פורמלית, הם כבר חתומים אצל הרצל. אבל פה, כל סלע הוא בעצם מצבה, אמנם לא משיש, אבל הרבה יותר אוטנטי – שחם געשי עתיק. 

כל סלע מדבר בשתיקה על מי שהיה אתנו, מי ליום, מי ליומיים, לשבוע, לחודשיים. פה הזמן לגמרי שונה. טיפטיפה הרבה שונה.

רק התוצאה של כל יחידת זמן אישית ,קצרצרה או ארוכה – כאן הוא זהה. כאן הוא הסוף. תחנה סופית. פה יורדים ולא עולים יותר.

כלומר, כן עולים, אבל רק בסיוטים, כפרה, לא בדם ,יזע ומכות. כאן הדם אזל וז"ל. היזע זולג על העיניים, והמכות, מכות מצרים משחק לעומתן.

להילחם, נלחמנו, למות, לא מתנו ובגלל זה אנחנו תקועים במוצב הקדמי הזה כבר יותר מחודשיים. לא נשארו הרבה מועמדי גיוס, אז מי שנשאר

על הרגליים, תוקעים אותו פה על התחת. לכל מקרה. הכול עוד מוכה וטרי.

 

חוץ מלקלל ולחלום, מה עוד נשאר לנו לעשות. מחוג  האדרנלין כבר על אפס. מפלס הסבלנות ירד לים המלח. בקצב הנמתח והנמשך הזה

אני מקווה שאספיק להגיע לברית של התוצר החדש שלי. ולהגיד , כמו כולם, אתה, ברנש חדש, כבר לא תהיה חייל כמו אבא שלך. אתה תהיה

איש של שלום ולהתראות ממדינה אחרת. [כזה אופטימי ולעוס כעס הייתי על הנבלות שהביאו אותי עד כאן.]

התנחמתי רק ברוח שיצאתי לצוד מפיה. לא שומע מה היא אומרת , רק מתרפק על תנועת השפתיים ועל האויר השאוף והנשוף שבתהליך.

[כזה רומנטיקן משועמם, עייף ומיואש הייתי. הו יוליה יוליה היכן את יה יוליה, ויסלח לי מר שייקספיר, שאני תוחב כאן את רומנטיקת הסלבים הספרותיים שלו.]  

כן, וגם ניהלתי משפטי שדה עם הכפרה כיפור הזה, שהפך להיות החג הארוך ביותר בתולדות ישראל.

בימים כתיקונם, אף פעם לא היה אכפת לי להתגרש מהכיפור הזה. התנחמד לי רק הצירוף ,כי פורים היום. פורים שבו מתחפשים לרוכבי אופניים ומתנהלים

בשקט ובמתינות על הכבישים נטולי הרכב. אבל מהקונספט, אני מקיא. 

 

נוצרים יכולים להתוודות כל יום אצל כומר ולקבל משימת כפרה ומחילה. בזול. פעם אפשר היה גם לקנות מחילה מראש, אינדולגינציה, שזה בכלל רעיון שיווקי

גדול. הקליינטים לא נגמרים, ויש תעריף רווחי ביותר לדרגות שונות של חטאים שונים ומשונים.

ואצלנו הצביעות עובדת ביום מרוכז אחד. מיץ-חטא מרוכז ,לא מהול בשגרת החטאים היומיומית. אוספים את כל החטאים, העוונות והפשעים בחבילה אחת,

חבילת כיפור ,ומחפשים, בחנופה ובצדקנות בכיינית אחת ,סליחה ומחילה על הכול בכל מכל כל.

עוד לא פגשתי אחד שהצליח לקלף מעצמו את כל החרא, כשהוא על אזרחי, בלי טלית ומחזור, נעלי ספורט לבנות וכמה שעות עבודה בבית הכנסת. והכול ביום אחד,

פעם קבועה בשנה. כל שנה. [לפחות יש במחזור פיוטי שירה יפים וכל נדרי, ללקק את האצבעות ממש..המנגינה.]

מאה שבעים ואחת פעם כבר נשבעתי ונדרתי [ וכנראה קבלתי פטור קיבוצי בכיפור כפרה הזה],שאני מקבל פטור מהחותמת הצבאית על התחת.

מהמספר האישי וסיסמאות המשפחה, מלמלא מילואים, ולהרגיש ,כאוכל ממולאים ריקים. [נכון, שפעם בכמה שנים המתכון נעשה קיצוני, חריף ומסוכן יותר .אבל..] 

אבל כל פעם כשאני רואה מי החלאנים שברחו בלי  לדפוק חשבון, אני לא מסוגל לראות את עצמי כמותם. פרזיט נשאר פרזיט ופרייאר נשאר פראייר. פרזיטים לא מתים

הם רק מתרבים .פראיירים מתים ומתחלפים, כי אין מהם מספיק לערמות הזבל שעליהן מתקיימת המדינה.[בהחלט כועס.]

זו לא חידת הגיון קשה מידי להבין על איזה מדף אני רובץ. ורוב הזמן אני דומם ושותק כמו מדף ספריה. מלא ספרים ולא מוציא הגה. 

 

עכשיו שקט. אפילו השמים מפהקים עלינו . אבל כבר למדנו את הצביעות שבאדישות המפוהקת שלהם. בתוך שנייה הם יכולים להיפתח ,לארח ולאכלס את כל הטילים

והפגזים האלה, שלהם רק מטרה אחת – להאיץ ולהחיש את הפגישה שלנו עם בעל הסליחה והרחמים. ולא נראה שהוא מוטרד מזה. כאומר: "תבואו, בבקשה, בחלקים,

או כיחידה אחת. יש מקום לכולם. נקטלג אתכם אצלנו בלי כל עיכוב או בעיה. פה אוספים פראיירים כמותכם, ולמטה , במקומכם עכשיו, בינתיים, יש מספיק

אבנים לכסות את כולם. פלא הבריאה ממש, נמצאות כאן מבראשית ,כדי לכסות את האחרית. באופן אישי, כמובן. יש סדר, מספר אישי ומשפחה. מתוקתק אצלנו."

 

נשבעתי שוב. נדר סופי. אני עם זה גמרתי. כבר יש דרכון, והמתנדבת שבקיבוץ כבר אופה לנו דור המשך [ המשך למה?] .נתחיל מהתחלה ,בעצם נתחיל מהסוף,

אם כאן לא יהיה הסוף שלי. נפרד מהכיפור-כפרה הזה, ונעשה ספתח במקום חיובי יותר, כפרה.