שיר:

קְלָארָה/ מארי רוזנבלום

אוֹי דּוֹדָה קְלָארָה,

אַתְּ כָּל כָּךְ מַצְחִיקָה

אֲפִלּוּ שֶׁאַתְּ כִּמְעַט אֵינֵךְ.

 

בְּעֶרֶב חַג רְאִיתִיךָ שׁוֹכֶבֶת בִּדְמָמָה עַל סַפְּסָל,

אַחַר כָּךְ בְּחוֹף הַיָּם בְּרִאשׁוֹן,

מִתְחַנֶּנֶת לַאֲנָשִׁים "קְנוּ מִמֶּנִּי פֶּרַח לַאֲהוּבְכֶם".

 

נִשְׁבֵּיתִי בָּךְ.

תַּרְתִּי אַחֲרַיִךְ.

מְצָאתִיךְ.

 

יוֹשֶׁבֶת מוּלֵךְ.

בְּלִי מִלִּים.

 

מְבַקֶּשֶׁת שֶׁאֶמְרַח אֶת שְׂפָתַיִךְ בְּאֹדֶם הַכִּמְעַט שָׁחֹר שֶׁלִּי,

אַתְּ מוֹרַחַת אוֹתוֹ עַל פָּנַיִךְ,

פּוֹרֶצֶת בִּצְחוֹק שֶׁל יַלְדָּה שֶׁנִתְפְּסָה.

מְמַלְמֶלֶת לִי "אַתְּ יָפָה....יָפָה".

 

נוֹתֶנֶת לָךְ שׁוֹקוֹלָד "עָלִית" מָרִיר, זֶה שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת,

חוֹטֶפֶת מִיַּדַּי.

 

 

אַחַר כָּךְ הָלַכְתִּי מִמֵּךְ

מִמֶּנִּי

וְצָחַקְתִּי כְּמוֹתְךָ.