מאמר:
כוהנים במקדש השירה/ כרמית רינצלר
על ספרי השירים של הרצל ובלפור חקק
[הרצל חקק, השיר שלא שרו מעולם- שירים, הוצאת שלהבת ירושלים, 320 עמ', 2023]
[בלפור חקק, סולם הכלים השבורים- שירים, הוצאת שלהבת ירושלם, 320 עמ'. 2023]
המשוררים הרצל ובלפור חקק, נולדו סמוך להקמת המדינה, עלו לארץ מבגדד בהיותם בני שנתיים. אביהם היה במחתרת הציונית, שיצרה קשר עם מוסדות כאן בארץ. משפחתם ברחה מעירק לאירן, ומשם עלתה לא"י.
בשיריהם ניכרת הזיקה למשפחתיות: לסיפורי הוריהם וסביהם על התלאות, על הפּרעות שהתחוללו ביהודי עיראק, שבהם נרצחו שני אחֶיה של האם סעידה.
בכתיבה של שניהם יש חוויה מפעימה של קדוּשה, יש דימוי של המשורר לכוהן.
בכתיבה התאומית – השירה היא מלאכת קודש, פרישת כפיים כלפי מעלה, השראה אלוהית. הרצל מדמה את המשורר החוטא בכתיבת שירה כמין כוהן גדול וקדוש, ומלאכת המילים טהורה ונשגבת, שליחות מלאכית. בלפור מדמה עצמו גם הוא לכוהן, כותב שירה כנביא בחצר קודש, שוזר שפה עתיקה בכלי הפואטיקה: הוא מעביר במילים מדודות, יהלומי עברית עתיקים – כולם נשזרים כחרוזי פנינה, ואנו חשים התעלות. כתיבת התאומים מעניקה לנו חיבור של זמנים, שרשרת פניני דורות. השירה המדודה שלהם מעניקה מסר עמוק לקוראים. יש תכלית ויש תוחלת. השירה מתחברת למורשת, לטלית התכלת.
הרצל - כתיבתו שונה: הפואטיקה שלו מחלחלת עמוק במים כמחפשת מכמנים, מילותיו תוהות על הסוד והנעלם, צוללות עד זיוו של עולם. הרצל הוא משורר התימהון ביצירת המילים, נפלאה יצירתו, דרכי הבאת המסרים לקורא. בשיריו הארוכים יש עבודת מחקר סיזיפית – כמשורר הוא מנסה לנתח אנליטית את עולם השפה הנעלה, צירופי מילה מובעים ברצף רהוט, בכתיבה יפה ומושלמת. הלב קורא ועוצר נשימה.
הרצל ובלפור – סיפור של אגדה - שניהם תאומי הזמן. כנביאים של זמן חדש, הנה קמו לנו משוררים שהיו לסיפור מופלא, צמחו מרחם האם המיתולוגית המונצחת ללא הרף בעולם היצירה שלהם. זה בית היוצר שלהם, הם נאמנים לזמן ולשֶׂגב בכל שירתם.
רסיסי הזמן כמו נשזרים בשאיפה לנצחיות, ואנו במנהרה עתיקה, זורמים עם שירתם. והם מבטאים סדקים של עבר – הלידה, העלייה לארץ, המעברות. הלב מתייסר לנוכח התיאורים, הכתיבה מתעלה מעל לכול, מעל למצוקה, מעל לאוהלים, לצריף הרעוע, שירת הקודש שורדת גם תחת גשם זועף ורוח קדים. שירי המעברה מתארים אחוות הדיירים - את הקשר בין העבר להווה. הכול זוכה להתקדש, ואנו חשים שאנו עוברים איתם קתרזיס, שיש בשירתם שיתוף והבנה, פואטיקה נשגבת בגורל אחד.
כוהני השירה בקודש המילים
הנה השיר של הרצל - כוהן גדול בקודש ההשראה - עמוד 68:
תְּפִלָּה בִּכְנַף הַפָּרֹכֶת, בְּנִשְׁמָתָהּ.
תיאור הפרוכת המכסה את תורת ישראל. קשר רב- דורי בל ינותק ואווירת האחדות היהודית. הוא כילד תוהה ושואל בשיר:
מִי יוֹדֵעַ מַה מַרְגִּישִׁים
כְּשֶׁנִּכְנָסִים הַחַיִּים לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים.
כֹּהֵן הַשִּׁירָה שׁוֹתֵק שָׁבוּעַ יָמִים.
זו אותה שתיקה נבדלת ונבואית, הקיטון המקודש של היוצר, והוא כמלאך הבורא ניב שפתיים בשיר. הקריאה שלנו נוגעת ביופי, באש התמיד. הלב יוצא לכתיבה הזו הנוגעת באש החיים, פשר הקיום, התקומה לחירות ישראל.
בְּטֶרֶם יִקְרַב לְאֵשׁ הַתָּמִיד, נִדְרֶכֶת
כַּסְּנֶה. חוֹרֶכֶת תְּמוּנָה פְּנִימִית.
כֹּהֵן גָּדוֹל בּוֹעֵר, מַרְאֵהוּ לוּט.
כמו בתפילה עילאית, הכוהן נמצא בספירות שמימיות, דובב מילים בערפל והנה פתע מתרחשת ההשכמה השירית: השאיפה לזריחה מחודשת, להתגלות אלוקית. אנו כקוראים נפעמים, הנה הכוכב הנוצץ בשמיים – יש בשיר תיאורים של היקום באופן מדהים לצד תפילת הכוהן הגדול, הקדוש. הרצף בין היקום, הטבע לבין האנוש הקיים, המתפלל – זהו רצף רוחני טהור ומזוכך, מפעפע בנו ברמות עילאיות, נשגבות.
בחוויה זו, הפרוכת תרפא לא רק לפנים משורת הדין אלא השיר עצמו. כמה יפה המכלול הזה הצורף מילים ומרכיבם בתבונה רבה. רמת השיפוט של הכוהנים תהא קדושה לאלוקי צִבאות האדם.
למרות שהכתיבה שואבת ממקורות יהודיים-דתיים-עבריים יש שילוב של עברית יהודית ועברית ישראלית: חשים אנו במודע שהמשורר בוחר במילים ישראליות, כדי לשלב בין הזמניים, ליצור סינתזה בין מקורות יהודיים, שפה מותכת לשפה מורכבת, שפת הדורות, עתיקה ומודרנית יחדיו.
המילים של המשוררים טובלים בקודש, אנו נסחפים לעולם של דורי דורות, והנה לפנינו תיאור הקטורת שהיא סוג של עשן מיתמר וריחה חזק. קטורת מרחיקה כישופים, עין-רעה, רוח זדונית בתוך הבית, ובכך תרומתה. היא מפיחה ריענון, חידוש, מטהרת את הבית וקירותיו, ואת השיר. מטהרת את מלאכת היוצר, הכוהן וכל הקשור לכתלים טהורים שנטמאו.
השירה התאומית מיוחדת, היא מטהרת וּבזֶה כוחה. מי שלא מבין בדיוק מה תפקידה של הקטורת. שוב, הרבה סממנים מובהקים מבית אבא, מעולם העבר מלווים את ההווה ומשקיפים בחשיפת הצריח לעתיד, לגאולת העם במולדתו.
שירתם יונקת מחוויות ילדות, מפלאי שנות התקומה. והם כוהנים שלוקחים הכול במלקחיים. הם השליחים. ראו נא מה קורה בשירתו של בלפור האח התאום.
מוטיב הכהן נוגע גם לבלפור: הוא כותב בשירו על "אֵפר פרה אדומה"( 307). גם כאן יש זיקה שורשית לסידור של יום הכיפורים, מתארים את עבודת הכוהן בבית המקדש, כאשר היו מקריבים קורבנות – היה טקס של אפר הפרה האדומה – הוא מתואר במחזור יום הכיפורים.
הפולחן העתיק הופך לפואטיקה רוחנית מזככת: מצוות פרה אדומה מתוארות בספר במדבר, פרק י"ט. ראשית מופיעים הדינים ביחס לפרה עצמה ולאופן הכנת האפר. בלפור כותב על הפרה האדומה שטיהרה את עולם היוצר שלו. כך כותב בלפור חקק כמעלה קטורת:
בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב שִׁירֵי מִשְׁפָּחָה
הָיִיתִי בְּצוֹק הָעִתִּים
אָסַפְתִּי אֵלַי אֵפֶר פָּרָה אֲדֻמָּה
כְּדֵי לְטַהֵר אֶת שִׁירַי
מִטֻּמְאַת מֵתִים. - - - (307)
מרגשת היכולת של המשוררים המתקדשים להקיש ממשפט הטמון בחוקי יהדות אל תוך פַּן אישי, משפחתי. לתת לטקסים ולפולחן להפוך למורשת עכשווית. הנה המשורר - רצונו לטהר בדמה של הפרה האדומה את עולם השירה שלו, כפי שמטהרים באֵפר את טומאת המת, לטהר את המקדש. גם בלפור רואה את המשורר ככוהן קדוש וטהור החוטא במצוקת הזמנים והכתיבה. רצונו לטהר את הנפש, לזכּךֱ, לזקק כדי לכתוב שיר. השיר כה יפה בהטמעה ובצלילות אל לב ועומק ההוויה השירית.
הכלים השבורים בשירי התאומים
הרצל כותב בשיר : "כתב ותולדות, רעידת הזמנים" – עמוד 110: הקירות בבית מעידים. המוטו מתענית דף י"א שואל: "מי מעיד בי?" ואז מופיע בסוף המוטו המשפט : "אבן מקיר תזעק". אנו עומדים כמשתחווים לפני ההיכל: היופי הגנוז במילים לא מתעלם ממשפטי היהדות המוטמעים בכתבי הקודש היהודיים. הפסוקים מוטמעים גם בשיר מיוחד זה המשפט: "רחש ים סוער" – ואנו שבים לזמנים עתיקים. "מורשת בּיתו מי יָעיד בּה – ותשובה נוצצת כאור: "תזעק האבן מִשיר" – כך אנו נרעדים, וכאן אני חשה התפעלות: אני מדגישה את המעבר האקוטי ממשפט הגלום במקורות למשפט שהמשורר הישראלי בחר. כך כותב הרצל בשיר זה:
"גווילֵי שיר נפלו על לוּח מוּאר" הגווילים בשירתו של ביאליק המשורר הלאומי שבים להעיר נשכחות. הם חיים שוב בשירו הרוטט, ודרכם המשורר מבקש התעלות, הגווילים העתיקים מבקשים התגלות, הם כנופלים על לוח מוּאר. בתולָדות יש גם רעידות האדמה, התהודה של הזמנים שהשתנו. קיימים בשירתם של האחים הדים של דו שיח, הדורות מתכתבים.
לפנינו שרידים וגם ניצוצות מן העבר אל התקומה. שליחותם של המשוררים לגאול את פניני העבר.
השיר של בלפור מתוך ספרו סולם הכלים השבורים:
"הִשְׁכַּמְתִּי בַּבֹּקֶר - - -
מִתּוֹךְ הַקְּלִפּוֹת וְהַנִּיצוֹצוֹת
בָּאוּ אֵלַי הַשִּׁירִים
מִסֻּלַּם הַכֵּלִים הַשְּׁבוּרִים" ( 6)
- כלי שבור יש בו סוג של התעלות, הוא מביע טהרה. ההיפוך: כלי שלם הוא הטומאה. האמנם כך? השיר מבקש את הדיאלקטיקה הנסתרת, סודם של הכלים השבורים. הסופר הירושלמי דוד שחר כתב על "היכל הכלים השבורים" – נשמתו כמו מרחפת מעל תיאורי רחובותיה של העיר.
בשירו בלפור כותב כממשיך דרך האר"י הקדוש, מחולל הכלים השבורים – וכך כותב בלפור בשירו "היכל הכלים השבורים":
כְּשֶׁהַכֵּלִים עֲדִינִים, הֵם נִשְׁבָּרִים
בְּכָל מַצָּב קַיָּם
וְלֹא רַק בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם.//
נֵהָנֶה בְּכָל עֵת מִן הַדֹּפֶן הַיָּפָה
שֶׁל הַכְּלִי, מִצִּבְעָהּ וּמֵאוֹרָהּ
אַךְ נֵדַע בִּבְרִיאַת חַיֵּינוּ
שֶׁהַדֹּפֶן הַיָּפָה הִיא שְׁבִירָה. - - - (216)
ועוד: התפיסה הפוסט-מודרנית מצדדת ביהדות, במקביל לדחייה הרווחת ביהדות, הרב שג"ר מקבל את הטיעונים בדבר הפוסט-מודרניזם ויש זהות למושגים ורעיונות בקבלה ובחסידות הדתית. בשיר אחר הדומה לשיר הנ"ל מתאר בלפור את הדופן הפנימי של הכלי השבור.
לעומת זאת, מתאר השיר של הרצל "הכנה והתקדשות" פסק זמן של משבר והארה:
לִקְרַאת אֵין מְנוּחָה, חָשִׁים
זְמָן נִשְׁבָּר. הַאֲדָמָה חֲרוּכָה.
מְטַפְטְפִים שָׁמַיִם, עֲנָנִים.
שְׂרִיד סְנֶה יִנָּבֵא מִבִּפְנִים.
(שם, השיר שלא שרו מעולם, עמוד 32.)
יש בשיר העלאה של שרידי עבר בלתי מפוענחים, נבואה עתיקה, שיבה אל הסנה הנצחי שלא אוכל. הרי לנו זרימה של שירה בזמן נשבר מול גלים של קיום, אדמה חרוכה, אולי סדוקה צמאה למים. וההתגלות מובילה לטוהר מיוחד. הנה יבואו עננים, השמיים יטפטפו מטר. והסנה הבוער שחרך אדמה - הוא בגדולתו ייוותר, יש לנו יכולת לקבל השראה משרידיו.
אור הכד מביע את העומק בו נביט, אור ומים הם מין שטף נהרה. כך השיר מגיע לזוהר שלו:
אַחֲרִית הַיָּמִים מְחַכָּה.
נִלְמַד מִן הָאוֹתוֹת. מִנֶּגֶד.
מַטִּיפָה עָסִיס וּמִתְמוֹגֶגֶת.
לִקְרַאת נִקְרָה אוֹר הַכַּד.
האור מטהר את האווירה, את הישות הקיומית, את מהות ההוויה הקוסמית.
תָּמִיד רוֹחֵשׁ. בָּאוֹר הַזַּךְ
נִתְקַדֵּשׁ. נִכּוֹן לַהִתְרַחֲשׁוּת.
נִתְכַּבֵּס, נִתְפֹּר קִרְעֵי כְּסוּת.
קַרְשֵׁי הַלֵּב, הַמִּשְׁכָּן, בַּגַּן
רָחַב וְכָאַב. חֶרֶס הַזְּמָן.
ושוב, פועם הרצון העז להיטהר להתקדש. גם הכבסים הבוהקים מלובן מבקשים כסות מקודשת. הקרע, השסע מבקשים להתאחות: לחבֵּר קרעי בגד. לבוש. הלב שנקרש. ושוב, המעבר לתיאור הטבע מוביל לנפלאות העולם, הזמן העתיק דובב
לדורנו, המורשת היא אוצר, היא מעלה יופי רוחני – זה החֶרס העתיק, זה השריד
של הזמן. הסדקים מטלטלים אותנו, הם כשרידי חִיוּת בנפש.
העלייה לארץ כחוויה של גאולה
שניהם מתארים את החוויה של שהות בבית קברות בטהרן, בדרך אל הגאולה בישראל.
בלפור משחזר בשיריו את המסע לגאולה. הם מגיעים ב-1950 לבית קברות יהודי שנקרא "גן עדן" (בֵּהֵשתִיֶיה). שני אחיהָ של סעידה האם נרצחו בבגדד ב'פרהוד' (1941)– התאומים שנולדו לה (1948) – היו פיצוי לשני אחיהָ שנרצחו – סיפור מחלחל כאב, אובדן, אבֵלות: בלפור חקק בשירו "גב לבגדד":
כְּשֶׁקַּמְנוּ מִלֵּיל הַסֵּדֶר תש״י
לִבֵּנוּ רָעַד,
הוֹרֵינוּ הִפְנוּ גַּב לְבַגְדָּד
עִיר אַהֲבָתָם
נָעֲלוּ דֶּלֶת בֵּיתָם לִפְנֵי בְּרִיחָתָם.
כַּד הַחֶרֶס מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת
נִשְׁבַּר
נַחְשׁוֹל שֶׁל גַּעֲגוּעַ קָם בַּנָּהָר.- - -( 53)
הם נמלטו מרוע הגזרה. המעבר למחנה חשאי בבית קברות, מזכיר את הוריי, שגם היו שם בטהרן טרום עלייתם ארצה.
הרצל חקק כותב גם על רוח הדורות, מתוך ספרו: "השיר שלא שרו מעולם"
רוח השדות ורוח הדורות – השיר שלא שרו, עמוד 91.
דּוֹר בְּקָרוּסֶלָּה מְסַחְרֶרֶת.
שְׂדֵה הַקָּמָה הַזֶּה נִכְתָּב בְּשָׂפָה אַחֶרֶת.
דּוֹר שֶׁלֹּא שָׁכַח, שֶׁיָּרַשׁ,
בַּטֶּבַע הַפְּרָאִי זָרַע מִדְרָשׁ.
ומה יפה לתאר את רוח השדות, זו הרוח של השִׁיבה הציונית, והיא מתמודדת עם רוּח הדורות – עם המורשת העתיקה. ויש רֶטט, יש מאבק לחבּר בין שני המעגלים. כך בשיר של הרצל. וכך בהמשך:
שִׁבֹּלֶת בַּזֶּרֶם, מַעְגַּל זַהֲרוּרִים
תיאורי טבע ויקום, זהרורֵי אורה. המראֶה דומה לשירו של ביאליק 'צפרירים' או השיר 'הברֵכה'. ויש ביופי הגנוז בשירו של הרצל, קסם, יש סוד סתרים.
נִזְהָבִים בְּזִיו סְתָרִים. כָּבָה הַס בִּכְיָהּ, לִגְבָהִים, לִתְכֵלֶת נוֹשֶׁמֶת.
יש חיבור בין הזמנים, יש מתח בין המובנים:
לְחַדֵּשׁ פֵּשֶׁר. לְהִקָּרַע בֵּין זֶהוּיוֹת.
חיפוש הזהוּת העצמית בארץ החדשה. זהות המוצא קודמת לזהות ישראלית מתחדשת - פריחה –
יָרֹק בְּרֵאשִׁית נָבַט.
שְׂפָתָהּ הַמִּתְחַדֶּשֶׁת מִתַּהְפּוּכוֹת
שפה חדשה, חֶבלי קליטה בארץ מולדת, יצירת כור-היתוך שלא צָלח. מפליא מאד השילוב של הדורות, הקתרזיס של החיבּור, תיאור הישן לעומת החדש.
הַמַּחְרֵשָׁה מוֹרֶדֶת, זְמָן תָּכֹל.
מֵחָדָשׁ וְיָשָׁן, חֹורֶשֶׁת, מוֹעֶדֶת.
הנה שירו של בלפור חקק: "מה יהיו החלומות?!" מתוך ספרו 'סולם הכלים השבורים' – זו דרך להאיר מורשת, להציג הוד של מורשת בעולם הזהויות של התאומים שהם בעצם אחד.
יש דמיון רב בכתיבתם בחוויות אלה, למרות השוני. הרבגוניות של שניהם מדהימה, וכך כותב בלפור:
כְּשֶׁבָּאנוּ לָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה
רָאוּ עָלֵינוּ כָּתְנוֹת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֵינוּ
וּבָאוּ עָלֵינוּ לְהַפְשִׁיטֵנוּ כָּתְנוֹת הַפַּסִּים
וְחוֹתַם הַזָּהָב בְּשׁוּלֵי הַכֻּתֳּנוֹת.
גַּם אָמְרוּ:
וְנִרְאֶה מַה יִהְיוּ הַחֲלוֹמוֹת.- - עמוד 8.
אנו חווים את החוויה של ניתוק דפוסי חיים, התנהגויות של הארץ הקודמת, כתונת פסים היא חלק מארץ קודמת מזהות אחרת – השירה מתארת חיבור בין זהויות.
היחס לשפה העברית
התאומים הרצל ובלפור חקק נולדו עם השפה העברית עוד מרֶחם האם. הם שולטים בשפה באופן מוחלט. זה ניכר בגאוניות הכתיבה, בבחירת המילים, השליטה בתנ"ך ובמקורות היהודיים וזה מדהים השילוב שתי-וערב בעולם השירה – שהיא ישראלית לחלוטין.
הרצל חקק בשיר : "סוד הנעורים מתקני העולם" מתוך ספרו: "השיר שלא שרו מעולם" – עמוד 52:
- גִּיגִית, כָּחֹל כְּבִיסָה, רַק צָרְכֵי הַפַּרְנָסָה.
לִירוֹת וְשִׁילִינְגִּים וְגָזוֹז, קֶרַח לִמְקָרְרִים.
הרצל מתאר ילדות בשכונה מחנה יהודה. כבסים על חבל, גיגית בחצר. צרכי קיום. התיאור מאד מעשיר בתפיסה של המרחב בו גדלו.
דּוֹרָם תָּפוּר הֵיטֵב, רַק חֻלְצוֹת כַּפְתּוֹרִים.
רֵיחַ סִיד, עוֹלָם לֹא שָׁלֵם.
ילדות בדור חסר מנוחה:
דּוֹרָם שָׁבוּר מְתַקֵּן מַגְהֵץ, פְּתִילְיָה, שִׁמְשִׁיּוֹת.
אתה חש כאן את המעבר המהדהד בזמנים, דו שיח של שינוים, פעימה מרגשת של התחדשות.
הַמָּקוֹם וְהַזְּמָן שָׁכְחוּ חֶלְקָם. הָעוֹלָם כְּבָר לֹא נָשַׁם.
תהליך ההתבגרות שלהם מעידה על התבגרות, התחדשות – והנה הסיום המבקש מרפא:
אֶרֶץ הַתִּקּוּן נִתְכֶּנֶת, תִּשְׁכֹּן
לְבָדָד. לְבַל הַזִּכָּרוֹן יֹאבַד.
מה שנותר חקוק בזיכרון, זה העצב שיש תמורה:
הרוח נשאה בכנפיה את הימים שהיו, והלב נצבט, הם לא עוד ישובו. לא עוד. השיר מתאר בנימה מעט עצובה, אך בתיאור ציורי את ההוויה. את הזמן, המקום, הבית שהיה. מתוך:
בלפור חקק מתוך הספר : "סולם הכלים השבורים":
השיר 'סיזיפוס מבגדד' על דמותו של האב:
אָבִי הָיָה סִיזִיפוּס שֶׁהִגִּיעַ מִבַּגְדָּד
חָצָה אֶת הַנָּהָר
חָצָה אֶת הַמִּדְבָּר
הִגִּיעַ עִם הַסֶּלַע
אֶל פִּסְגַּת הָהָר.
כְּשֶׁגַּרְנוּ בָּאֹהֶל הוּא חִזֵּק יְתֵדוֹת
וְאָמַר: לֹא נוֹרָא.
כְּשֶׁהָיָה שִׁטָּפוֹן בָּאֹהֶל וְהָיָה רַע
אָמַר: זֶה זְמַנִּי.
זוֹ רַק מַעְבָּרָה. - - - (138)
דרך החתחתים, שעבר אביהם של התאומים לחצות את נהר החידקל, לפנינו גורל של שליח הגאולה, ואנו מתוודעים לנתיב של שליחות: המעבר מבגדד לארץ הבחירה - הכול מובע בשיר – החלומות והמשברים.
הקשר הבין-דורי בין דמות האב הנטמעת בנפשו של הבן, המנציח את זכרו. התקווה הנואשת שכל השיטפון באוהל במעברה, כל הרוע, המצוקה היא עניין זמני שיחלוף עם צוֹק העתים. בעיני האב, הנחמה היא בבואם אל הארץ המובטחת לעם היהודי.
ב"סולם הכלים השבורים" - מתאר בלפור את דמות האם הנתפסת כמיתולוגית אך בתרבות של יוון העתיקה מתוארים האלים כבני תמותה, כדמויות אנושיות, גיבורי הספר, השירה – האֵם כחלק מפולחן טקסי.
בשיר: "אוהלך אימא" (74 )
כָּל פַּעַם שֶׁאוֹרָהּ הָיָה נוֹבֵעַ
קִבַּלְנוּ אֶת פָּנֶיהָ.
בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָלְכָה אִמָּא עַל הָאֲדָמָה
אֹהֶל נָסַע עִמָּהּ
וְעָנָן תָּלוּי מֵעַל הָאֹהֶל הַצָּחֹר.
הָיְתָה מַסִּיעָה אֵלֵּינוּ אֶת הֶעָנָן
לְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ וַעֲנָפֶיהָ
שֶׁיִּתֵּן עַל רָאשֵׁינוּ חֻפַּת אוֹר- - - (74 ). :
היא הייתה אם למופת, צפונה אל ירכתי ביתה, מסורה לאישה היקר, לבנותיה ובניה, עמלה. זו האם הנשגבת – אוהל נצחי מעל חייהם, אוהל מועד נשגב.
זה כוחה של מורשת, צו נצחי מדורי דורות. כך כותב הרצל בשירו - שיר אש נִתָּך. שהצַו לֹא ישָכח, שם – עמוד 62 :
בּוֹעֶרֶת הַתְּכֵלֶת. לֹא תֵּלֵא. חֶבְלֵי הַזְּמַן
שֶׁעוֹדֶנּוּ. וְהַקָּצֶה חָרוּךְ. פְּתִיל חַיֵּי הַדָּרוּךְ.
- הרצל מתאר בשיר מהות הקדושה בטלית. בקשר הבַּל ינותק עם העברי-הדתי-היהודי. הפליט שנפלט במסע אילם, אור החמה מזריח אור אל צופן וצוהר חדש. השליחות האלוקית מחלחלת דרך המילים. השיר מביע את התפקיד של היהודי
השב אל מולדתו אל כור מחצבתו.
הפליטים הופכים בשירתו של הרצל לשליחים נשגבים:
.יֹפִי מִשְׂתָּרֵךְ בַּמַּסָּע. זָהֳרוֹ מַזְרִיחַ. סָח
טַלִּית. זֶה נוֹשֵׁם בָּנוּ. הַפָּלִיט
זְהַב גֶּחָלִים. אוּד מֻצָּל: אַתֶּם שָׁלִיחַ
קיימת סמנטיקה ושימוש רב-פעלים המשפט : "אתם שליח" שליחי דור התקומה, הגאולה. השירה כאן היא סוג של תפילה. ויש צפי וסימן לזכור, לא לשכוח את המהות הקיומית, העכשווית בארץ הקולטת: הרצל חקק:
נגלית במלוא כובדה -
מַשָּׂא, לֹא הֶעָרַת שׁוּלַיִם. זוֹ כְּתֹנֶת אֵש.
ויש חשש שמא יטבע הסוד, ועל המשורר יש משא כבד:
צַו, הֶמְיַת דּוֹרוֹת. לִשְׂרֹד
ויש התחייבות לגאולה:
נִתֵּן בְּמִצְחֵנוּ סִימָן גָּדוֹל,
רֶגַע לפְנֵי שֶׁנִּשְׁכַּח אֶת הַכֹּל.
שם, עמוד 62.
הנה נחשף היופי הגלום בכל שיר, אהבת המילה הכתובה, שגם הים לא מוחק אותה. מורשת פואטית נדירה, היא מתועדת, מחלחלת עמוק בישויות האדם החושב.
השירה היא משא למען הצלת העם, וכמו שיש 'רשות לנשמת' כותב הרצל חקק 'רשות לשירת' – בעמוד הפתיחה של הספר.
אַתָּה שֶׁבָּרָאתָ בְּנִגּוּן וּבְמַאֲמָר
בָּנֶיךָ וּבְנֹותֶיךָ שָׂמוּ פְּנֵיהֶם אֵלַי
בִּקְּשׁוּ שֶׁתִּזְרַח הַשָּׂפָה, הָאוֹצר.
בָּכוּ שֶׁאָשִׁיר לְךָ בְּתַחֲנוּנִים.
הרצל מבקש לבוא בשמם של בני עמו, הוא כנביא שב מקולם, מגרונם, בוכה בתחנונים כלפי אבינו, מלכנו בשמיים ובזוהר יגונים ולמה? ללמד שכוחה של שירת דבורה וכל שירה יהודית משכיחה ומוחלת עוונותיהם של בני-ישראל אשר חטאו אותו זמן. המשורר שב כמייצג את שליחי העם לדורותיהם. כך הוא כותב כשליח ציבור:
וּבָאתִי בִּשְׁמָם, בְּזֹהַר הַיְּגוֹנִים.
הִנְנִי הַתָּם, בִּשְׁמִי, בְּמַלְכוּת.
קִבַּלְתִּי עָלַי הַשְּׁלִיחוּת –
הרצל מתחנן בשורות אלו שהן כלהבות המבקשות פיענוח: הן כתובות מוארות,
ניצבות ככתובת אש, להבות ברורות מעל כל הזמנים:
הִבְטַחְתָּ רַחֵם, חוּס עֲלֵיהֶם.
שֶׁפַע אוֹר, רוּחַ יְתֵרָה
יַחַד מִמִּשְׁבָּר נֹאמַר שִׁירָה.
החיבור של הזמנים, דו שיח של מורשת לאורך הדורות, כל אלה מציבים בפנינו מדרש חדש של המסורת.
התאומים באים כמשוררים, כשליחי הנֶצח – וכך בלפור בשירו רוצה להציב יד, אמת לדורות:
לחקוק את המסר החצוב באבן. זו התקדשות – שיר בפתח הספר "סולם הכלים השבורים":
מִקֶּדֶם לַתֹּהוּ הָיוּ מַלְאָכִים
וְהָיִיתִי בְּעֶצֶם הַסְּעָרָה,
אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם
הַשִּׁירָה: - - -
זו שירה שיכולה להעביר מסר לדורות, להיות מַרפּא לנפש הדור הצעיר. שירתם יש בה יכולת נפלאה לסייע למערכת החינוך. יש בתוכה אמת צרופה, היא מעבירה לדור הבא אמת שלא נס ליחה. זו שירה שנוגעת בנֶצח, הִתיישנות לא חלה עליה.
כרמית רינצלר.
.
