סיפור:

ארבעה־עשר חודשים של בירוקרטיה/אלי פישר

 

מתוך "שיט בחסקה תמורת דינמיט"

 

 

 

היצמד לתוכניותיך ולחלומותיך. אל תשים לב לאנשים המנבאים שתיכשל. בדרך כלל אלה אנשים חסרי מעוף ואולי גם פחדנים. ככל שהחזון והתוכנית שלך גדולים יותר, כך יהיו יותר אנשים שיצפו שתיכשל. ואתה תוביל לטריטוריות חדשות ותחצה גבולות.

 

עליך לאתגר את הגבולות ולעבור אותם. אין גבולות שאי אפשר לעבור. הגבולות הם רק במחשבה שלנו ואנחנו מדמיינים את קיומם.

 

 

 

לאחר שחזרנו מהלימודים בארה"ב עבדתי בארץ כשנה על פיתוח תרופות ב"טבע." אחר כך טסנו שוב לארה"ב ועבדתי שנה בברנס היינד, המפעל שייצר את טיפות

 

העיניים שפיתחתי באוניברסיטת קליפורניה. והינה אני אחרי דוקטורט בארה"ב, אחרי פיתוח תרופה שנמכרת בכל העולם, אחרי שקיבלתי הצעה להיות פרופסור באוניברסיטת קליפורניה, אחרי שפרסמתי כמה עבודות מחקר, ופרופ' ריגלמן מצפה לשובי וכותב לי מכתב מפתה. ואף על פי כן כמה ימים לאחר שובי ארצה כתבתי להנהלת האוניברסיטה בסן פרנסיסקו שלצערי הרב, מסיבות משפחתיות, לא אוכל לעבוד שם.

 

ואני בארץ נאמן להחלטתי להקים מפעל או מעבדת פיתוח. בכל בוקר הייתי עובר על מודעות השכרת מבנים בכל העיתונים, עד ששכרתי אולם בבני ברק. מייד התחלתי לטפל באישורים הדרושים מעיריית בני ברק וממשרד הבריאות. בה בעת התחלתי לבדוק ציוד, חומרי גלם וריהוט, ועשיתי את כל ההכנות לתחילת הייצור. בזמן שהמתנתי לאישורים להקמת המפעל פגשתי חברים מהעבר — מתנועת הנוער, מבית הספר, מהצבא ומהאוניברסיטה — וסיפרתי להם שאני מקים מפעל.

 

רבים שאלו "מה אתה עושה פה," ולא היה לי מה להראות להם. כעבור כמה שנים התברר לי שבין החבר'ה עברה השמועה שאלי נכשל בארה"ב — אחרת מה פתאום חזר ארצה ולא נשאר שם. ועוד סיפרו שהוא מסתובב ברחובות מחוסר עבודה, כנראה לא מוצא עבודה, והוא גם קצת

 

השתגע ומספר שהוא מקים מפעל. למדתי אז שאין קשר בין מה שמספרים עליך ובין העובדות.

 

קבלת כל האישורים הבירוקרטיים ארכה ארבעה־עשר חודשים, ורק במרץ 1965 פתחתי את המפעל. עד אז הוספתי להסתובב בין כל הגורמים הקשורים להקמה. שכרנו בניין ברחוב בר יוחאי בבני ברק. זה היה בית פרטי מוקף מבני תעשייה. מתווך הוא שקנה אותו והשכיר לי אותו. הוא עצמו הרס את הקירות והפך את הבניין לאולם של 100 מטר מרובע בשכר דירה של 115 דולר לחודש.

 

המפעל התפתח לאיטו.