מאמר:
על ספר השירה חלון אל הבהיר/שושנה קרבסי
כנערה היה חביב עליי מדף ספרי השירה המיותם בספריה העירונית בעירי נצרת עלית (נוף הגליל). חביב כל כך עד כי הספרנית הקפדנית חרגה מקשיחותה והרשתה לי להעביר כסא בצמוד למדף ספרי השירה ולקרוא שם להנאתי מבלי צורך לקום ולשבת לשולחן הלוך ושוב. גם כך איש מלבדי כמעט לא פדה את הספרים מבדידותם ממדף זה.
שם גיליתי את כתיבתו וספריו של המשורר הצעיר רון אדלר (יליד 1957) והלכתי לרכשם, שני ספרים "בשם על הכאבים," ו "ממחר אקטוף ענן".
רון אדלר הצעיר ,התאבד בעת שירותו הצבאי (בסביבות גיל 20) והספרים יצאו לאור לאחר מותו. אט אט הטרידו ספריו את נפשי הצעירה. כנערה לא היו בידי כלים להגדיר מה הפריע לי בספריו, ספריו הטרידו כל כך עד כי הוצאתי אותם מביתי. היום אני יכולה להצביע כי מה שהטריד את הנפש שלי היה חוסר התוחלת, חוסר התקווה. מן השירים עלתה תחושת חנק משל אין חלון פתוח ואין אופק. אני זוכרת שיר אחד בלבד, היה זה שיר שדבר על האהבה כרפסודה לצלוח את החיים. לרון אדלר רפסודה זו לא היה די בה.
הקדמה זו חשובה כדי להבין את יצירתו של המשורר יצחק גוילי. בידי ספרו "חלון אל הבהיר" שם נפלא לספר שמשאיר משהו כל כך פתוח ובמיוחד מפיו ומנפשו של בוגר מלחמת לבנון הראשונה על זוועותיה ועל הצלקות שהותירה בנפשו. האחיזה בחיים והבחירה בהם שוב ושוב, הבחירה המודעת בחלון פתוח היא ההבדל בין שירתו של אדלר לשירתו של יצחק גוילי.
כריכת ספרו של גוילי היא צילום של מוצב בלבנון הנראה כמו כחלון ממנו נשקף נוף יפהפה, מסוג הפרדוקסים שמזמנת לך מלחמה.
לא בכדי השער הפותח את הספר הוא: "לבנון בארץ הרעה הזאת" והוא עוסק בצלקות שהותירה המלחמה:
כך בשיר הראשון בספר, "סרט תעודה", המספר על הרגשות המציפים את המשורר כשהוא שומע ברקע סרט תעודה על מלחמת לבנון . השורה הנועלת פשוטה אך מופתית: "חלק ממני תמיד יתחולל שם".
למה מופתית? בסך הכל שורה פשוטה, כמעט לא פואטית, אבל מילת המפתח היא "יתחולל",הצופנת בתוכה את המשמעויות של דבר אשר חל, שאירע, שהתקיים, את המילה ״חלל״ שמשמעותה למשורר היא - אני חי אבל גם חלל - גם קרבן של המלחמה ההיא, את המשמעות של "מחולל-טמא", של מי שנטמא בהרג ובמוות, ואת המחול, את הריקוד והתפתלויות הנפש של מי שנותר חי- המנעד בין הציווי לחיים לבין המוות הנוכח כל כך.
גם זמן הפועל "יתחולל" הוא בזמן עתיד, כאשר המשורר מדבר על דבר שארע בעברו, בבחינת האפקט השיורי על נפשו של העלם הצעיר שאך יצא מספסל הלימודים אל עתידו ופגש חיש מהר בנוראות המלחמה על בשרו. מה שהיה עתיד להשאר כאן על בשרו.
מילה אחת ומכלול שלם של משמעות.
זהו המקום להתייחס לשפתו של הספר. בביוגרפיה הקצרה של המשורר בגוף הספר מצויין כי בנעוריו היה תלמיד ישיבה הדוק. למרבה ההפתעה יש בשירתו מעט מאוד פילפולי מקרא או שירים הנסמכים על ארון הספרים היהודי או מפלפולי בית המדרש, כפי שמצופה ממי ששפת הקנון היהודי מוכרת לו. והנה בוחר המשורר בשפה יומיומית, נטולת כל יומרה ונעדרת כל וירטואוזיות ובוחר בשפה ישירה, יומיומית, ישראלית, שאינה מתעטפת בשום מורכבות פואטית. כך, ישר וישיר לבטן.
למען האמת תהיתי על בחירה זו, משום שבעיני היצירה שיש בה את רבדי הקנון היהודי היא מופלאה, אולי משום שלא גדלתי עליה ומשום שהיא נעדרה ממערכת החינוך החילונית הסוציאליסטית שבה למדתי וחונכתי, ועם השנים הפכה למשאת נפשי. והנה כאן המשורר בוחר להניח את שפת האם של הישיבה ולבוא כך פשוט.
אולי יש בכך מרצונו של גוילי לומר לקוראיו כי המסר ומה שהוא מבקש לבטא חשובים לו יותר ממשכיות זהב שתענדונה מילותיו, שאין הוא רוצה לבזבז את זמנו של הקורא ואת כוחותיו על וירטואוזיות מילולית אלא להוליך את הקורא באופן בהיר אל המסר התוכני והרגשי.
אולי יש בכך לקרב את הקורא ולא להרחיקו על ידי הצבת מכשולי שפה מפולפלים ואולי יש בכך להעיד על אישיותו של המשורר נעדרת היומרות.
ברובד העמוק יותר יתכן והמשורר בוחר שלא לכתוב בשפתו של אלהים, כלומר בשפה יהודית שיש בה מן הקודש וזאת כתערומת וכהתרסה של מי שלנוכח המלחמה שחווה על בשרו כאדם צעיר ותם שרק התחיל את חייו ואיבד בה את אלוהים.
הדבר עולה מהשיר בעמ' 20, "עיר ההרגה":
"יצאנו מעיר ההרגה (ביירות)
יותר מתים מחיים - יש יגידו גיבורים,
מותשים והמומים מהמראות.....
....שווא חיפשנו את האלהים..."
לא אין כאן התכחשות לקיומו של אלהים, אלא התרסה כלפיו ובשירים אחרים מוזכר אלהים כמי ש"העניק ארכה" למי שנותרו בחיים על אף ש "כולנו מתנו שם". (שיר אחרי מלחמה, עמ' 23).
השיר גם מתכתב עם שירו של ח.נ. ביאליק "בעיר ההרגה" אלא שיש כאן היפוך הקורבן והתוקפן. בעוד שבשירו של ביאליק הקורבן הוא השה התמים - היהודי קורבן האנטישמיות הרי שבשירת לבנון של גוילי יש אשמה שנעה בין קורבנות לבין אשמת ההרג.
השיר "תום הנעורים", המתאר סיטואציה נוראה במלחמה הוא שיר מפתח לתנועת הנפש בין קורבנות לתוקפנות, סיטואציה שלא הייתי מאחלת לכל אדם לעמוד בה, סיטואציה בה נגזר על המשורר לבחור בין חייו שלו לחיים של אחרים, סיטואציה שבשלה הוא סוחב את גדולת הצלקות שנטבעו בנפשו. אנו מכירים את ההשלכות של רגשי אשמה אלו משורדי שואה למשל, ואילו כאן, כלוחם על הגנת המולדת אין למשורר כל תחושת נצחון או גבורה, כי אם מדליית אשמה ומבולקה פנימית.
בשירתו של יצחק גוילי, כמו בשירי רון אדלר האהבה היא מקור אחיזה בחיים, אהבה לאשה, אהבה לילדיו, אהבה לשם אהבה והיא היא חלון פתוח אל הבהיר. לאהבה מוקדש שער שלם "לאט לאט אהבה".
מלאכת מחשבת
והאהבה הזאת
כמו כל אהבה ארוכת שנים
היא מלאכת מחשבת של טלאים,
אפופה בענן של חסד,
נסתרת
בין אור לחושך,
בין ימי חולין לחגים".
השיר "בעינייך" בעמ' 34 מסתיים בשורות:
"רק האהבה
עושה את החיים נסבלים".
שורה שמתכתבת עם שורה משיר של רון אדלר על האהבה כרפסודה לצלוח את החיים.
בספר שירים ותובנות מהתבוננות של גוילי בבני משפחתו. וכי למה יעניינו את הקורא אבא של גוילי, אימו, דודתו ויולה, סבא שלו, ודודה רינה?
כשרונו של גוילי לרתום את סיפורם לסיפור חיינו אינו מוטל בספק. בשירים קצרים אומר המשורר: דודה רינה היא גם הסיפור שלך! אגב, השיר על דודה רינה בעמ' 51, נפלא. בכך נוטל לעצמו המשורר תפקיד של מספר סיפורים סביב מדורת השבט, ואנו קוראיו עוברים חניכה תחת סיפוריו.
ומה לגבי אקטואליה לאומית? דומה כי השיר "עם" (עמ' 55) חזה את "ישראל ויהודה" של התקופה האחרונה , העוסק במניע של האנטישמיות והרדיפות כלפי היהודים בתפוצה כמניע העיקרי לשוב אל ארץ ישראל.
בשורות חדות כתער חותם המשורר את השיר:
"אתה רוצה לקרוא לזה עם?!
קרא לזה עם."
בכך מעורר המשורר את תהית הזמן הזה - האם אנחנו שבאנו משבטים שונים נדבקים לעם אחד?...
בהמשך הספר שירת הגות מניסיון החיים של המשורר אשר מציע את מרכולתו מהתבוננות בחייו ובחיים של אחרים. גם כאן מוצעת לנו האהבה כמפלט ובשיר "תחנות" השורה החותמת היא: ״החיים הם מתנה" וזאת למרות המסע, שבו כמו ברכבת עולים אנשים או יורדים מחייך, בבחינת יופיו הנורא של המסע.
אל תאמינו לשער הלפני האחרון : "להיות רק רגע", משום שמדובר בשער העוסק בזכרון כמעצב כל רגע בחיי אדם, על הנסיון לנוס מן הזכרון ועל אי היכולת הבלתי נסבלת לברוח ממנו. המשורר מעביר את התחושה כי הרצון לחיות רגעים במנותק מן הזכרון הוא כמעט בלתי אפשרי, למעט רגעי האהבה והחמלה כלפי אהובים והזולת האקראי . ואולי זוהי מהות הספר כולו.
לשכוח (עמ' 81)
והנה שוב
הדברים
שאתה רוצה לשכוח
דוחקים הצדה
את הדברים
שאתה חייב לזכור.
לקראת סוף הספר שירי אהבה יפים כל כך, האהבה מוצעת לקורא כרגעים ספורים וצרופים וחולפים אך מחיים כל כך.
בשיר ניו יורק הנפלא (עמ' 91)
"ואני מתגעגע לרגע הזה כבר עכשו
עוד בעברו על פנינו".
אילו שורות מופתיות. ממש!!!
ולסיום: השיר "חבר"ה ממוקם על הכריכה האחורית בספר.
חבר
בימים עכורים
כל שאדם זקוק לו הוא חלון אל הבהיר,
כמעשה הצוהר בתבת נוח
כשניתך מבול...."
שיר זה מבטא היטב את האחיזה בחיים בה בוחר המשורר מחדש, יום יום, כשהאהבה המפציעה לרגעים היא פנינה קטנה, וכל רגע כזה חובר למחרוזת פנינים של חיים התובעים להתקיים מתוך הסבל האישי והאנושי.
נ.ב את הספר קראתי בנשימה אחת. כמה ספרי שירה אתם מכירים הנקראים בנשימה אחת?
חלון אל הבהיר, בהוצאת עמדה של רן יגיל, 2019 בעריכת יקיר בן משה.
כשמו כן הוא, בהיר, נטול יומרות, שובה את הלב בפשטות המילים אשר אינן מכסות לא על הכאב ולא על הכמיהה לחיים ללא זכרון, ועל נצחון החיים מרגע לרגע למרות ואף על פי כן.
· הכותבת הינה משוררת, סופרת לילדים, עורכת ומלווה תהליכי כתיבה.
