מסה:
על הציור ההולנדי המעופף של אלברט ריידר/ ד"ר נורית יעקבס צדרבוים ראובן שבת
השוטטות הנצחית של הרוח בציור/ נורית יעקבס צדרבוים
הצייר אלברט פינהאם ריידר, צייר אמריקאי התפרסם בעיקר בשל יצירותיו שהיו פואטיות, אלגוריות ונופי ים. בין ציוריו אלה מופיע הציור שנקרא 'ההולנדי המעופף'.
'ההולנדי המעופף' מבוסס על אגדת עם המספרת על ספינת רפאים אשר חייבת לשוט באוקיינוס לנצח בלא יכולת לשוב לביתה. לעיתים היא מגיחה ומנצנצת באור רפאים. על פי האגדה מסופר שאם ספינה אחרת תנסה ליצור עמה קשר, ינסה הצוות ההולנדי המעופף להעביר דרכה קשר לאנשים על היבשה אשר נפטרו מזמן. לאגדה זו גרסאות רבות אך מרביתן מדברות על הקפטן אשר נחשד שכרת ברית עם השטן, ועל כן נגזר עליו לשוט ולנדוד לנצח.
על פי מרבית הגרסאות, נשבע הקפטן שהוא לא ייסוג מפני הסערה אלא ימשיך בניסיון להקיף את כיף התקווה הטובה, אם המסע יימשך עד יום הדין. גרסאות אחרות טוענות שעל הסיפון התרחשו פשעים נוראים, או שהצוות לקה במגיפה ולכן לא הורשה לעגון באף נמל. מאז נגזר על הספינה ועל כל צוותה להפליג לנצח ולעולם לא להתקרב לחוף.
יש המספרים זאת כאגדת עם בווריאציות שונות ומייחסים זאת למאה ה- ,17 ויש שרואים בזה סיפור אמיתי. אנשים רבים דיווחו על כך שראו את 'ההולנדי המעופף', דיווחים שהחלו בשנת 1835, כאשר הדיווח האחרון היה בשנת 1942 ליד קייפטאון בדרום אפריקה.
הבחירה של הצייר אלברט ריידר באגדת עם זו להיות נושא ציורו אינה מפתיעה, היא מתכתבת עם אישיותו התימהונית. הוא נחשב לאמן מתבודד אשר צייר לעתים קרובות נושאים מיסטיים וסמליים. הוא היה קשור לתנועה הסימבוליסטית האמריקאית שצמחה בסוף המאה ה- 19, אשר ביקשה להביע רעיונות ורגשות באמצעות סמלים ואלגוריות. יצירותיו מתאפיינות באיכותן החלומית, בקומפוזיציות מלאות דמיון ובהתמקדות בנושאים רוחניים ומיסטיים.
ציוריו של ריידר מתארים לעתים קרובות נופים אתריים, יצורים מיתיים ודמויות אניגמטיות ואלה יוצרים תחושה של מסתורין ועולם אחר. הוא שאב השראה ממגוון מקורות, כולל מיתולוגיה, ספרות וסמליות דתית. יצירותיו מתוארות לעתים קרובות כחזון ואינטרוספקטיביות, המזמינות את הצופים להרהר במשמעויות עמוקות יותר ולחקור את תחומי התת – מודע.
ציורים נוספים שמוכיחים גישה ונטייה זו בנוסף ל'הולנדי המעופף' הם למשל 'מסלול המרוצים (מוות על סוס חיוור), ו 'בזבוז המים הוא השדה שלהם'. מה שמוכיח שהבחירה והעיסוק ב'הולנדי המעופף' אינה גחמה מקרית אלה גישה, תפיסת עולם, דרך חיים ואישיות.
הציור 'ההולנדי המעופף' מפגין סימנים של מיסטיקה אשר מתיישרת עם סגנון החיים של האמן ועם המיקוד התמטי. ריידר מגלם את ההולנדי המעופף בים סוער, שמיים אפלים ודרמטיים, וספינת רפאים המגיחה מהערפל. אלמנטים אלה תורמים לתחושה הכוללת של מסתורין ושל עולם אחר. השימוש באפקטים אטמוספריים ובצבעים חיים משפר עוד יותר את האיכות העל טבעית של הסצנה.
צורת העבודה של הצייר מיסתורית ונוגדת חוקים וכללים שהיו מקובלים כשיטות ציור וכטכניקות קלאסיות. ריידר "ממציא" טכניקות, שובר מוסכמות, מערבב חומרים שלא נועדו לחבור יחדיו. מצייר בשכבות, מערבב חומרים מנוגדים ויוצר שכבות. צורת ציור זו מעידה על סוג של חוסר משמעת, אולי על חופש, ייתכן שגם פיזור נפש וחוסר יכולת לבצע משימות מובנות.
במידה ונבקש לחדור לנבכי נשמתו של האמן, וכיצד והאם היא באה לידי ביטוי ביצירה זו, נאמר שציור זה מצביע על נטייתו להתבוננות פנימית, התבודדות והאופן שבו היה מוקסם מתחומי הרוח והדמיון. ריידר היה ידוע כאמן מופנם ומתבודד, וציוריו משקפים לעתים קרובות תחושת געגוע, מלנכוליה וחיפש אחר משהו שהוא מעבר לעולם הפיזי. על כן, ניתן לראות את הנושאים המיסטיים שחקר בעבודותיו כביטוי למסעו הפנימי ולחקירת מעמקי הנפש. כפי שגם ניתן להסיק זאת מאופני העבודה שלו, מתהליכי הייצור, מהשימוש בחומרים ומההתעלמות מטכניקות מסורתיות.
אני מוצאת שציוריו של ריידר מהדהדים מלכתחילה, מתכתבים ומקדימים את הזרם האקספרסיוניסטי. האקספרסיוניזם כתנועת אמנות החל להתגבש בתחילת המאה ה- 20 ומאופיינת בדגש על רגשות סובייקטיביים, מצבים פסיכולוגיים ותיאור מעוות של המציאות כדי להעביר חוויות פנימיות. אמנים אקספרסיוניסטיים שאפו לבטא את התגובות הרגשיות שלהם לעולם במקום לייצג את המראה הפיזי האובייקטיבי של הדברים.
הקריירה האמנותית של ריידר שהיה פעיל בסוף המאה ה- 19קדמה להופעת האקספרסיוניזם, ולעבודתו ,כאמור, הייתה איכות מיסטית וסימבולית מובהקת כשהנושאים בהם טיפל דמיוניים ואלגוריים. אך הבחירה שלו בנושאים אלה, סגנון ציורו, משיכות המכחול ההקשבה לקול הפנימי, התבוננות פנימה, שיקוף מצבי רוח – כל אלה מבשרים משהו שיבוא לימים להיות הזרם האקספרסיוניסטי. רוצה לומר, זהו זרם אמנותי שבו היוצר נותן ביטוי לעולם הפנימי שלו, כשהחלק הלא מודע פעיל יותר מאשר המודע, ובכך הוא משקף הרבה מעולמו הפנימי של היוצר. כל זאת ניתן למצוא ביצירתו של ריידר.
המיתוס של ההולנדי המעופף נקשר לנושאים של ענישה, נדודים נצחיים והשלכות של היבריס ( הגאווה או היהירות האנושית, המביאה לידי שיבוש סדרי הטבע ותוצאתה עונש מידי האלים). הציור של ריידר, כפי שנראה לי נועד להעביר את ההיבטים הרודפים והמטאפיזיים של הסיפור ולעורר תחושה של מסתורין , מלנכוליה ועל טבעי. ריידר אף יצר גרסאות מרובות של 'ההולנדי המעופף' לאורך הקריירה שלו, כאשר לכל ציור יכולה להיות פרשנות וגישה אמנותית ייחודית משלו, אך עצם העובדה שהוא עסק בכך שוב ושוב מצביעה על כך שהנושא העסיק עד הטריד אותו עד מאוד. כמו סוג של ריטואל שחוזר על עצמו, מתוך סוג של הפרעה וחוסר מנוחת הנפש, ואשר מוצא אולי את פורקנו בציור.
בהנחה ובידיעה שהסיפור הוא אגדת עם, אלגורי, מטאפורי, מיסטי ומטאפיזי, הרי אפשר להניח שהצייר משתמש בו במודע ושלא במודע ככלי לביטוי עצמי המתאר, כאמור את עולמו הפנימי המוטרד, המלנכולי, המתבודד, התימהוני. השימוש במטאפורות – ובמקרה הנדון הציור הוא מטאפורה – זו דרך שבה היוצר אומר ומסתיר בו בזמן. פעולת הציור, הנושא הנבחר, הסגנון הציורי - מספרים את סיפור הנפש, ובעוד הוא עוסק בגילוי הוא צופן ומסתיר. לקאן הציג את שפת הדיבור כסוג של מסכה ומטאפורה ואמר שהיא 'מחיה וממיתה בו זמנית', אני מוצאת שניתן לומר זאת גם על שפת האמנות. שכן בשעה שהיא מעלה דברים לכדי להיות קיימים ונראים, היא למעשה אומרת את הדבר בסמלים ובצורות ולפיכך הגלוי אוחז עמו את הנסתר.
צייר מטבעו מתבונן על משהו ואותו הוא מנסה לבטא באמצעים חזותיים – קו, כתם, צורה דימוי ועוד. הדבר שעליו כנראה מתבונן ריידר הוא הנוף הפנימי שלו - סערת הנפש, המלנכוליה, הבדידות, התימהונות, אולי רואה עצמו כאילו נגזר עליו להסתובב בעולם, לשוטט בו מבלי למצוא מרגוע, אולי רואה עצמו כמי שנענש על מעשים שרק הוא יודע אותם. הבחירה בנושא טעון זה, מאפשרת לאמן להשתמש בסיפור מוכר טעון ידוע ומדובר, ובו בזמן להפוך אותו לסיפור האישי שלו מבלי שהדבר יהיה ברור וגלוי לעין כל, ואולי אפילו לא לעצמו. על כך נאמר שבתהליך הבחירות שעושה האומן, יש סוג של בחירה היודעת את עצמה.
לסכום ,ציור מהסוג הזה שבו הצייר לא מתבונן על נוף בסביבתו, ולא על דמויות, או סיטואציות חברתיות, או על טבע דומם, אלא בוחר אלגוריות וסיפורים מיסטיים סמליים מעיד היוצר במובנים רבים. עצם הבחירה, העיסוק האובססיבי בנושא שוב ושוב, הפרשנות החזותית במובן של חומרים, טכניקה, משיכות מכחול, דימויים, כל אלה מצביעים על נפשו ועולמו הפנימי והופכים להיות כסיסמוגרף של הנפש. סברה זו מקבלת תיקוף לאור הכרות עם קורות חייו של היוצר ותיאור אישיותו.
השוטטות הנצחית של הספינה יכולה לסמל ולהיתפס כמטאפורה אנושית כמו חוסר שקט, געגוע והרגשה לכודה בתבנית מחזותית. זה עשוי לסמל כמיהה לחופש, חוסר יכולת למצוא פתרון או שלווה, או תחושה של רדוף על ידי מעשיו או בחירותיו בעבר. הספינה המבודדת והסביבה הסוערת יכולים לעורר תחושה של בדידות ובידוד. זה עשוי לשקף מצבים פסיכולוגי כמו תחושות ניכור, מלנכוליה או רצון לבדידות. האווירה הקודרת של הציור עשויה גם לזמן התבוננות והתבוננות פנימית כפי שכבר צוין.
האיכות החלומית והקומפוזיציה כמו גם הדמיון של הציור מרמז על חקר הלא מודע והדמיון. מעורר תחושה של נגיעה אל מעמקי המוח הלא מודע. מבחינה פסיכולוגית, היבט זה עשוי לדבר על כוחות של הלא מודע, חקר הסמליות האישית וביטוי של רצונות, פחדים או פנטזיות פנימיים.
והנה לפנינו ציור שהוא משל, ואשר בעבור הצייר אלברט ריידר אלה הם החיים כמשל.
הפחד שלנו מצללי השיטוט האינסופי בחיים/ ראובן שבת
הציור המאוד מיוחד של אלברט ריידר-"ההולנדי המעופף" מתכתב אולי מבלי משים ובוודאי ככל הנראה ללא כוונת מחבר( הכוונה לצייר) עם מיתוסים ידועים וכבדי משקל בתולדות האנושות.
לכשעצמו זהו ציור עמוק למדיי, עם שימוש נכון בצבעים, עם סוג של שקיפות די ברורה לנושא הציור ומשמעותו, וגם עם נגיעה במשמעיות הנצחיות שישנן לקשר שבין אמנות חזותית למילה ולאמונה.
כל אמונה.
על פניו הנגלות של הציור: קדרות. פסימיות. אימה. מבוי סתום. חוסר מוצא. נדידה ושוטטות נצחית לאבדון שאליו נידונו המלחים ורב החובל בגלל חטאיהם ובגלל קוצר אמונתם וכו'.
ומכאן מעין דמוניות של עונש ועונשים שהם נדונים עליהם לנצח נצחים, עד שבאמת מישהו ישמע לזעקתם. ויגאל אותם בדרך כזו או אחרת.
המוטיב הזה, נוצרי כמובן וקיים עוד מקדמת דנא, בכל נבואות העונשין, היהודיות והנוצריות, אכן מלווה את הציור ומצוי בו.
בדריכות חסרת האונים של הצוות האומלל( נראים רק ארבע דמויות. היכן השאר? האם מתו?). בתקווה האשלייתית המצועפת בצבע הצהוב השופע ממול מבטיהם בשעה שהם שרויים ונדונים לשוט ולשוטט שיוט נצחי עם אניה רעועה בלב אוקינוס אינסופי ודומם
אם כך אין תקווה לצוות הזה ולמפקדו.
הם בגדר נידונים נצחיים בשל מעשיהם וכו'.
הציור של ריידר אינו נמנה בעיניי בקטגוריה של ציורים גדולים, ורבי משמעות, של כישרונות גאוניים וכבירים.
מאידך, וזה אולי יתרונו, הוא תורם לדעתי להבנת המושג של השיטוט האינסופי של האדם, של בני האדם, בחיפוש אחר משמעות קיומם.
אבל כאן, בספינה הזו, למרות הצוות האמיץ, רב החובל בעל התושיה, האניה שעדיין עומדת בעוז מול המשברים ואינה שוקעת למצולות, התשובה הטרגית היא מבוי סתום.
ההתכתבות אם כך היא עם המיתוסים המובילים של האנושות הנוגעים לשיטוטי הים הללו.
תיבת נוח ששטה על המים 40 יום ולילה ועל סיפונה ניצולים נבחרים של בני אדם ובעלי חי.
עד שזה נגמר והם נקראים לבנות את החיים מחדש והם נענים לקריאה זו, במרץ, למרות התלאות, התקלות, החטאים.
מסעו המתעתע של יונה הנביא, המבקש להימלט משליחותו , נקלע לאניה העומדת לטבוע ומושלך ממנה למעמקים בשל הימלטותו מהאל והמשימה שהוטלה עליו.
אחר כך מגיע שיט האימים של אלו הנופלים לתוך השאול של הדס, העולים על סירה שלה יעד אחד בלבד , השאול, ותו לא.
והם יודעים ומודעים שמקומם , בין בשל חטאיהם ובין בשל סתמיות חטאיהם הוא השאול.
אחר כך -מסע אודיסאוס, רצוף סכנות וקשיים, טביעות ,אובדן ומוות. אבל תושיית המנהיג ורוח הצוות מצילה את חייהם והם עולים לגדולה.
ומשם לסירות השונות בקומדיה האלוהית של דנטה, המצויות בכל פעם במלכודות ומבוי סתום חדש, פעם אחר פעם.
אחר כך מובי דיק של הרמן מלוויל, מאבק משוגה, מטורף, חולני, הרסני אחרי לוויתן במטרה לנצח את כוחו העצום והפטלי של הטבע והכישלון הטרגי והמחפיר של זה.
שקיעת הטיטאניק , בשל גאוות היתר של המין האנושי.
וסיפורי האניות והצוללות שמפקדיהם איבדו את שפיות דעתם ולא יכלו יותר להתמודד מול הלחץ והקשיים.
ההולנדי המעופף, של ריידר הוא כל אלו וגם לא דבר אחד מהם.
בגדול, משמעות הציור היא הבבואה שלנו, כבני אדם, מול סערות החיים, ובחירה תמידית לא רציונלית בכללי משחק שבהם אנו מכניסים בעיקר את הדמיון המתעתע.
הרי גם הדמיון אינו רק בריחה או יצירתיות, הוא במובנים רבים, בגדר היבריס.
גאוות היתר של האדם, גאוות היתר של הקפטן של ההולנדי המעופף, של הצוות, כמו הביאו עליהם אסון.
באופן מטפורי ואולי אכן הייתה שם מציאות. מי יודע, היא והינה להראות את המחיר הכבד של התנהלות מול סערות הקיום( זה הים הסוער), בדרך שבה כל שיקול זר, כזה או אחר, יכול ויעיף את הספינה לכל צד שהוא. פעם היא תגבר בעזוז נועז על הים והרוחות והנה נמצאה דרך המילוט, ואנשים רואים את האניה, ויש חוף מבטחים מול העיניים.
אבל הנה מגיעה התלהבות היתר. עוצמת האשליה. כוח האנוכיות לשמה. הגאווה ומחזירים כבאחת את ההולנדי המעופף לגלגוליה הנצחיים, לתמיד.
הציור של ריידר, על כל היבטיו, האומניתיים, האמוניים, הרוחניים, ממחיש זאת היטב היטב.
