סיפור:
ט ב ח ת ה ת ח ת/זאב ליכטנזון
עומדת מאחורי הדלפק ומכינה את ההמבורגרים החדשים מפטריות.
זו בדיוק כמו העמידה של אמא שלי במטבח.
מלוא כל התחת כבודן.
אבל פרויידלה רד ממני. עזוב. שום אדיפוס שמדיפוס ולא מגפיים.
סבלתי מהתחת שלה . מאוד.
השפלה. נידוי. בדידות.
בבית הספר נתלו עליה כינויי לעג וביזוי רבים , מתגוונים ומתמידים.
גבעת המורה . הר המוריה [ אכן, למדה תנ"ך]. חור ההר. גבעתיים .ארגז המצעים
הבגז' .הספסלים האחוריים. החצר האחורית. זהירות מטען חורג.
פרצים של יצירתיות יצרית בלתי נגמרת.
ובאמת היו לה אחוריים של אפריקנית קלאסית כבדה.
מטען שנראה כאילו כל רגע היא עומדת לפול אחורנית תחת משא הערוגות הדשנות של ישבניה.
מין נחום-תקום כזאת.
לא מבין איך אבא שלי תחב אותי דווקא לתוכה. מה מצא על הג'בלאות שלה.
המראה המסוים הזה היה המראה המסויט שלי.
הייתי הילד של הדבר הזה. ואוטומטית ,כל לעג וביזוי של אימי יחידתי, אשר אהבתי ,
היה ננעץ על לבי. לב שתפקד כלוח שעם ,לקליטת נעצי הנאצות ,ההגחכות, ההתחכמויות.
רגשי ואישי. אלא מה? אמא שלי.
כמובן, לא די לביוב התלמידים לקשור כתרים וקטלים רק לאימי, אני שמשתי הזרוע הארוכה של ישבניה ,
כדי לקלוט פזמוני הבל וזבל .ידוע ומכונה בתור הבן של התחת. מכף ראש ועד המתחת.[ עוד אחת
מפניני האשפה שהושלכו עלי.].כך רחקתי והורחקתי עוד ועוד.
מעולם לא דברנו על זה.
זה ,וקומתי הארוכה ממידות הממוצע הכיתתי.
שתי מידות גוף אלה[שלה במיוחד, ושלי, כתוספת],היוו עילות מספיקות לנדות אותי מהחברה הרגילה והמקובלת
ולהשאיר אותי תלוי על קולבי הבדידות, הכעס והעלבון.
וודאי שלא פיתחתי והדחקתי פינטוזים ארוטיים על האמא הזאת שלי. ההיפך.
כולה הייתה רק האחוריים המגודלים שלה, שגרמו לי להצטמק בכל פעם שראיתי או חשבתי עליה.
היה זה אויב מגודל ,שהטביע כל חלקה שמחה שבי. לא יכולתי להיות שותף להערות הזימה והמזימה
שרדפו אותי. נבוך ומבויש גררתי את חיי מכתה לכתה, מערמת תלמידים כזו ואחרת.
בתיכון, בקשתי ועברתי לבית ספר מרוחק ,וזה סייע לי במידה לא מבוטלת.[אבל בשכונה עדיין נשארתי מי שהייתי קודם.]
ואם כבר חושבים על בעלת השמחה, היא הייתה נהדרת, יפה, חכמה ,יעילה, סבלנית, סובלנית. מושלמת.
אבל האתר האחורי הזה קבר כל חדווה ותקשורת חברתית שבי .
ילדים הם דבר נפלא .לאכזריות ולאהבה.
עד היום, כשאני מביט במגדר שממול, אני בודק , קודם כל, את הקיר האחורי שלהן, ורק אחר כך עובר לחזית.
והנה זאת. הטבחת עמוסת התחת, עומדת ומכינה בזריזות מיומנת את ההמבורגרים-פטריות- חינם, בעוד אני עומד בתור ומחכה
בתוקף תג הזיהוי המכובד שעל צווארי. תערוכה מקצועית עם שוחד קטנטן לקיבה של המבקרים.
היא דוחפת את ערמת אחוריה בתנופה מתונה לאחור, בכל פעם שהיא מקדמת את גופה, בהגשה מנומסת אל האחד בתור.
אני עורך מעין סכום ביניים משועמם וקצת מכאיב של ילדותי הדפוקה. מקופחת התחת.
עם השנים התפייסתי עם האחוריים הענקומונים הללו, בין היתר גם מפני שגופה התארגן על פרופורציות הולמות יותר.
היא עבתה, תרמה לעצמה ירכיים כבדות ובטן מכריסה, צוואר רחב וזרועות בשרניות. גם הגיל, ובעקר עכהזלזול בערך הנוי המחפצן .
כך נראתה יותר כקובייה רחבה ותלולה וכל הממדים נראו, פחות או יותר ,כמתיישבים עם תועפות ישבניה.
אני יצאתי עוטה שכפ"צ חברתי, מתקשה ליצור ולקיים יחסי קירבה אנושיים [סוסים אני אוהב].
קודם להצטרפותי לתור שוחר ההמבורגרים-חינם ,קבעתי את עצמי במרפסת הגדולה של אולם התערוכה.
עיני מטפסות על עננים שמחליפים חולצות בצבעי ורוד, כתום, עד שהכחול האפל נמרח עליהם בעצלנות ,
מושך אחריו את השחור המכוכב. לרגע מטופש וקטן אחד, ראיתי את הברזנט השחור והמתנצנץ של לילות המארבים,
אך מייד קלטתי שהתמונה הזו לא במקומה. היא שייכת לעולמי האחר והנוכח תמיד. [אבל זה כבר ספור אחר לגמרי.]
חזרתי לתאורה השתלטנית והמצועצעת של התערוכה.
מבטי מתקצר וסוקר את מאה תשעים ושלושה הסנטימטרים שלי, שנדמים כגובה כלפי מטה ולא כנשאים אל על.
במקום עננים אני צופה בנעליים ארבעים ושש שלי.
האורך הזה נמרח ברפיון ובכבדות בחלל בו הוא עומד.
כל כך לא נראיתי בריון עם כל המסה הזו, כך שבטיול בארץ זרה, בעומדי ממתין זמן רב לאוטובוס, נדחף לפני מקומי חצוף
והשאיר אותי להמתנה מעצבנת וארוכה נוספת.
אבל הנה הצד הטוב של הצד הרפה שבי. האוטובוס ,שמקומי נחטף ממנו ,
פגש באלימות משאית גדולה, והנוסע-החוטף, סיים כך את דרכו לאן שלא יהיה.
אני פה, במרפסת הפתוחה והגדולה, כי עייפתי מכל הרחש והבחש של אולמות התצוגה.
ביתנים חונים בצפיפות לאורך שבילים צרים ,מחככי גוף ומתקילי שיחה וקול.
נחיל המבקרים מתנהל באיטיות מגומגמת .
אחד עוצר פה, שמונה מתקהלים שם, עשרה מסתופפים בין שם לפה, ועשרות מסתובבים כה וכה.
שואלים, משיבים, מהנהנים, מחייכים, מתבוננים, מציצים, רובם סוחבים פרצופים משועממים,
מיעוטם ,מגלה עניין מקצועי ממש, אלה שעבורם מתנהלת כל ההצגה הזו.
ההמון הזה נוצר במיומנות מקצועית ,כדי להעניק הרגשת הצלחה ,
ריגוש של עדר, שייכות ,הכרה בחשיבותם של המוזמנים ורצינותם של האחרים. מינגלינג מסודר.
פה ושם יין, סוכריות, בייגלעך, רוגעלך וכל מיני כאלה מין. [ אל ההמבורגרים עוד נגיע].
רעש , מהומה. מיאוס. תועבה.
אני לא עמיד בקרב המונים. השכפ"צ החברתי מרחיק ומנתק אותי.
זו גם לא תערוכה מקצועית בשבילי. סתם צ'ופר קטן מהחברה. חצי יום ,כי הגיע תורי.
נתקל באנשים שאני לא מכיר ושלא מעניינים אותי. הקירבה הגופנית הזו מציקה לי.
סוג של אינטימיות מנוכרת. זרות מרובת פיות וגופים.
נמאס לי. החלטתי להרוג אותם. את כולם.
אני לוחם די טוב, עם כושר ריכוז מיטבי. צלף. מנותק מכל המסביב, רואה רק מטרות. הרבה.
נשק. יש.
הרגתי אותם בצ'יק. עכשיו גם בחניה. עוד ערימה מהחומר הזה שהולך על שתיים ונוסע על ארבע.
הרגתי אותם בצ'ק בכל הבניין, הרחוב, המשרד, וכל הארץ, גם, ואחר כך את כל העולם.
וואו. להרוג מיליארדי אנשים זה מעייף לאללה. אבל חוסך להם, באבירות, את הצורך להזיע ולהרוג זה את זה.
עכשיו אפרוש לי לאי נידח. שקט. נופש.
לא. עוד יש כאן מלא שפנים ושפנפנות, שמתרבים בזריזות ובחיפזון ממש כמו שפנים. נועדו לשמש מזון מהיר לטורפים
שמעליהם. מזנון פתוח. אני לא מוכן להיות תחתית שרשרת המזון. אני טורף-על ,אז הרגתי גם את כל בעלי החיים.
נו. ועכשיו מה? עכשיו אני מת מרעב. ומה מחכה לי? להתווכח עם טפשויות של מלאכים ,
אם הם יגיעו לעבודה, לפגוש אותי ואת כל מי שהרגתי.
הכול מעייף כל כך, מעצבן. מונוטוני. משעמם. עדיף כבר לא לעשות כלום. זה אותו הדבר.
פרץ האלימות הבלתי מרוסנת הזו, הוא שארית עכורה ממצבי דמיון מפותח ששווה לפח.
כל המזימות שחרשתי, כדי לנקום את עלבוני ואת כבוד ישבני אמי.
הייתי אכזר ותוקפן, לא סלחן ולא מחלן. מתעמר ומחסל, מבייש ,מכשיל ומחסל. לוכד. שופט. מוציא להורג.
כמובן, חוץ מכאבי ראש, מפלות לב, אכזבות ומורדות, לא עשיתי דבר. כמו שסכמתי לעצמי :
דמיון מפותח שווה לפח.
כמובן, לא הרגתי איש , אפילו לא התקרבתי למחשבה רצינית בכיוון. אני מכיר אותי. אז זרמתי.
לדקות קטנות עשיתי לי טוב. דמיון מפותח שווה לפח, אבל עדיין קיים הרווח הקצר שביניהם. והשכפ"צ.
אספתי את מאה תשעים ושלושה הסנטימטרים שלי, כשם עטופים במקטורן אפור, בג'ינס [ מגוהץ] ובתחתיות נייקי,
ומצאתי את עצמי בתור לנקניקיות-המבורגר-חינם.[קצת רעב ומעט סקרן].
מובן שהרגשתי, כי זו שבתור מאחורי, מטיילת עלי בעיניים ערניות.
יש משהו בסיסי בגובה הגברי, שמעניק אפקט סקסואלי לאורך כל הסנטימטרים.
היפוך גמור להעדפה הנשית, שתהיה קטנה וקומפקטית.
[כמובן, בפרופורציות הנחשקות , שאינן נמדדות אצל הזכר.]
עלי מתבזבזים כל הסנטימטרים הארוכים האלה. במובן המיני העוררות שלי הייתה בדיוק במידה הנחוצה
לקיום המין האנושי ולייסורי הצמיחה של נער מתבגר.
היום אני די אדיש [לא ברמה טיפולית]. מגיב בחוסר נמרצות בולט לאיתותי תקשורת בגזרה הזו.
מעת לעת אני נכנע ברצון, נהנה קצת וממשיך הלאה. רגשות מתונים ביותר. מתרוקן, מרגיש קצת קל יותר וזהו.
משהו כמו הבדיחות על הגברת הפולניה. חלש מאוד בפור פליי. המשחק המקדים יכול לחכות עד אחרי שנגמור.
אופציונלי בלבד.
עוד אני מרצה לעצמי על גבריות מינית, המדונה צמצמה טווח. בנחישות של עמידה בתור [די הרבה ממתינים]
התקילה את אריזת שדיה במעלה זרועי הרפויה.
נרתעתי קלות ובעצלות, מבריג את צווארי בחצי סבוב לאחור ,כדי לפגוש את החיוך המעושה והרוצה שלה.
"אופס, סליחה, כמה חוסר סבלנות יש פה. אפשר לחשוב שמחלקים פה מי יודע מה. ואני דווקא כן רעבה. מתאים לי.
ואם כבר מדברים, אז איך אתה?"
בהפוגה קצרצרה ,עד שהתאפסתי על הסיטואציה ,שגרתי את עצמי לזיכרון לא כל כך ישן.
היא לובשת שמלה של מילים ואני מנסה לקרוע אותה מעל עירום מחשבותיה.
ושמלה כמו שמלה, יש לה גרדרובת מילים מגוונת. השחורה הקטנה לדיכי. הפרחונית, והחשופה ,לכייף.
יש המפונפנת, יש הילדותית, יש השמרנית, ויש הקרועה והחוצפנית. מלא. יש.
אני מנסה להפשיט אותה מהמילים עם ערימה של מילים תפורות משלי. מילים שדופות של קונפציית המונים,
ולעתים, מילים של בוטיק, אפילו תפירה עילית.
על פי רוב אופנת הרחוב מספקת ,בבנאליות הכובשת שלה ,די והותר תשובות. משהו כמו ג'ינס קרוע וטישירט עם
כיתוב מתחכם. אני נשאר עם השקט שבין השורות ועם ספריית השקרים שלי.
תיאור קצת מופרך ונמלץ מידי, אני מודה, אבל זה מה שבא לי.
כבר אמרתי :דמיון מפותח שווה לפח.
ונחזור אל הגברת-תור. הסטרט אפ שלה אפילו שעשע אותי. התאמצתי לגייס קצת סבלות כדי להיות קומוניקטיבי
וחשבן חיובי. יודע שזה הצד החלש מאוד שלי, אז...והיא בהחלט הייתה אישה נאה ואטרקטיבית, קטנה וקומפקטית.
" אני, לא יודע, אבל אם אני כבר פה, אז יהיה נחמד להיפגש בפעם הראשונה עם המבורגר פטריות. חדש לי.
כבר הסתובבתי פה מספיק, וזה עם קפה חזק ,נראה לי פינאלה ראוי וטוב למי שגם קצת רעב"
והיא, בזינוק מרהיב, כבשה את ה"וקפה חזק" שלי ,ומיד הסכימה בניעור ראש חיובי ונמרץ.
"כן, אשמח לקפה עם המבורגר פטריות. יהיה נחמד שנשב ונכיר, ערניים ושבעים.
אני...בעצם אתה כבר יודע לפי התג שמקשט לי את הצוואר. איך קוראים לי,
גם אתה שקוף בצד הזה של מסדר הזיהוי. אז נעים מאוד. וההמבורגר פטריות כבר מוצא חן בעיני."
בהחלט עשתה זאת בחן מנוסה נחוש.
עכשיו כבר כמעט חייכתי לעצמי. שינוי חביב מול המחשבות העקומות שהתנחלו אצלי קודם.
הגעתי אל טבחת התחת. עכשיו כבר קראתי לה כך באהדה אוהבת.
קבלתי את מנת ההמבורגר פטריות, נפרדתי ממנה ומאמי בחיוך גדול .
