מסה:
החותם השביעי של ברגמן/ אבינועם חקלאי
החותם השביעי, אנגמר ברגמן, 1957
———————————————
כשהיינו נערים והשתוקקנו להיראות כאנטלקטואלים בקיאים בקולנוע, אהבנו לצטט את האמירות זה על זה של מי שנחשבו גדולי במאי הקולנוע באותה תקופה, הרי הם פליני וברגמן. ברגמן טען שפליני הוא הבמאי הטוב ביותר ואילו פליני טען שברגמן הוא הטוב ביותר.
גדלנו והותרנו מאחורינו את הסטנדרטים של מצויינות וגדוּלה כדי לדעת באופן המקראי; תכלית שאינה מבטלת בהכרח את זיזי הידע האחר, ששימוש הולם בו פותח אופקים וחיים.
״החותם השביעי״ הוא ביטוי הלקוח מספר ההתגלות והוא אולי מרמז על שתיקת האל, כפי שהיא נחווית דרך חירשות מסויימת של האביר אנטוניוס בלוק.
העלילה מתרחשת בשבדיה של המאה ה-14, אולם אין זה סרט היסטורי, כי האביר ומשרתו יונס שבים ממסע צלב שארך כעשר שנים בארץ הקודש, וידוע כי מסעות הצלב נערכו הרבה יותר מוקדם מבחינה כרונולוגית.
שבדיה מוכת המגפה השחורה, היא הזירה ההיידגריאנית של הסרט, באשר ברגמן נוטע את העלילה במחשבה על האדם כהוויה לקראת מותה.
בתוך ההנחה הזאת, מעצב הבמאי את הדמויות כמייצגות עמדות אקזיסטנציאליסטיות, בהשפעת זרם פילוסופי זה שהיה פופולרי מאוד באותה התקופה.
האביר הוא האדון ההגליאני המתמודד עם המוות (דרך הדימוי האלמותי של האביר המשחק שחמט עם המוות). מלווה אותו המשרת (עבד, במושגי הגל) בעל הידע של ״דעת עשות״, אבל הוא גם מייצג את האדם המורד של קאמי, שמסרב למוות עד הרגע האחרון. הוא אינו מהסס להיכנס לפעולה במהלך העלילה. האביר מבקש ידע על קיומו של האל, כי האמונה מותירה מקום לספק. זהו ידע לא פרקטי.
על אף שהשניים עדיין שומרים על יחסי עבד-אדון, שבירת ההיררכיות החברתיות שתגיע לשיאה עשור לאחר יציאת הסרט כבר מתבשרת ביחסיהם.
מלווים את המסע זוג שחקנים ובנם התינוק מיכאל. הם גם אלה שיוותרו בחיים בסוף הסרט, מחוץ לשורת המחוללים עם המוות.
האהבה והמשך החיים המיוצגים על ידי התינוק, מעבר לחיי האינדיבידואל, הם מילתו האחרונה של ברגמן בסרט הזה.
מחזה קטן שהם מעלים כתיאטרון נודד במהלך העלילה, משקף את אבסורד החיים של ההוויה לקראת מותה, אלא שהמחזה נקטע על ידי נאום הכומר המייצג את הכנסיה המשתמשת באימה האופפת את שבדיה מוכת המגפה השחורה, כדי לכנס בצל השפעתה וכוחה את האנשים המבקשים להבטיח לעצמם, אם לא את חיי העולם הזה, אז לפחות את חיי העולם הבא מחוץ לגיהנום הסבל הנצחי.
סצינת מצעד נוצרי ברחוב ראשי בעיירה, בה הצלב עליו צלוב פסל ישו הסובל נישא על גב המאמינים, ולידם צועדים אנשים המלקים עצמם בשוטים, באה בהמשך לנאום המטיף; תמונות שהיפנטו את ברגמן אשר גדל בבית דתי חמור סבר.
ככלל, הדיאלוגים והמונולוגים הספוגים באווירת האבסורד, מחווירים מול הפריימים אותם מעצב הבמאי ברוח יצירות אמנות מימי הביניים מהן הושפע.
יש לנו אם כן, כמה ממוסדות הציביליזציה עליהן מצביע פרויד כביטוי חלקי וחליפי לדחף: הצבא, הכנסיה, האמנות, האהבה.
אריק לוראן אומר שהצבא והכנסיה הן משכן לפרנויה. ברגמן מציג לנו כומר מושחת אשר השפיע בעבר על האביר לצאת למסע הצלב שהתברר כחסר טעם. זהו מות האידיאלים. אותו כומר מוצא את מותו במגפה, מתחנן לנחמה ולחברת בני אדם. האמנות היא אופן שלא כל אחד יכול לקחת בו חלק, אומר פרויד. היא דורשת כישרון. אלבר קאמי מצטט את ניטשה שאומר שהאמנות נועדה לכך שלא נמות מן האמת. בשבילו השחקן הוא מישהו שחי חיים דחוסים, מת ומתעורר לחיים עם כל דמות שהוא מגלם, אינו הולך שולל אחרי אשליית הנצחיות של האמנות, וחורג במעט מקיומו הפיזי לאחר מותו. עלינו לזכור שב״מיתוס של סיזיפוס״ פותח קאמי בשאלה המתכתבת עם ההוויה לקראת מותה, כלומר, מדוע לא להתאבד, מדוע לחיות בעולם אבסורדי וזמני?
המוות מנצח את האביר במשחק השחמט באמצעות רמאות. אם כך, המוות אינו יכול להיות המוות כשלעצמו שהוא מחוץ להישג יצוגינו, שהרי המוות מביס כל אחד ואחד מבלי להזדקק לטריקים.
זהו המוות שבחיים של הספקן, של זה המחפש את הוודאות על חשבון החיים.
אנטוניוס בלוק האביר מתעורר לרגע לחיים בחברת אשת השחקן, התינוק מיכאל והאבא השחקן. חייו הם חיי עקרות, כלומר מוות בחיים. הוא אומר שינצור את הרגעים בחברתם בעתיד, ובכך הוא מגלם את הפרדוקס המוכר לנו כל כך מחיינו. אנחנו נמצאים באירוע, ועל חשבון האפשרות לחוות אותו בהווה, אנחנו מצלמים אותו עבור העתיד.
אלא שעכשיו לעימות עם המוות במשחק השחמט יש תכלית אחרונה: להסב את תשומת לב המוות למשחק כדי לאפשר לזוג ולילדם לחמוק מן היער (שמייצג בסיפורים מסע המעמת את האדם עם החיים והמוות שלו עצמו) ולהישאר בחיים.
האם אפשר לראות בכך תכלית לחיים?
שתי הסצנות הכמעט אלמותיות של הסרט הן (באופן אירוני) משחק השחמט של האביר עם המוות ושיירת הרוקדים עם המוות בסופו.
המחשבה המערבית, בהשפעת הדת הנוצרית, מצביעה על המוות כאמת הסופית והאחרונה. אין משהו אמיתי ממנו.
על אף העובדה שאינגמר ברגמן הוטבל באופן מסיבי לנצרות אשר מתחת להיותה דת האהבה, היא דת ההתענגות, כלומר מתבוססת בסבל עצמי ובסבל האחר, תוך דיאלקטיקה כמעט לא דיאלקטית בין חטא לכפרה, ואף התלהב באופן זמני מן הנאציזם בזמנו, הרי שסוף הסרט מראה שנכפתה עליו תשובה החורגת מן הפילוסופיה ומדת אבותיו.
אבינועם.
