מאמר:

מדוע חשוב לתת מקום לפסיפס הקולות המגוון בחברה הישראלית/ נטע ענבר סבן

הקולות שבנו מרכיבים את הייחודיות שלנו, את מי שאנחנו, הם חשובים לפסיפס העשיר והרבגוני המיוחד הזה שהוא כל אחד מאיתנו ומשקף את הפלורליזם הפנימי שבתוך כל אחד מאיתנו

כולנו יודעים כי בתוכנו קולות רבים: אוהבים, כועסים, שמחים, עצובים, מתאמצים ומוותרים. כמו דפים בספר, בכל דף כתובים רעיונות אחרים וכולם יחד מרכיבים את הספר. כולם חשובים, כולם מעניינים, כולם תורמים לספר. כך גם בבני אדם. הקולות שבנו מרכיבים את הייחודיות שלנו, את מי שאנחנו, הם חשובים לפסיפס המיוחד הזה שהוא כל אחד מאיתנו.

חשיבות הרבגוניות באה לידי ביטוי מבחינה ביולוגית. כל אחד מאיתנו מבטא מאגר גנים הנלקח משני אנשים ומכול אלה שהיו אימותיהם ואבותיהם. כיום נהוג שלא להינשא בתוך קירבה משפחתית. אנו יודעים כי כשקיימים נישואין בתוך המשפחה גנים רצסיביים באים לביטוי וגורמים לעלייה בתחלואה. כך למשל, נישואים בתוך חמולות בדואיות הביאו לביטוי גן רצסיבי האחראי על תחושת כאב. לילדים שנולדו לזוג שבא מתוך אותה משפחה היה חוסר של תחושת כאב, דבר שסיכן אותם. פרויד, בספרו "טוטם וטאבו" שנכתב בשנת 1913, מציג את האמונות והנוהגים השכיחים בקרב בני שבטים עתיקים שכבר אז הטילו הגבלות על נישואין ויחסי מין בתוך המשפחה. בנות המשפחה היו אסורות לאחיהן, כדי לאפשר פלורליזם גנטי שיחזק את הצאצאים בדורות הבאים.

הדבר נכון גם כאשר באים לבדוק חוזק חברתי בחברה מסוימת. ריבוי - פלורליזם, קיים במידה זו או אחרת בכל להקה אנושית. בדתות המזרח ובדתות קדומות במערב היה ריבוי אלים, כאשר לכל אל תפקיד מיוחד. בדת היוונית העתיקה היו קיימים אלים רבים, כשלכול אל תחום אחריות משלו עם מעט מאוד חפיפה ביניהם.  הייתה היררכיה בין האלים: הגבוהים ביותר בסולם האלים היו מלך האלים זאוס ואשתו הרה. אחריהם בסולם החשיבות באו אלים שחלשו על תחום גדול וחשוב: האדס אל השאול או נפטון אל הים, לדוגמה. בחלק מדתות המזרח העתיקות מספר האלים גדול עוד יותר. בדת השינטו היפנית קיימים שמונה מיליון אלים הנקראים קאמי ונמצאים בכול מקום. המונח "שמונה מיליון" בא לבטא ביפן את המושג "אינסוף". אם כן, אינסוף אלים שלהם ניתן לסגוד קיימים בדת השינטו היפנית. גם בדת ההינדית קיימים אלים רבים המסודרים בהיררכיה על פי חשיבותם.

בדתות אלו עקרון הפלורליזם ממומש בצורה חיצונית: אלים רבים.  בדת היהודית, לעומת זאת, עקרון הפלורליזם ממומש בצורה אחרת. תפיסת האלוהות שונה בדת היהודית: במקום אלים רבים – פלורליזם חיצוני – קיים אל אחד המכיל פלורליזם פנימי. זהו המונותאיזם – אמונה באלוה אחד. גישה אמונתית זו קיימת גם בנצרות ובאסלאם. הפלורליזם בדת היהודית בא לביטוי בתכונות האלוהים. אלוהי היהדות אחראי על הכול: הוא שברא את כל הקיים בעולם, הוא המנהל אותו והמחליט על כל מרכיבי העולם. אלוהים הוא גם אישיות מלאה: הוא אוהב, כועס, מרוצה, מעניש ומתגמל.  זו מהות הדת היהודית בעיני – פלורליזם וכבוד לאחר.

הפסיפס העשיר והרבגוני של פלורליזם בעם, בקהילה או במשפחה משקף את הפלורליזם הפנימי שבתוך כל אחד מאיתנו. בתוך כל אחד ואחת מאיתנו קיימים קולות שונים. עוצמתנו האישית והחברתית היא ברשות שאנחנו נותנים לקולות השונים להתקיים אלה בצד אלה. אומנם בסופו של דבר יש לפעול והפעולה אחת היא, אך עדיף שתתבסס ותבקע מתוך הכרה בקולות רבים. מחשבות, תהיות, התלבטויות, אם הן במידה הן כוח וערובה לפעולה נכונה ויעילה עבורנו. לא נרצה להיות איש או אישה שיודעים הכול תמיד, שלא חושבים, שלא מקשיבים לאחרים ושנוהגים רק על פי תפיסת העולם שלהם. כאנשים הרוצים להתפתח נרצה תמיד להקשיב לקולות סותרים בתוכנו, ולפעול גם לאורם.

ההקשבה הפנימית לגוונים היא היכולת לחלום, לפנטז, להעז וליצור. פעמים רבות שהחלומות לא מתגשמים, אבל אם נוותר על החלימה והתקווה נאבד את טעם החיים. אני נוהגת לאחל ליקרים לי ביום הולדתם: "שתהיה לך שנה של חלומות והגשמתם". החלימה, השאיפות והמחשבות הם אלה המקדמים אותנו ומביאים לנו סיפוק ומשמעות בחיינו.

את הפסקה הבאה אני מבקשת להקדיש לתיאור תופעה חדשה במדינת ישראל, זו הפוגעת בפלורליזם דתי בקרבנו. זו תופעה הנוגעת לערבוב בין דת וחוקי המדינה. על פי חוקי מדינת ישראל למנהיגי הדת האורתודוקסית מונופול בענייני דת, והם הפוסקים הבלעדיים בעניינים אלה. זאת על פי הסטטוס קוו הקיים היום. עובדה זו מביאה לכך שאנו נתונים בידי גורם בעל תפיסה מסוימת לגבי הלכות נישואין, כשרות ושמירת שבתות וחגים. מאבק תמידי קיים בין המצדדים בזכות הרבנות האורתודוקסית להכתיב בתחומים מסוימים את החיים של כל עם ישראל לבין אלו הדורשים פלורליזם גם בנושא זה. והרי פלורליזם הוא עמדה מהותית העולה מדברי הכתוב בתורה ובתנ"ך, בגמרא ובמשנה ובכל תולדות העם היהודי. בשנים האחרונות קמה קבוצת נשים ואנשים המבקשים לתת קול לעמדה הפלורליסטית החשובה כל כך למהותו של עמנו – הם מבקשים לתת אלטרנטיבה לרבנות האורתודוקסית הנוקשה מדי לטעמם. "צהר" הוא שמו של ארגון שהוקם על ידי קבוצת רבנים מהציונות הדתית שחשבו כי נכון לרבנות, הנוגעת לחיי כל אדם יהודי במדינת ישראל, להיות בהידברות עם כל חלקי הפסיפס בלהקה. מטרתם היא לטפח את הזהות היהודית במדינת ישראל, מתוך חיפוש אחרי מרכיבי זהות משותפים של כלל היהודים בה. את זאת הם מבקשים לעשות בעזרת הקמת הנהגה רבנית אלטרנטיבית לזו הקיימת היום. פועלים בארגון יותר מאלף רבנים ואנשי חינוך. חלקם מכהנים ברבנות העירונית והקהילתית וחלקם אנשי הוראה בישיבות ובמסגרות חינוכיות אחרות. פעילותם מתמקדת בשלושה תחומים: הנהגה רבנית, השפעה ציבורית ומעורבות בחקיקת חוקים בכנסת ישראל. כל פעילותם נעשית על פי התורה וההלכה, כפי שהם רואים אותן, תוך התחשבות באוכלוסיית יהודים תושבי ארץ ישראל שאינם דתיים וחשים כי הם נשלטים על ידי חוקים ארכאיים – חוקים שהוגזמו והוקצנו על ידי דורות של אנשי דת שלעיתים מניעיהם אינם מכוח הדת בלבד אלא גם מתוך אינטרסים פוליטיים. החוקים שהושגו על ידי ארגון "צהר" עד כה קשורים בין השאר לנישואין, לרישום אדם כיהודי ולחיזוק מורשת ישראל.

מתוך הכרה בחשיבות הפלורליזם באה חשיבות הדיון: הצורך להקשיב לאחר הוא בסיסי בהתנהלותה של להקה. עלינו לאפשר לאחרים להביע את דעתם ולהקשיב להם ועלינו לדרוש שיקשיבו לדעותינו. עלינו להשתדל לא לשפוט על פי תבניות חשיבה מקובעות שלנו ולכבד את אלו החושבים שונה מאיתנו. על אלה מנצח הדיון. הוא אחד הכלים החשובים שבהם עקרון הפלורליזם יכול לבוא לביטוי.

רק מתן מקום וכבוד לכל הקולות יאפשר את מימוש עוצמתנו כאנשים פרטיים וכעם. בתוך כל אדם קיימים קולות שונים והם מותרים ומחויבים. ההתלבטות בין הקולות השונים מפיקה אנרגיה ועוצמה המאפשרות התפתחות. הדיסוננס, חוסר ההסכמה בין הקולות הפנימיים, הוא המביא לשינוי. החיים הפנימיים המתנהלים בנפשו של האדם ואלו החיצוניים המתבטאים בתפקודו שזורים זה בזה ואין לאחד קיום ללא האחר.

את ריבוי הקולות אני רואה בגינתי, זו המאגדת בה צמחים ובעלי חיים ויוצרת מיקרוקוסמוס של יחסי הגומלין בין כל הנוכחים בה. בכל חודש משתנה הגינה. עם בוא הסתיו פורחים ועולים, משום מקום כאילו, חצבים גבוהים המזינים את הדבורים ואת החרקים. ואז עלי העצים מצהיבים, מעט מאדימים ונושרים. האגוז והרימון נותרים עירומים, רועדים ברוחות ובקור כל החורף. גם המנגו נכנס לתרדמת עמוקה ורק הזית ממשיך להכסיף את עליו. בכל תחילת אביב אני מוצאת את עצמי יושבת על צמיג ישן וחופרת באצבעותיי באדמה הטובה, הכבדה. אני מוציאה את "עשבי השטויות", כפי שקורא להם בעלי, נלחמת בהם מלחמה עד חורמה לבל ישתלטו על ביתנו כפי שעשו השיחים והעצים באגדת "היפהפייה הנרדמת" (פרו, 1697). בהדרגה עולות החוטמיות ומנכיחות את עצמן, והנה כבר הן ענקיות וצובעות את הגינה בירוק כהה. הפיטנגו פורץ במחול סוער של פריחה והלימון מפריח את פרחיו לעתיד של לימונים צהובים. הדרורים, הבולבולים, השחרורים והתורים נראים כאשר בפיהם זרדים וציצי שיער של הכלב. הם נושאים אותם לבניית קן. כמה קינים אנחנו מגלים בכל אביב בחצר. לעיתים אנו רואים את הביצים ושומעים את ציוצי הגוזלים, לעיתים מוצאים גוזל מת או ביצה שבורה שנאכלה על ידי חתול מזדמן. פעמים רבות אנו צופים במתבגרים הצעירים עומדים ליד הוריהם וצווחים כדי שההורה ייקח פירור וישים בפיו של המתבגר הצעקני. עתה מגיעה עונת הזוחלים והרמשים: שלשולים למיניהם, חשופיות, עכבישים ולטאות, אפילו זוג חרדונים שם את משכנו בגינה לאורך שנים. היתושים והזבובים מזמזמים ללא לאות. כל אלה הם מאכל תאווה לציפורים הזקוקות לאוכל נוסף עבור הגוזלים שבקינים. עם ההתחממות מתחילים לצאת הנחשים המייראים אותנו. אחת לכמה שנים אנחנו פוגשים צפע מזדמן וגם את הנחשה הענקית, השחורה. פעמיים במשך שנותיי בגינה פגשתי אותה ואת עשרות צאצאיה חוצים בבהילות את השביל אל מקום מסתור.

למדנו לחיות איתם, עם כל הצומח והחי בגינה. את חלקם אנו אוהבים ועוקבים בדריכות אחרי חייהם. מחלקם אנחנו מתעלמים, נעזרים במיטב ההדחקות כדי לספר לעצמנו שאינם קיימים. כך, בעולם הגלוי לנו ובזה שרק בסתר ליבנו אנו יודעים על קיומו, מתקיימת "להקת הגינה שלנו", שבה מתרחשים יחסי גומלין מתמשכים המאפשרים לכולם להתפתח. בכל שנה אנחנו מוצפים חרדה: האם יתעוררו המנגו והרימון מתרדמת החורף? האם ינצו עלים חדשים? הציץ הראשון המראה על חזרה לחיים הוא יום חג בביתנו. אחריהם מגיע תור הוורדים: הוורדים שאבי לימד אותי בילדותי כיצד לגדלם, לגזום אותם ולדאוג להם. הם מודים לי על הטיפול בהם בפרחים ענקיים בצהוב עז, בבורדו, בסגול ובוורוד ובריח שהם מפיצים – איזה ריח! בהדרגה מבשילים הפירות. הקיץ תוקף אותנו ואני גוזמת שוב ושוב צמחים שיבשו. הגינה מתנקה מצבעיה העזים. הפסלים המונחים על האדמה מתגלים לאחר שבמשך החורף הוסתרו על ידי העלווה הכבירה והגינה משנה את צורתה. בגינתי יש מקום לצמחים ולחיות רבות. בכל רגע נתון אחדים מהם מרימים ראש ועלווה ותופסים לזמן מסוים את הבמה. ואז מתמעטים בגופם ובמספרם ומפנים מקום על הבמה לאחרים. כולנו — הגינה, בעלי החיים ואנחנו, בני האדם יודעים כי הם שם, גם אם חבויים, וברגע מסוים יגיע שוב תורם לעלות אל מרכז הבמה וחוזר חלילה. כך גם בתוך כל אחד ואחת מאיתנו: בכל רגע נתון יש מקום לקול מסוים לעלות ולהוסיף עוד גוון אל הפסיפס המורכב הזה שהוא אנחנו, ואז הוא שוכך ונוכחותו מתמעטת. עדיין נשארת הידיעה כי הקול שדעך קיים ועוד יגיע הרגע שבו יעלה שוב אל מרכז הבמה.

גם כחברה, כלהקה אנושית כאומה, כוחנו ביצירת היחסים בין הקולות השונים: אנו מאפשרים לקול מסוים בלהקתנו לעלות ולהישמע, ואז הוא דועך ונותן מקום לקול אחר. גם קול זה ידעך בעיתו ויפנה מקום לאחרים, וחוזר חלילה.  סובלנות לקולות השונים היא זו שתאפשר התפתחות ועוצמה.

המאמר מתבסס על הספר "פסיפס אנושי - מבט פסיכולוגי על התהליכים המרכיבים את עוצמתו של עם ישראל", הוצאת צמרת, 2019.