סיפור:
הפתרון הסופי / זאב ליכטנזון
אומר זאת שוב. בשביל זה אני משלם לך. לעצמי כבר סיפרתי...לא יודע כמה, לא ספרתי. המון.
אני יודע מי היא. כלומר רק למטרות מסדר זיהוי .אבל אני כמעט לא מכיר אותה.
ראיתי אותה פעמיים בלבד. פעם מקרוב ופעם מרחוק. חשוב שאדע ואזכור זאת. תזכור.
כתבו על כך הרבה. מי בספק. מי בשמחה. מי בגישוש ומי להרע. ערמות כבדות של מילים. צילומים, עדויות. אגדות.
על האירוע ,כמובן. אני קבור אי שם ברקע. מקווה שלא יגיעו גם אלי. לשאול. לברר. לחקור. לראיין.
כמו שעשו לכל מי שהיה שם, השתתף בקוקטייל הגדול שלפני, אחר כך, צפה, ראה, התרגש ורץ לספר לשואלים לפרנסתם,
ולאדישים ,שסתם.
אותה לא מצאו, גם לא זיהו.
יכולה הייתה לקשט לראווה כל כתבת צבע .בלטה באופן מוחלט בין כל המשתתפים.
אמרגנית. במאית. שחקנית. מארחת. כוכבת. מזמינה. משלחת.
תאונה. כך דווח. כך סופר. כך סולק ותויק ברשומות המשטרה.
את האמת שאני יודע ,כנראה רק אני היודע. ידיעה של וודאויות משתנות, בריגושים עולים ויורדים, בחוסר רצון ובהנאה מיוסרת.
חייב הייתי לדעת. הכול השתלב בדייקנות של נוסחה פשוטה.
אני מהנדס את הפרטים לאחור. נשבע, שלא ידעתי .לא יכולתי לדעת.
כן. יכולתי. אבל הכול היה מהיר ופתאומי כל כך. שתי מערכות מפתיעות, אאוט-אוף -דה-כלום.
אילו הקדמתי לכנס את מחשבותיי המרקדות סביבה ,הייתי מבין מייד. הייתי עושה מעשה. איתה, או נגדה.
תסתכל עלי. תראה.
שנאה מעוכה מטפסת לי לעיניים ונופלת מתוך הפה. משפטים עקומים ומתאמצים, אל האוזניים המקצועניות והמשולמות שלך. את עצמי כבר
שמעתי עד שבא לי להקיא מהממני הזה. אצלך זו עבודה, אצלי, שעבוד שזועק לשחרור ועזרה.
היה שם מוות עשוי היטב ומתוכנן. כן. המוות האווילי ,הגרוטסקי והמצטלם היטב ,שלהם. שנאתי אותם. על מה
שהם, על מי שהם, על זכותם המלאה לזכות בסיום מומחז במהדורה פרטית ונדירה. אך בעיקר, במבט אגואיסטי, ומכריע על כך שמוטטו אותי מתוכה.
על כך שאילצוה להיות כמו שהיא, לעשות את מה שהיא. בלעדי.
מותם היה נחוץ, נחרץ ותובעני. אני כועס על התפקיד השולי שמילאתי .על שהייתי כל כך קרוב, אך בעצם כל כך מורחק מהמהלך המרכזי.
אני מתווכח עם ישות סרבנית ומסכסכת. זו שהביאה אותי אליך. להמשיך ולהקיא, אבל לא לבד עם עצמי. אני משלם על כל שעה אתך ,
כאילו זה קנס שהטלתי עלי.
אהבתי אותה לרגעים כבדים וקצרים. מאד. מידי. ואולי זאת לא ההגדרה הנכונה. אני לא איש של מילים, לא יודע מה לעשות אתן,
למרות המבול שאני שופך פה. כיוון שההקשבה שלך היא בקבלנות, לפי שעה, אני כנראה רוצה לנצל כל שקל, כל מילה. לא חולה בזבזת.
המקצוע שלי מאלף אותי להישען על דברים מוצקים . עובדות, לא פרשנויות. נתונים, לא רגשות. אבל אין באלה כדי לשים בי הפוגה עכשיו.
ומה שהפיל אותי לפה במכה סופית אחת, הוא זה.
בדואר, לא במייל. בול לא משאיר עקבות. נייר עולה בלהבות. הדיגיטל – לנצח, האורגני – בר מוות.
כתב ידה החסכני והמדויק התיר בי שוב את כל הדברים. המכתב שלה, הנה הוא בידי, רועד ואינו מרפה. נכון, זו היד, לא הנייר, אבל זו ההרגשה, לא העובדה.
לובנו עושה תכריך הדוק על ניסוח מקמץ וסופי. ממדינה רחוקה מאוד ומנוכרת. היא מוכרחה. לא יכולה אחרת. מתנצלת. מגלה לי הכול,
אף כי היא בגלות. מסתתרת.
"ננעצת בי." כך היא מתארת. "מפתיע. משמח וכואב מאוד. אבל אי אפשר היה לי לנטוש את המשימה ארוכת השנים שגזרתי עלי.
משימה שחשובה וגוברת על כול מפלה של רגש רומנטי.
ההיסטוריה כופה ודוחקת אותה. הווה חטוף ומתקתק לא יוכל לה.
אל תחשוב לרגע שזה היה ניצול. בשום אופן לא. זו הייתה הסתעיות מתוך אמון של התאהבות. בטוחה, כי אם הייתי מגלה לך אז את הכול, היית נעתר .
אולי לא מתוך הסכמה מלאה [למרות שהעבר המוקדם שלנו די דומה],אבל מתוך השתוקקות מתנפלת וקשה.
לא רציתי לערבב אותך. זה לא היה הוגן מצדי. גם זיהיתי עד כמה אתה לא עשוי למשוגות אכזריות כמו שלי."
אני מבין. אולי אפילו מסכים. אבל אסור לי לטבוע. עלי לשכוח. בכל הכוח. אני איש מדע מדויק, והיא משבשת אותי. גורמת להיסקים שגויים בעבודתי.
מוטב לי לחדול פן אבגוד במשרתי ובעצמי.
הופ. כבר נגמרה השעה. אין דבר. פילסתי לעצמי מסלול. פרצתי דרך. מכאן אספר שוב לעצמי,בדיוק, בפתיחות וביושר, אחזור אליך בסוף. אחרי.
כדי לסגור. לסכם להמשיך הלאה.
אני מודד קרקעות מוסמך. בכיר. התעודות המעידות תלויות אצלי במשרד בסדר מופתי.
אל המסעדה ההיא הכנסתי את עצמי אחרי בוקר נטול אופי של הרצאות מייגעות. הכנס הבינלאומי העשרים ושבעה של ארגון המודדים העולמי.
הנחתי את גופי במושב שלידה. היו עוד מקומות פנויים, אבל בודד בארץ נוכרייה, נמשכתי אל החלל המנחם שמול גזרתה הרכה.
לא קהתה. מבטאי הזר והנבוך עם עייפותי הבולטת, לא הצביעו על תמרורים מסוכנים במיוחד.
הפלתי כמה משפטים מאומצי חיוך. מגששים. והתחלנו לשוחח, כמעט מיד. על כל דבר ועל שום דבר. לא כלום נינוח .השיחה ניגרה בערנות
עשויה ומרוחקת. נימוס עשוי טוב .
עכשיו, כשאני משחזר ,ברור לי, כי כלל לא הייתה נתונה לנוכחות שלי אתה. נראה שלא היה לה משהו יותר טוב לעשות, ולא יודע למה ישבה שם.
זה מאוד לא מחניף, בשים לב למאמצים שהשקעתי למיצוי הפגישה הבלתי מתוכננת הזו. לא הצקתי. לא הזקתי. הייתי. גם הכורסה הייתה שם.
קצת יותר שקטה ממני.
הניחה לי לדלג על מראות גופה ופנתה עצמה לסיים את הארוחה, שהתגמגמה קצת בגלל התערבותי. נעם לי. אצבעותיי, עסוקות בעצמן, מוללו טעם של
תשוקה מופתעת. מנסה לאחות את קצות שיחתנו הגוועת.
ברק משונה, עכור משהו וייגע, בא בעיניה ברגע שהתחלתי לספר על נסיבות שהותי במדינה הזו, בעיירה הזו, במסעדה הזו. מטעם משונה, שלא הייתי רגיל בו,
עורר בה מקצועי עניין רב. מעולם לא היה מקצועי מוקד לשיחה חברתית. שמחתי.
עטפה אותי בשאלות הרבה. חקרניות, קפדניות, מדויקות. הרצתי את דיבורי בהנאה גלויה. מששמעה דיה, ניכר כי פוסעות מחשבות בראשה.
העידו הקמטים העדינים שהתכנסו במצחה ורטט עדין וחטוף באפה. במתינות רבה התירה שאלה אחרונה.
אמורה הייתה להיות רק סקרנית, שהתעוררה משום מה. אלא שהמילים שסדרה במשפט ארוך ומורכב, אותתו על יותר מכך.
באנו אל ההרים.
בהיסח דעת מיומן ניהלתי מסע ומתן מייגע עם הכביש הפתלתל.
קולה המתנגן קרא מתוך מדריך תיירים רציני ומפורט. כובד הראש של ביטויי הדפוס הנמלצים שעשע אותנו. מחיוך קל ועד לצהלה קצרה ומתפרצת.
שמים מעורטלים חשפו את עורם הכחול. פסגה קשוחה פישקה רגליים בפריצות חפורה, מקבלת אל תוכה את זרימתו של האספלט השחור.
התחלתי רואה מערעורי לבי. צוחק אל פטמות הר מדומיינות, מתערבב בעליצות ברוח המבודחת שנושבת ברכב. עיניה נתהנו.
אני לא רגיל בחשיבה כל כך עצלה, צבעונית, משוחררת. צחקתי אליה ואתה, מנסה למצוא בה שותפה ליותר מהדרך. ייחלתי לבאות. חולצתה העולה ויורדת ,
לאטה לי נפלאות. כמי שרגיל לספק רק תשובות מדודות ומדויקות, לא נבטו בי שאלות.
מלון בוטיק קטן והדור ,שם תכלית לנתיבנו. לכאן רצתה להגיע. פה אמור הייתי לשמש אותה. רק שמש. רק שרת. נושא כלים זוטר ליצרים איומים.
עלי לקבוע זאת על דלת מוחי. להגדיל כל פרט ולהערימו כמסתור על עברי. לא לה נועדתי .אין בי הכוח.
המפות המתנאות על קירות חדרי ,אוהבות אותי .הן ביתי, שכל עשייתן היום היא קשטנות ארכיבאית מתקתקת.
אף כי היום רוב עיסוקי מצוי בבולען המיחשובי הדיגיטלי, עדיין עומדים לשרתני מכשירים פיזיים, שיודעים לדבר אלי לייזרית, קפדנית וסופר מדויקת.
זו מציאות חיי .אחוז כבר שנים במקצועיות גורפת. אני טוב בזה. מומחה.
עוד לא הבנתי, אבל כבר הרגשתי. עוד לא תם המסע . אני יכול להביא תועלת לאשה יפה. ולעצמי. הרי רק על שום עיסוקי הסכימה לחבור אלי,
לרתום אותי. להגיע בעונג עד פה.
מעולם לא טיפחתי תקוות כאלה מתוך תורת המדידות. משעמם, כך נהגו להגדיר אותי ואת מומחיותי.
בחמדה הקשבתי לטפטוף שפתיה. נלהב וסוף סוף גא בעצמי. עובדה. הנה היא כאן אתי.
לא המתנתי להסבר. לא רציתי. ראשית, אצתי לעשות. כל שתבקש.
המלון רכוב על אוכף ירוק ומתון בראש הר מוארך. משקיף אל גיא עמוק שנובר בעקשנות בצלעות מסולעות .
גבו של הגיא נקרע בנשיכה של מחצבה ישנה ודוממת.
אל המחצבה גלשו, משני כיוונים, שני כבישה עקומים, רבי עורמה, שהתחכמו בזמנם לקשיי התעבורה במכרה, אליו וממנו.
הם השיקו ראש , בזווית קשה, מאחורי עיקול טרוש ורם. משם הובילה ישורת לא ארוכה אל נבכי הגיא הנשוך והקרוע.
עלי הוטל, כלומר התבקשתי בחיוך סמיך ותובעני, לקבוע , האם מנקודת המפגש של שתי הדרכים ועד לשתי נקודות ציון מרוחקות ונפרדות
על קודקודי שני רכסים – המרחק שווה. ועוד להעריך ולדייק, אם את שתי הדרכים המסובכות האלה, יוכלו שני נהגים מיומנים לעבור בדיוק באותו זמן.
לפי אומדניה, ועבדה קשה מאוד על כך, הדבר אפשרי בהחלט.
היא מבקשת רק את אישורי האחרון והמוסמך. אני הרי מומחה.
הבדיקה מקצועית, הייתה פשוטה לחישוב ורק קטפה זמן מהנוכחות המשותפת שלנו. בעניין השהות ההדדית שלנו –
למרות שהרחקתי בנסיעה בשתי הדרכים , הלוך וגם חזור,
הרי בעקולים, ובטווח עין, ראיתי אותה צופה בי בדריכות במשקפת צבאית גדולה.
אמתתי את חישוביה .אך התבלבלו לי חשובי, שניסו למצוא פשר למהלך כה מוזר ויוצא דופן. לפחות בעולמי המסודר והקבוע.
רווחה פטוטה באה אל פניה ,שחררה את לשונה ללהג סתמי מסיח דעת.
הרגשתי נחוץ וחזק דיי. בקשתי הסבר לאירוע התמוה.
