שיר:

מרחב זמן שאבד   |    מיכל פרי

 

 

הַמַּיִם מַצְלִיפִים עַל זְגוּגִית הַחַלּוֹן.

אֲנִי מַאֲזִינָה לְהֶמְיַת הָרוּחַ

שֶׁל הַלַּיְלָה בּוֹ אֲנִי עֵרָה.

 

אֱלֹהִים נוֹשֵׁם,

מֵנִיעַ אֶת הַגּוּף הָעֲנָק שֶׁל הַטֶּבַע.

 

אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֶל הַנֶּפֶשׁ בְּתוֹכִי,

הַמִּלִּים נִשְׁזָרוֹת כְּרִקְמָה

הַמַּצִּילָה אֶת הַנֶּפֶשׁ מִשִּׁכְחָה.

 

הָרוּחַ נוֹשֵׂאת אוֹתִי רָחוֹק

לְתוֹךְ מֶרְחַב זְמַן שֶׁאָבַד –

 

אֲנִי בְּבֵית הוֹרַי, בַּמִּרְפֶּסֶת הַצָּרָה שֶׁשִּׁמְּשָׁה לִי כְּחֶדֶר.

מְכֻסָּה בִּשְׂמִיכָה, בַּמִּטָּה.

אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת תְּרִיסֵי הַפְּלַסְטִיק הָאֲפֹרִים

וְרוּחַ קְרִירָה זוֹרֶמֶת, מְלַטֶּפֶת אֶת פָּנַי הַחֲשׂוּפוֹת.

אֲנִי נוֹשֶׁמֶת אֶת רַכּוּת הַלַּיְלָה וּמַקְשִׁיבָה.

אֱלֹהִים מַגִּיעַ וְעוֹטֵף אוֹתִי בְּכֹחַ שֶׁל אַהֲבָה,

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהוּא שָׁם.

 

קִיר עָמוּס סְפָרִים נִצָּב מוּלִי דּוֹמֵם, מְסַקְרֵן בִּשְׁתִיקָתוֹ.

בְּקָצֵהוּ שֻׁלְחַן כְּתִיבָה, עָלָיו מֻנָּח פֶּסֶל רֹאשׁ אִשָּׁה

שֶׁפִּסַּלְתִּי מִגֶּבֶס לָבָן, בַּחוּג לְפִסּוּל.

עֵינַי מְשׁוֹטְטוֹת, סוֹקְרוֹת אֶת הַחֲפָצִים,

אֲנִי מוֹצֵאת בָּהֶם נוֹכְחוּת מוּצָקָה, מְקַרְקַעַת.

 

אֲנִי פּוֹחֶדֶת מֵהָרְעָשִׁים הַצּוֹעֲקִים בָּרֹאשׁ.

אֲנִי פּוֹחֶדֶת מֵהַקּוֹלוֹת הַמַּצְלִיפִים

שֶׁאֵינָם פּוֹסְקִים מִתּוֹךְ הַבַּיִת.

קוֹלָהּ הַדַּק הָרָם וְהַתַּקִּיף שֶׁל אִמָּא חוֹרֵץ דֵּעָה,

מְלֻוֶּה בְּהֶמְיַת קוֹלוֹ הַנָּמוּךְ הַמִּתְקַפֵּל שֶׁל אַבָּא.

 

עַל זְגוּגִית הַחַלּוֹן זוֹהֲרוֹת טִפּוֹת מַיִם בּוֹדְדוֹת

שֶׁנּוֹתְרוּ מִנַּחֲלֵי הַגֶּשֶׁם הַשּׁוֹטֵף,

מִתּוֹכָן מִשְׁתַּקֵּף אוֹרוֹ הֶעָמוּם שֶׁל פָּנַס רְחוֹב סָמוּךְ.

הָעֵצִים מְנַסִּים לְהִתְנַגֵּד בִּזְקִיפוּת קוֹמָתָם לָרוּחַ הַמְיַלֶּלֶת.

צְלָלִיּוֹת הֶעָלִים מֻטָּלוֹת עַל קִיר הַבִּנְיָן הַסָּמוּךְ,

מְצַיְּרוֹת צִיּוּר בְּשָׁחֹר לָבָן מֻפְלָא בִּפְרָטָיו,

כְּתַב יָדוֹ הַמְיֻמֶּנֶת שֶׁל אָמָּן הַיּוֹדֵעַ לִתְפֹּס אֶת הַתְּזוּזָה

שֶׁל כָּל עָלֶה וְעָלֶה בְּנִפְרָד.

 

וְהָרוּחַ מִתְגַּבֶּרֶת.

וְיֵשׁ רַחַשׁ, וְהַהֶמְיָה מִתְחַזֶּקֶת.