שיר:

כשפנטומימאי הולך/ גד קינר-קיסינגר

 

לזכרו של יורם בוקר (1940 – 2023 )

 

כְּשֶׁפַּנְטוֹמִימַאי הוֹלֵךְ לְעוֹלָמוֹ

הוּא הוֹלֵךְ עַל הַמָּקוֹם

וּמַצְחִיק אֶת הַמָּוֶת.

כְּשֶׁפַּנְטוֹמִימַאי הוֹלֵךְ לְעוֹלָמוֹ

הוּא לוֹקֵחַ אִתּוֹ אֶת הָעוֹלָם

כִּי לְגַבָּיו מִמֵּילָא גַּם זֶה וְגַם הַבָּא

הֵם מְדֻמִּים.

וְחִוְרוֹן הַבַּר-מִינָן הוּא

מַסֵּכָה לְבָנָה.

וּמִסְגֶּרֶת מוֹדַעַת הָאֵבֶל הִיא

הָאִפּוּר הַשָּׁחֹר מִסָּבִיב לָעֵינַיִם

הַפְּעוּרוֹת הַיַּלְדוּתִיּוֹת

הַסַּקְרָנִיּוֹת לִקְרַאת מָה שֶׁיִּקְרֶה עַכְשָׁו

בְּעוֹלָם שֶׁבּוֹ הַכֹּל שָׁקֵט

וְשֶׁבּוֹ מְדַבְּרִים בְּלִי מִלִּים

וְהַכֹּל בּוֹ מִתְנַהֵל לְאַט לְאַט

כָּל תְּנוּעָה לְחוּד

כִּי בַּנֵּצַח אֵין צֹרֶךְ לְמַהֵר

וְהַקָּהָל הַטּוֹב מִמֵּילָא שָׁם.

וְאוֹתָנוּ הוּא מַשְׁאִיר כָּאן עִם

הָרַעַשׁ וְהַשִּׂנְאָה וְהַתַּחֲרוּת.

אוֹתָנוּ הוּא מַשְׁאִיר עִם

הַמָּוֶת.

הספד על יורם

 

יורם, אהוב שלנו, יורם חבר נפש שלנו –נפש נקיה, טהורה, בלי רעשי רקע, בלי רכילות, אדם מחבק בלי לחבק, אדם שכולו חיוך חם כמו באגט טרי, פשוט אדם, צנוע, אנושי עד לשד החיוך שלך, עד הבישולים והמשקאות הנפלאים שלך, עד ההתפעמות והאהבה שבהן הבטת באופירה שלך ובאלי שלך, שהיא כבר יורמית קטנה, עד הקשב שלך, עד השקט שלך, עד הרוגע שהקרנת. כשאני חושב היום על אלוהים אני חושב על איש קטן-גדול, מצחיק-עצוב, במסכת פנים לבנה, עם עיניים גדולות וסקרניות במסגרת שחורה של ילד תיאטרון שמגלה כל הזמן את העולם ואוהב אותו, והעולם המכוער והמעוות שלנו מחזיר לו אהבה, אלוהים כזה שאין בו טיפת רוע, ואין לו סאבטקסט. בון דייה, אלוהים הטוב, ואלוהים הטוב שלי, החבר שלי, שותק היום במבטא צרפתי. ואני בטוח שהוא היה רוצה שנצחק היום.

היו לי, יש לי, שלושה יורמים: האחד מלפני למעלה מחמישים שנה באולם התנועה של החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. אנחנו באים מקורסים עם המון מלל, שפע של מלים חכמות שאינן מתחברות לגוף של הדובר והדוברת אותן, ופתאום אתה עומד שם, מישהו נמוך ורזה בבגד גוף, מין תמצית מושלמת של בן אדם מחובר לעצמו, ומה שאני זוכר זה שקט ו...טוק... טוק... טוק... ואונדולציה, שזה מין גל נחשי שעובר מן העקבים ועד לשורשי השיער ולהפך... ופתאום אני הכבד והמגושם מוצא את מרכז הכובד של הגוף שלי, ושאינטלקטואל זה מי שהראש מוביל אותו – מין הובלה כזאת שאשתי עד היום מנסה לתקן -- ושזללן נהנתן זה מי שהבטן מובילה אותו – ועם זה אין לי בעיה -- וישבן מוביל את העצלן, בלי פסיכולוגיה, ובלי סטניסלבסקי, ובלי מת'וד שבהם הלעיטו אותנו בכפות גדולות, ודווקא לא במבטא צרפתי, אלא אמריקאי. ובמקום תפקידים, שבהם אתה אומר דבר אחד, חושב דבר שני, ועושה דבר שלישי, ומחלקים אותך לביטים, ולרצון מוביל, ורצונות משנה, ומעצורים ועצירות  -- יורם נותן לך מסכה לבנה, נייטרלית, תסתכל בה, ראה מה היא אומרת לך, חבוש אותה ולך עם הדימיון שלך. זה הכל, כי המוטו שלך יורם הוא: ככל שתצמצם, כך תעצים. ובסוף תנועה תמיד תשים דגש. כמו בשיר.

ויורם השני – הוא יורם האמן, הפנטומימאי, יורם של "קרוסל" ועוד כמה וכמה מופעים, שבהן ביטאת את הפילוסופיה הקיומית והחברתית שלך, דרך מסכות פנים קריקטוריות, ומסכות גוף, ומסכות קוליות, גלריה שלמה של החברה האנושית בשינויים תזזייתיים של משורר במה גדול אחד, שדרך רפרטואר הטיפוסים של הקומדיה דל'ארטה והקומדיה הישראלית הקסמת אותנו, וביקרת אותנו, וקצת צחקת עלינו, אבל הכל באהבה, ללא שמץ רישעות. הקשבתי אתמול לריאיון רדיו שנערך אתך יורם לפני שש שנים, ושוב גיליתי כמה חוכמה וכמה ידע היו בך, איזו הבנה מעמיקה למניעי צמיחת הפנטומימה בעולמו של האדם הקדמון, וכמה מלים עשויות להיות מיותרות, איזו היכרות מעמיקה עם סוגי אמנותך, עם מסכות, עם דיאלוג עם קהל, אבל הכל בפשטות ובצניעות, בלי היומרה והניים דרופינג והאני הכל-יודע והדורסני של האקדמאי. ידע המחובר לאדם שבאמן, ולאמן באדם.

ויורם השלישי, חבר הנפש, נולד אצלי, אצלנו חבריו, באיזו דרך פלאית, אבל לגמרי מתבקשת למי שהכיר אותך, יורם, בהתחברות כזאת בכנסים בחו"ל. וככה, בפשטות, בלי מסכות, בלי קומדיה דל'ארטה, אבל עם שירים צרפתיים נהדרים ויין משובח, התחלנו לטייל יחד בעולם ולחגוג יחד בארץ, וטיפין טיפין נספחה אלינו איזו ילדה דברנית וצחקנית, אחת אופירה, א אלטר קופ כמו שאומרים באידיש, שידעה הכל יותר טוב מאיתנו, ושאתה, יורם, הילד הניצחי, הפכת לילד השפוט שלה, ואחריה או איתה בא מחזאי צרפתי קלאסי, הכלב מולייר, ואז ה-ילדה, אליענה, אלי, וכמה אהבת אותה, ואותן, וכמה אנחנו אהבנו אתכם.

ועכשיו אחרי שהלכת מאיתנו לשדות אליזיום הנצחיים להופיע עם ג'וקי ארקין, ושייקה אופיר, ווילי ומרסל מרסו, אתה שהיית אי של שקט וטוב בעולם הרועש וחסר מנוח שלנו, הגעת עכשיו לשקט המוחלט, והשארת אותנו עם הכאב הגדול, ועם הנוכחות החסרה והמלאה שלך, ועם המסכות שאין כבר פנים שיחבשו אותן. אבל השארת לנו גם אהבה גדולה, ואת אופירה ואלי שתמיד תמיד יישארו איתנו. תודה יורם על האמנות הפיוטית והאנושית הגדולה שהענקת לנו, האמנות שגוועת אתך, תודה על הצניעות ועל החיוך ועל המבטא, ושלימדת אותנו כמה מעט צריך כדי להיות בן אדם. לך לשלום, יורם, לך על המקום, כמו שרק פנטומימאי כמוך יכול ללכת. תודה על הכל.