מסה:

המלט ולאקאן/ אבינועם חקלאי

המחזה ״המלט״ נכתב על ידי ויליאם שייקספיר איפשהו בין שנת 1600 לשנת 1602. הוא עונה על כללי הטרגדיה והוא הארוך ביותר מבין מחזותיו. פרט חשוב לענייננו: שייקספיר כתב אותו לאחר ובסמוך למות אביו, ממש כפי ש״פשר החלומות״ נכתב לאחר מות אביו של פרויד כשלוש מאות שנים מאוחר יותר.

המחזה הוא אם כן, עבודת האבל של שייקספיר על מות אביו.

ועלילת המחזה עוסקת בחובת הנקמה על מות אביו של המלט שהיה מלך דנמרק ונרצח בידי דודו של המלט אשר מיהר להתחתן עם האלמנה. חובת נקמה זו מתקשה להתממש לאורך הסיפור כולו; למעשה העלילה היא הדרך המפותלת אל מילוי חובה זו והתנאים, אפשר לומר ההכרחיים, המאפשרים את מילוי החובה.

בסמינר השישי הנקרא ״האיווי ופירושו״, מקדיש לאקאן לא פחות מחמישה שיעורים למחזה. לא כאן המקום לפרוש שיעורים סבוכים אלה ואף לא לנסח תשובה ״מלאה״ לבעיה מהו איווי.

המעניין הוא שהמסלול למימוש האיווי מתחיל מהחובה שמטילה רוח הרפאים של האב על בנה המגלה לו את הפשע שנעשה. אנחנו רואים אם כן שהאיווי נולד מחובה, מפשע קדום והוא אינו איזו גחמה של חירות וחופש מדומה. הוא גם רוח רפאים המבקשת להתגשם. לאקאן העדיף שיתרגמו את המילה הצרפתית Desir לאנגלית כ- Want to be.

וכאן אנחנו מגיעים אל לב הקיפאון של המלט באותו משפט ידוע ״להיות או לא להיות״. מדוע המלט הוא גבר שאינו יכול לממש את איוויו?

נסיך ממלכת דנמרק הרקובה תפוס בהתענגות של אימו. מהי התענגות זו? קשה לומר, אלא שהיא מגיעה עד כדי כך שהיא יכולה לבגוד בבעלה שהוא גם המלך ולקשור קשר עם אחיו קלאודיוס כדי לרצוח אותו ולהתחתן עם הרוצח היורש גם את המלכות. במונולוג מבריק מתוך הסרט ״הבלתי נסלח״ של קלינט איסטווד מסביר רוצח שכיר אנגלי שאין בעיה להתנקש בחייו של נשיא בארצות הברית כי אין לו את הדרת הכבוד והיראה שמעורר מלך.

לרצוח מלך זה מהבלתי אפשרי, אלא שעבור המלכה מדובר באפשרות של טרנסגרסיה-חציית גבול החוק. זה אפשרי בשבילה. ומי שמגלם עבור אימו את הפאלוס, כלומר את הדבר היקר שאין לה כאישה (הפתעה! גם לגבר אין אותו)-איוויו בחיים יעוכב. הוא לא יחוש חי.

מה בכל זאת מניע את המלט לממש את חובתו, כלומר שחובתו תהפוך לאיווי שניתן לממש? אובדנה של אופליה.

אלא שמותה של זו שהוא אוהב ושסירב לאהבתה, כי הרי הוא גבר שאינו כשיר עדיין למלא את תפקידו, אינו משפיע עליו באופן ישיר. הכאב העצום של אחיה של אופליה, לארטס הקופץ אל קברה הוא שמניע את המלט ואת תחושת האובדן והכאב. לארטס מהווה עבורו ״אחר קטן״, כלומר בבואה, אלא שאחר זה הוא מלא חיים, וויטאליות זו מתגלה בכאב האובדן.

אגב, האטימולוגיה של השם ״אופליה״ הוא…פאלוס. כלומר, הופעת החיים כרוכה באובדן פאלי מסויים.

עניין זה הוא קריטי לעידן בו אנחנו חיים, כיוון שאנחנו מנסים לעקוף ולהימנע מאובדן, מכאב ומאבל. התרופות, טכניקות הטיפול למיניהן, מאלחשים מסוגים שונים, הימנעות מלקיחת הילדים להלוויות, טיפוח הילדים, ההגנה הטוטאלית עליהם, המשאלה לשלמות מכנית של האנושי,  גסיסת ומות ההורים הרחק מן העין בבתי החולים; כל אלה אינם מאפשרים את החסר. האבל הוא תהליך הפיכת החור לחסר, כלומר לאיווי. הילד היום הוא הפאלוס האימהי ואין מי שיעשה את ההפרדה הנקראת סירוס.

באין סירוס אין איווי, אלא התענגות לאינסוף, וכמובן שאין מי שחושב שעליו למלא את חובתו-איוויו. מכאן נגזרים חיינו היום בציביליזציה.

הסוף הידוע של המחזה בו המלט שנפגע מחרב מורעלת בדו-קרב עם לארטס, נוטל חרב זו והורג את לארטס שעל סף מותו מגלה לו את המזימה של קלאודיוס להרעילו בזמן שאימו שותה במודע את כוס התרעלה שקלאודיוס הכין להמלט; ואז פוגע המלט בחרב המורעלת בקלאודיוס ומכריחו לשתות את כוס התרעלה עד תומה; קץ זה של משפחת המלוכה שנותרה ללא צאצא שימשיך את שמה ואת שושלת מלוכתה, הוא תוצאת איווי החורבן הלא מודע של האם-המלכה.

אם כך, אנו רואים כי שורשי האיווי הלא מודע קודמים לחובה מן האב והם נישאים כטפילים מדור לדור ומבקשים לממש לא דבר אחר מאשר חורבן מוחלט.

אם יש משהו שמאפיין את האנושי, הרי זה צעידה בטוחה ונחושה כנגד טבע הבריאה.

אנחנו יודעים שהגיבורים הגדולים של סיפורי המקרא הם התוהו ובוהו המגולם לעיתים על ידי ההתענגויות הפגאניות, ואילו הבריאה מבוססת על אתיקה של הפרדה בין הדברים, כלומר דיאלקטיקה (וגם שיום), ובעיקר הפרדה מההתענגויות הגדולות של הקרבת ילדים, בישול גדי בחלב אימו, אקסטזות אישיות והמוניות.

מרחץ הדמים בו מסתיימת הטרגדיה ״המלט״ הוא מימוש האיווי האנושי עד תומו. אנחנו מעדיפים את האיווי למשיח על פני בואו הממשי.

אבינועם.