שארם אל שייך

 דליס

את הדרך לשארם א שייח עשינו באוטובוס מאורגן. הכוונה הייתה להתרשם מהדרך המובילה לשארם. אני לא הייתי באזור יותר מ-20 שנים. כדי להקל, עצרנו ללינה, בלילה הראשון ב"הילטון טאבה", היום הוא נקרא בשם אחר. מעבר הגבול היה סביר, לא היו הרבה אנשים ביום רביעי שעה 13.00. המלון סביר. הדרך לשארם עברה דרך ראס אל שטן, שם הנוף עוצר נשימה, עברנו לנואיבה. בנואיבה "שוחות", די נטושות ולטעמי מוזנחות. הדרך עד דהב היא מקבילה לים והנוף מדהים, ים תכלת, כחול, טורקיז במעין פסים על פני האדוות העדינות, אין גלים, ים שטוח. משמאל ים מימין שטח מדברי. שתי הערות: א. את האוטובוס מלווה שוטר חמוש, יושב באוטובוס כל הימים והולך צמוד אלינו לכל האתרים. לבוש ז'קט על אף החום [36 מעלות] ואקדח המגנום מוסתר תחתיו. ב. כשיוצאים מקו הגבול לכיוון דרום, מתחילים את הדרך בשיירה וניידת משטרה מובילה. בהמשך היא תעזוב אבל נראה ניידות משטרה לאורך הדרך הרבה פעמים, גם תחנות משטרה כל כמה קילומטרים. אסור לצלם את תחנות המשטרה, מי שיצלם, יילקח ממנו הטלפון הנייד. ההזנחה בדרך בולטת. ישנם מאהלי בדואים ממוקמים בסביבת מחייה מוזנחת. שישה שבטים בדואים התפרסו באזור וכל אחד מהם מקפיד על גבולות הטריטוריה שלו. האזור מלוכלך בשל הסחף שהיה והמקום הוצף. יש הרבה מבנים חצי בנויים שננטשו. הממשלה המצרית נתנה חלק מהכסף כדי שיבנו ויגורו במקום, לאנשים לא היה כסף להשלמת הבנייה וגם לא רצון לבוא לאזור שהתעסוקה בו מוגבלת ולא רווחית. בכניסה לדהב נבנו זה לצד זה מסגד וכנסייה, כל אחד עם הסממנים הפולחניים שלו. שני המבנים עומדים כאנדרטת בטון נטושה,  העבודה בהם הופסקה.

מדהב עד שארם א שייח הנסיעה היא בדרך הררית מדברית,  הנוף בצבע צהוב, גם האובך באוויר, ההרים בגווני חום, כחול, אדמדם,  ירוק, יפיפיים. כאמור, תחנות/נקודות משטרה רבות בדרך, גם עדרי עיזים ומעט גמלים.

שארם, זה סיפור אחר. כבר בכניסה, בדרך הראשית, מרגישים השקעה וטיפוח. הדרך נקייה למשעי, ערוגות פרחים, שבילי אופניים, כיכרות מסוגננות, מיצגי פרחים ואורות, פסלים, מעין סוככי צל במבנה הנדסי מיוחד, לאורך השדרה המובילה לבתי המלון. שארם היא עיר ענקית הפרושה על שטח גדול מאד. 600 בתי מלון קיימים בה. של חברות גדולות כמו מובנפיק והרבה חברות קטנות מקומיות. בתי המלון משתרעים לרוחב, אין מגדלים, כולם בנויים עד שתי קומות. הסגנון הוא של כפר נופש, וילידג'. האווירה מדברית יבשה. במהלך היום אין הרבה אנשים בשל החום, בערב הכל מתעורר. רואים הרבה גברים, צעירים ומבוגרים, נשים מקומיות ראיתי מעט מאד. לנו במלון שנקרא ג'ולי וייל. כפר שמשתרע על שטח עצום ולו שלושה חלקים. חדש ומפואר. טובל בגנים מטופחים, שתי ברכות, ריצוף חדש ומודרני, צמוד לקזינו. חדרים על המים, חדרים ליד מדרחוב מלא בתי קפה וחנויות עם מופעים בלילה, כל מסעדה והמופע שלה. לא שותים מים מהברז, אני גם לא צחצחתי שיניים במי ברז. כל הזמן מחלקים בקבוקי מים מינרליים. לא אוכלים סלטי מיונז, חומוס ותערובות לא מוגדרות.

בלילה האטרקציות הן- 1. מבני ענק מודרניים לקונגרסים על הכביש הראשי, בהם התקיימה ועידת האקלים העולמית שהייתה לאחרונה, גם ישראל השתתפה. 2. כיכר השלום עם שדרות דגלים של מדינות, דגל ישראל לא היה. הכל בצבעוניות ובפסלי פרחים עם אורות מתחלפים, מהממים ביופיים ובגודל שלהם. 3.פסל השלום באמצע כיכר, משהו עצום בגודל עם כנפיים ויונת שלום ואורות מתחלפים ומוסיקת רקע. 4. הסוהו, אזור בילוי גדול ממדים, מדרחוב שהולכים בו ברגל. מסעדות נוצצות בשלל צבעים ומוסיקת רקע, מזרקה שזרמים מתחלפים בה באורות וצלילים. הכל בשדרה אחת ארוכה וססגונית.

5. העיר העתיקה, הליכה ברגל, מקום חנייה לאוטובוסים ורכבים ומשם ברגל. מסגד גדול מימדים, מואר באורות מתחלפים, שוק מזכרות, בגדים, מסעדות מכל סוג ומין על שטח של כפר שלם. במרכז יש מבנה כמו משחזר מבנים עתיקים, כמו חצוב בהר, ובו יש טרסות עם מסעדות, בתי קפה ומרבצי עישון נרגילות. מהמם ביופיו.

6. מתחם "פארשה קפה" על צלע הר שבנויים בו במדורג מרבצי עישון נרגילות ובתי אוכל בסגנון בדואי, כריות ושטיחים בדואים.

7. מדרחוב צמוד למלון עם בתי אוכל, כל אחד ומופע ייחודי כמו רקדני בטן, היפ הופ, להטטנות, ריקוד דרווישים בסיבוב מגי של בד.

8. ראס מוחמד, אתר צלילה. מגיעים אליו באוטובוס, עולים על יכטה גדולה, ציוד צלילה קונים או משכירים ויש צלם מקצועי שמצלם מתחת המים. את הצוללנים ואת האלמוגים ודגי הים. 100 דולר לתמונה ששולח בוואטסאף.

9. אזור אופירה ששם היה היישוב הישראלי. הבתים נשארו אותם בתים, מבני רכבת. המצרים רכשו אותם מהישראלים בטרם עזבו את האזור. כאן גרים התושבים. הכל נשאר מאז, מקום אפרורי ולא מטופח.

אלה הרשמים שלי. הטיול אורגן על ידי המורה שלי לריקודי בטן, אנבל, וחברת שמיר טורס.