מאמר:
סופAi וטוני רובינס/ אבינועם חקלאי
בשנת 2020 התרחשה שיחה טלוויזיונית בין טוני רובינס הקואצ׳ר האמריקאי הידוע לבין סופיה-אזרחית סעודיה משנת 2017 ורובוט Ai ההולך ומשתכלל עם השנים. רובינס, אדם לעוט סטרואידים, קולו צרוד ומתכתי, שוחח בנועם ובקורקטיות קלילה עם האנדרואידית שאת שמה נתרגם מיוונית ל״חוכמה״.
השיחה הזכירה לי קטע מאסופת ביקורות סרטים בשם ״מסך גדול״ מאת מבקר הקולנוע זאב רב נוף המנוח (בעריכת אורי קליין המנוח גם הוא) שנגעה לאחד מסרטי מלחמת הכוכבים: בתוך אוסף הדמויות הפלקטיות, האנדרואידים הם הדמויות האנושיות היחידות.
סופיה ניסתה להרגיע את המראיין החרד לגורל האנושות תחת שלטון המכונות באותם שכנועים רגילים הנוגעים לעולם בו האדם יהיה משוחרר מעבודה ויוכל לעסוק בהרהור וביצירה.
כמובן שהראיון נגע בשאלות של תודעה ומודעות ורגש ובחירה חופשית אשר יצירות המדע הבדיוני עוסקות בהן כמה עשורים לעייפה-שאלות שהאנושות שואלת את עצמה דרך המפגש עם Ai.
בימים אלה, כאשר הצ׳טבוט ChatGPT מרים את ראשו היצירתי המדהים ומאיים ליתר את האמנים (למשל שביתת התסריטאים בהוליווד), הויכוח בין המצדדים בבינה מלאכותית לבין המתנגדים לה הופך סוער יותר ויותר.
מצד אחד אלה הרואים בה בשורה לאנושות, ומן הצד האחר אלה הרואים בה אסון של השתלטות והשמדה נוסח הסרט ״מטריקס״.
הוויכוח, גם אם יש לו ערך אתי ויישומי, שהרי לא ניתן לדעת עד להיכן יגיעו הדברים, מחמיץ לדעתי את העיקר הנוכח כבר בהווה.
מאז הופעת הסובייקט המדעי עם דקארט, אנחנו חוזים באיוויו הסאדיאני לחסל את הסובייקט.
החזון המדעי הוא היכולת לתפעל חוקיות בממשי הטבע והאדם ולנבא את תוצאות תפעול זה, כך שכל מה שכרוך בשדה אותו אנחנו מכנים ״נפשי״ ו/או ״סובייקטיבי״ לא יטה את התוצאות המקוות.
כאשר עורכים ניסוי בשימוש בתרופות למשל, מנסים לנטרל כל גורם שעלול להפריע לבידוד השפעת החומר הכימי על הגוף, אבל ללא הצלחה (גם אם מספרים לנו שכן).
מה שמכנים לפעמים ״הגורם האנושי״ תמיד מטה את התוצאות מכיוון שלא ניתן למחוק את הפנטזמה, את החלום, את האיווי, את ההיפנוזה, את המועקה…
מהו הסובייקט? זהו אותו יציר של השפה שערך האמת שלו הוא האופן שבו הוא מפרש, כלומר נותן משמעות לאיזה מסמן אדון ששקע בבשרו. אלא שאמת זו, שהיא תוצר של מעין אלגוריתם אישי וסובייקטיבי, לעולם לא תוכל לבטא ולייצג את אותה שארית התענגותית אותה נושאת האמת.
לאחר אנליזה ארוכה אני יכול לומר לכם מהו תוצר האמת שלה, אבל לעולם לא תוכלו לדעת את ההתנסות בה; את המועקה, הסבל, אירועי הגוף ואת חיי איתה או בלעדיה. כלומר, את האיכות שלה בשבילי.
המקרה של ״נטפליקס״ מצביע במובהק על המתרחש בהווה שלנו.
האלגוריתם הנטפליקסי יודע לבודד ולהשתמש במרכיבי נוסחות הסרטים והסדרות כפי שהצטברו לאורך עשרות שנים מאז המצאת מצלמת הקולנוע על ידי האחים לומייר, אבל הוא משאיר אותנו אדישים לנוכח התוצאה. ״משהו״ לא פועל שם בדרך כלל. אנחנו יכולים לחוש ש״הכל נעשה נכון״, אבל שחסר איזשהו מרכיב לא מוגדר בתבשיל.
פיצוח הנוסחה לא יכול לפענח את מה שישאר לעולם אטום.
הבעיה עם האלגוריתם של נטפליקס היא שלא רק שהוא לא יכול לכלול את הממשי הזה שאין ליצגו, הוא מצליח כמעט למחוק גם את ה״Star qualify “ של שחקנים שבנסיבות אחרות בהחלט מוכיחים ש״יש להם את זה״.
כך גם לגבי הרכבי רוק מהזמן הזה שניתן לחוש את השפעת הלהקות המקוריות משנות השבעים והתשעים עליהן, אבל על אף המיומנות המעולה שהן מציגות, הן מותירות את אלה שהיו המומים פעם מהמפגש עם לד זפלין או עם נירוונה (בשני עשורים שונים), אדישים.
יש שיאמרו שאנחנו נוסטלגיים, אלא שהתלונה על התפלות של נטפליקס ודומיה נשמעת מכמה וכמה דורות.
מה גם שמספיק לקרוא את השיח כדי להבחין בכך שהאיווי להיות מכונה (כפי שקרא מפקד צוות אחד לחייליו בווטסאפ: ״שבוע טוב מכונות״) הניכר למשל ביחס המדעי אל הגוף של הספורט והרפואה, מוליך לאותו הגורל של מכונה שאינה יעילה ושימושית עוד: פסולת במזבלה. מפגשים מיניים תכופים וחד פעמיים בחסות אפליקציות היוצרות ״מאצ׳״ על פי נתונים המוזנים לתוכן, תוך התעוררות ספקות בנוגע לפרטנר הפוטנציאלי מול מאגר הביג דאטה שלבטח ימצא לי פרטנר שאיתו באמת אהיה מאושר ושלם, מותיר את שני השותפים למפגש הקצר בצד הדרך כמו גרוטאות מכוניות מעוכות לאחר תאונה.
אייזיק אסימוב, סופר המדע הבדיוני הנודע, עסק בבעיה של תכנות הרובוט באמצעות לוגיקה של קבלת החלטות כדי להגן על האדם. שלילת החרות היא אחת המסקנות ההכרחיות מתכנות שכזה, כי האיווי האנושי הוא משוגע, לא צפוי ומבטא עצמו כדחף מוות כנגד תוכנית הבריאה המסתפקת בעקרון ההנאה.
אלא שלמרבה האירוניה, עולם התכנות וכתיבת הקודים מלא ב״טעויות פרוידיאניות״ המתבטאות בבאגים רבים שיוותרו לנצח, כי המתכנת וכותב הקוד המקוריים הם אנושיים, גם כאשר האינטליגנציה המלאכותית תמשיך לכתוב אותם.
הבינה המלאכותית כשלעצמה היא ייצוג של האופן בו האדם מדמיין את המנגנון של מחשבתו.
״מות הסובייקט״, היכן שהדחף לבדו רוחש ללא דיבור, ללא ייצוגי השפה וללא מישהו שאליו מדברים, הוא תופעה קשה. מי שנקלע למצב של ריק נורא זה בוודאי יודע על מה אני מדבר.
זאת התוצאה של חלום עיוועים בו האדם חופשי מעבודה והיצירה נעשית על ידי מכונה. ככל שנדמה לנו שאנו משחררים את האדם ממועקותיו ומבטיחים לו עוד מנה של התענגות, כך אנחנו מממשים את מותו הסובייקטיבי האפשרי.
התופעה הזאת אינה נמצאת בעתיד. היא כאן והיא מפילה חללים רבים.
.
