סיפור: 

סיפור השוק/ יוסף כהן אלרן

 

1.

לפני שנים, שנות דור חלפו ואולי יותר, אמרתי לרעייתי הצעירה כי למחרת בבוקר אני יוצא לשוק ואיני צריך לנסוע למערכת העיתון, כי נצטוויתי לכתוב על אנשי השוק ועל באיו. היא אמרה כי אני יכול בהזדמנות זו להביא ירקות טריים במחירים נוחים, אחר כך פנתה אל חדר השינה. לאחר שטרחנו על הבאתו לעולם של ילדנו הראשון, והיא הייתה חמה ומתוקה, הקדמתי למחרת בבקר אחרי קשיים לקום והלכתי אל השוק, שלא היה מרוחק כל כך מביתי ויכולתי ללכת רגלי עדיו.

    עוד הייתה השעה מוקדמת יחסית, אך כבר שמעתי את השוק הפועם. ניתן היה לחוש אותו גם ברחוב השכן. רוכלים אחדים כבר נאספו אל פינותיהם. כשבאתי. בבואי שם, מייד קלטתי את מוכר האבטיחים והמלונים דאז. למותר לי לומר שהקיץ היה בעיצומו, וכבר נהרו לשוק קונים שהקדימו וקמו עם האור. נשים לא צעירות היו כבר, בבגדי הקיץ הקלים ומוכרי השוק נראו כמשתוקקים, אלא שאלו לא ריצו אותם דיין. הם חיכו לצעירות יותר, שהלכו בלי שרוולים והראו את כתפיהן החשופות, בשמלות ובחצאיות קצרות וחשפו זוג רגליים נאות ומטופחות, או תחילתם של ירכיים חלקים, והוציאו את עיניהם של הרוכלים ממקומן. ומי שעיניו נצצו במיוחד היה בעל העין האחת, הוא ולא אחר, שהיה דוחף את העין מזכוכית במקום עינו החסרה, עומד וממליץ בקול על האבטיחים ועל מלוניו המיוחדים.

    "בואי גברת, כל מילון כמו ראש קירח, אבל מתוק כל כך אני מבטיח." ומי ששמעה אותו הייתה ניגשת ושואלת למחיר. "כמה שתתני," היה אומר, "בשביל גברת כמוך כמה שתתני. האבטיחים אדומי ומתוקים. על הסכין, גברת." ואחר כך היה אפשר לראותה עם אבטיח וגם מלון בסל שהיא נושאת בידה.

"עזרא, איך היה הלילה שלך?" שואל מוכר הירקות שמולו.

"היה עלא כיפק." הוא עונה.

"שמענו, שמענו."

    הוא שותק ומחייך ולידו זועק מישהו, ירקן גם הוא שמכר מלפפונים, עגבניות, גזר, וכרובית אדומה ולבנה בלשון צוהלת: "אבטיח, אבטיח, אדום ומסריח." ובעל העין מזכוכית משיב לו במיטב מטבע הלשון שהייתה שגורה בפיו: "אבל אני שמעתי על המלפפונים שלך. הם מקומטים. ממתי הקמטים האלה?"

        "זה רק הנשים ככה. הן חושבות שהן מתחתנות איתם."

        "שמענו עליך."

      "יאללה, שתום העין," הוא אומר לו ומזמר בקול צרוד: "יש לי מיטה ומזרון, ואין לי עם מי לישון."        

   "תשיר, תשיר על המזל שלך, שאתה ישן לבד."

     "ולך אם היו שתי עיניים היית רואה כמה אתה מכוער."

     "אתה חושב שאתה יפה?"

      "לא כמוך. בורחים מהפרצוף שלך."

     בעל העין מזכוכית צוחק, כמדי בוקר, אני מניח, והוא משיב לשכנו הירקן: "לי יש אישה יפה ונקייה, לא כמוך, לבד. תשיר את השיר שלך."

    "יש לי מיטה ומזרון, ואין לי עם מי לישון," שר שוב שכנו בקולו הצרוד, ורואה איך אישה מבוגרת בודקת את המלפפונים שמכר. "יאללה גברת," אומר לה ועינו דומעות,  כי כבר השמש מפריעה לו והוא מוריד את הסכך שמעל ראשו. "זה רק מלפפון, לא מתחתנים אתו, מה את בודקת?"

    "אם זה טרי," אומרת במבוכת-מה.

    "בטח טרי. ישר מהשדה, על הבוקר."

    והיא מחייכת, "טוב, זה שטויות. ותשקול לי שני קילו," היא אומרת.

    "שלושה קילו? גם בשביל מחר? הכול טרי." היא מנענעת בראשה והוא הוא שוקל וממלמל לעצמו, "האשכנזיות האלה." והיא הולכת והוא שב אל שכנו. "איך מבריקה לך העין. ראית אישה אז גמרנו? זאת מבוגרת. חכה שיבואו הצעירות ויוציאו לך את העין השנייה. חכה."

    ניגשתי אל המלפפונים ובחרתי. הוא שתק ושקל, אחר כך אמר: "עגבניות אלף-אלף לא רוצה? תיקח אדון." והוא שב לזמר, מעיר את תשומת לבו של שכנו. אני פניתי אל הדוכן האחר ואמרתי, "תן לי אבטיח. לא גדול, ואדום-אדום שיהיה." וחשבתי על אשתי.

   הוא נטל אחד, טפח עליו, ואמר: "אצלי כל האבטיחים טובים. אין לי לא טובים. שתדע. רוצה שאפתח לך?"

    אחר כך הנחתי להם והלכתי משם כשחיוך על פניי, ומצאתי את מוכר הגבינות, שהיו לו גם זיתים בדליים. "זה המלח, למעלה, זה כלום." אמר לי על השכבה הלבנה שכיסה את זיתיו. "רוצה לטעום?" אמר ופסע מאחורי מאזניו אל דליי הזיתים. ואז ראיתי איך הוא צלע בלכתו וחשתי עמי חס.

     "לא," אמרתי. "אבל אקח מהגבינה. בסדר? תן לי רבע קילו מהגבינה. אבל אני רואה שאתה לא הולך טוב. מה קרה לך?"

      הוא הרצין ושתק. אך בעודו חותך מן הגבינה ושוקל, אמר: "תאונה. הורידו לי אותה לפני שהבנתי. אפילו שלום לא אמרתי לה. אפילו לא לחצתי לה את היד. שמעת דבר כזה?" וחייך אליי.

     "אני מצטער", אמרתי בחיוך.

      "אין דבר, חבר. בטח ככה אלוהים רצה."

 

בשעה עשר נעשה חם, השוק המה, נשים וגברים נראו נוברים בדוכנים וממלאים סליהם. בעלי הדוכנים הוסיפו בקולותיהם על המהומה והרעישו אותה, וראיתי את מוכר האבטיחים מנגב את עינו העשויה זכוכית, אחר כך את פניו כולם. וראיתי את עגלתה של מוכרת הירוקים, פטרוזיליה ונענע וכוזברה ורשאד, אינה צועקת את מרכולתה, כי היו קונים רבים סביב עגלתה והיא מהרה לזרוק את הכסף שקיבלה את תוך קופסת פח גדולה שעמדה לידה. איש לא היה יכול לדעת כמה לקחו וכמה נתנו בעלי הדוכנים, ואם יצאו מאותו יום ניזוקים או מרוויחים. אך אני מניח שכולם הרוויחו, אחרת אין לי הסבר למהומת השוק ולכמות האנשים שראיתי שם. כששאלתי איש אחד, חבוש מגבעת ולבוש החליפה, מדוע הוא בא לשם, לדוחק ולרעש, השיב כי זה עושה לו מצב רוח טוב והוסיף:  "גם טרי פה ויותר זול". הנהנתי בראשי, אחר כך טיילתי, נדחק באנשים, וראיתי את חנות הביצים, איך הן סדורות בקרטונים, אלה על גבי אלה, והחנות שלידה, שהיו בה עופות תלויים מרוטי נוצות והעבירו בי חלחלה, ובקרן השוק עמדה מאפיה קטנה שמכרה פיתות ולחמים. ראיתי גם מרחוק כיצד אישה אחת נאה אך שמנה הביאה ארוחת צוהריים מוקדמת לבעלה שמעבר לדוכן האבטיחים, ואיך עינו הטובה מחפשת את הירקן שכנו כדי להתפאר בכך, תוך שהיה מנגב שוב את עינו, ושמעתי מישהו שר, איני יודע מי, מזמר בשמחה: "גבעתי גולני אנני-נאמו. שתיים וחצי לא מספיק לנו."

 

2.

שבתי הביתה בעודי מחייך לעצמי, תהיתי מה לכתוב וחשבתי על כך שהשוק היה מקום עם הווי מיוחד ושונה מהידוע לי. רעייתי הייתה בעבודה, ואני הנחתי את המלפפונים והעגבניות במקרר, וגם את הגבינה הכנסתי. חתכתי את האבטיח לשני חצאים וטעמתי, ואכן מתוק ואדום היה. הכנסתי את החצאים למקרר וצחקתי. ללחוץ לרגל את היד, נזכרתי. חייכתי לעצמי וחשבתי איך הם צוחקים על מומיהם שם. נראה שצריך ללמוד מהם איך להתגבר. אחר כך רשמתי לפניי את הדברים.

     כאמור, היה זה לפני זמן רב, אך עודני זוכר גם כיום איך שרו שם את שיריהם. "יש לי מיטה ומזרון, ואין לי עם מי לישון," שר מוכר הירקות. פיזמתי אז לעצמי כשם שעודני מפזם את השיר, ראיתי לעיני רוחי את פניהם ושמעתי את קולם עדיין, אחר מכן חיכיתי לאשתי שתחזור מעבודתה. אני, אולי למזלי, חשבתי, לא ישנתי לבדי. לי היה עם מי לישון.

   ----------------