סיפור:

התוכנית של אלי/ יוסף כהן אלרן

בן אדם הולך בשקט אל סופו. אחרת אין לי הסבר לדרכו של אלי ידידי. בגיל שבעים נתחו אותו לאחר שעשו לו צנתור ומצאו בגופו עורקי דם סתומים. שמח והיה מאושר על שחייו ניצלו. בהתחלה נזהר בצעדיו, אך לאט לאט החל עושה מעשיו בבטחה. כך חלפו שנתיים שקטות, או אז רעייתו נפטרה. הם היו בני אותו הגיל, לכן נבהל והתחיל חש שקצו קרוב. במלאת לו שבעים ושתיים חש מיחושים בחזהו ואשפז את עצמו. לאחר שהרופאים שכנעו אותו כי כאביו פסיכוסומטיים הוא שב נדכא אל ביתו.                                                              

    בלילה ששב הוא בכה במיטתו, בכה מרוב פחדו, בדידותו וגעגועיו לרעייתו האהובה. כל הלילה לא ישן והיא שכבה כאילו לצידו, אך עם בוקר קם, לבש את בגדיו בשקט מוזר, והחליט על דבר לכתו. אליה הוא רצה ללכת. לא להותירה לבדה. לא להותיר עצמו לבד.

    שבע שעות אחר כך, לאחר שביקר בביתי וסיפר לי מה עובר עליו, דיברתי על ליבו כי הכול שפיר וכי אין מקום לדאגה. למחרת הלך אל קבר אשתו ואמר לה כי בקרוב יבוא. "פתאום היא איננה," אמר לי כשהוא היה עימי ורעייתי היגישה לו לשתות. הוא בכה עליה וחש כי החיים מפתיעים ומתעללים בו.

     חברי היה בגובהי בערך, מטר שבעים ומעט, לבן שיער כמוני, עיניים שחורות קבועות לו באמצע פניו ובדרך כלל בלתי מגולח וזיפים לבנים בצבצו על לחייו. אחר כך נפרדנו, הוא הלך, תם הביקור, חובקים זה את זה ומודעים למניין שנותינו, כאשר אני מרחיק עצמי מלחשוב על כך. לא הבנתי, אך הוא מאס בחייו כאשר הבין לבסוף כי לעולם לא תחזור רעייתו וכי הוא נותר לבדו, תוהה על כך שעם היותה אישה בריאה בגופה חלתה ללא אזהרה ונלקחה לפניו. כאשר רבו בו המחשבות על מה שמצפה לו, כך תיאר לעצמו לפחות, שח לי כי מאס וכי הגה תכנית איך עליו למות ולהיקבר לצידה. תהיתי עליו וגיחכתי בדאגה, אך הוא נותר בשלו ותיאר כיצד הוא מתכנן את מותו, כי לא יכול עוד לסבול את חייו ולחכות למוות של עצמו. רצה יותר מכול לפגוש את רעייתו באיזו שהיא צורה..

      ואז אמר: "אלך לים ואשחה עד שאטבע."

      אמרתי לו: "מי אמר לך שכך יהיה, שלא ייגמר אחרת?"

      והוא ענה לי: "זה בטוח. אני אשחה בים עד שאתעייף,  גופי לא יוכל יותר, ואז אבלע מים ואמות והים יפלוט אותי. אדם שטבע, ייחשב למוות בטביעה ואובא לקבורה ליד רעייתי. לולא כן," אמר, "הייתי מתאבד בכל דרך אחרת, אבל לא קוברים בני אדם שמתאבדים אלא ליד הגדר, כאילו בן אדם לא היה קיים. כמו איזה חמור."

    אמרתי: "מה, השתגעת, להתאבד?"

    כמובן לא האמנתי כי יעז ליטול את חייו שלו בעצמו.

 

2.

אך הוא עמד בדבריו. וכך היה:

    לילה קודם ששם קץ לחייו הכין שמואל את עצמו, מבקר את אחותו ואת אחיו שלא הבחינו בדבר, אולי בשל בטחונו בהחלטתו. רק אמר שהוא מצפה ליום ולרגע שיפגוש את הוריו ואת אשתו והם צחקו לו, "מעניין איך היא נראית, אבל הלוואי ירחק היום שתיפגשו," אומרים לו, "עכשיו אתה בריא והחיים לפניך."

     הוא חייך אליהם מבלי להשיב להם. הלך אל ביתו ונרדם באמצע הלילה. החלטתו הייתה תקפה במוחו. "כבר בוקר," אמר לעצמו עם אור ראשון, "הלילה אעשה את המעשה."

   ציפה ללילה לעשות זאת. והוא עשה. הוא נסע אל חוף הים. צלצל לתחנת המוניות, הזמין מונית וביקש מהנהג שיסיע אותו אל חוף תל-אביב.

    "לאן תרצה?" שאל נהג המונית.

    "לא חשוב איזה קטע," אמר. "אתה תבחר."

    "מה", אמר הנהג, "החלטת להתאבד, חלילה?" וצחק.

     "אתה מתאר לעצמך?" חייך, ואחר כך ישב במונית ושתק. הנהג ראה את שתיקתו ושתק גם הוא.

     בהגיעם לחוף תל-אביב אמר לו: "פה זה טוב?"

    אלי הניד ראשו להן. יצא מהמונית ופסע  על החול, הוריד את נעליו, פשט בגדיו והניחם על החול, אחר פסע לעבר המים.

    "הֵיי, חשוך, אתה עלול לטבוע שם", מישהו קרא, אך הוא לא השיב ורק חש ברגליו את שכשוך המים.

    הוא אהב את התחושה, הוא חש את קץ ימיו שלו ומצא עצמו מברך על כך. מוזר, חשב ברגעים ההם, איני ירא כלל, אני שמח לראות אותה, וראה את דמות אשתו מול עיניו, אחר מכן את דמויות הוריו. הוא חש חום בליבו, והתחיל חותר אל מה שלא ידע. חושך היה סביב, גלים באו ואחר זאת נרפו. חתר עד שהתעייפו רגליו והרפה, אחר זאת הניח לעצמו לשקוע עד שאבדו לו חושיו.

 

3.

שבוע ימים חיפשו את גופתו. המתינו, אך זו לא נפלטה. עברו שבועיים, עדיין ציפו כי תיפלט, אך לא נפלטה. עבר חודש של תקווה, אך כעבור עוד חודש, וכבר חודשיים מחפשים אחריו, הוא נשכח מן המחפשים. גופתו לא נפלטה מעולם.

 

4.

אני רוצה לומר: נראה שאנשים הולכים אל סופם. כמו אבי. ביום גשום יצא אל השוק לאחר שנשק באריכות למזוזת ביתו, כאילו חש את קיצו. ואמי חלמה כי אחי הבכור מעוטר זקן שמעולם לא היה לו. היא הזהירה אותו, אך אבי הלך, החליק בשוק ונפל, ואחרי שלושה ימים בהם היה משותק בכל גופו נפטר.

     ואני, אחות יקרה הייתה לי שבגרה ממני באי אלו שנים, וכמו קראו לה, היא קמה בהיותה לבדה ולאחר שהזהירו אותה, קמה ממקומה ומעדה. שברה את אגנה, ואולי בשכבה לבדה על הרצפה נאנקת בכאביה, ידעה שזה סופה. לא יודע. שלושה חודשים נאנקה, אחר כך היטשטשה, ומאוחר יותר הלכה לעולמה. אולי תפגוש שם את אהוב נעוריה ואת הורינו, אך כך או כך נכתב כי "מעפר באת ואל עפר תשוב", ופלא איך אנשים ששבעו את חייהם מקבלים זאת בשקט על עצמם, ואיך האדם הולך בהשלמה אל מותו.