סיפור :
החיבוק שנסדק/ ג'קי בתיה אמיר
נשמעה חריקה צרודה וחדה .החריצים פערו פיותיהם ופלטו שברים חותכניים ומדממים
אל תוך מודעות נושמת.
תחבושות השיקום העצמי שנעטפה בהן לא עמדו לה.
הוא הצליח שוב לחרוץ סדקים בסכר הבטון שחסמה בעמל .
פיסות הנייר השרוף עליהן רשמה מנטרה רושפת,
נאכלו לאט בלשון האש שהציתה. כציור פּסיכוֹדָלי
שהעלה באוב הבזקי תמונות .
איך היא נתנה לעצמה להיסחף שוב?
הייתה לה חולשה לא מובנת להתבונן ברצים למרחקים ארוכים.
בגופם הארוך שרירי רגליהם העדינים ועכוזיהם המשורגים במכנס הצמוד.
לא אחת קנאה במשמעת העצמית ברף הכאב הגבוה ביכולת לעמוד באתגרי זמן הישג ומכשולים.
כמו גם בתחושת האביונה שהצטיירה על פניהם בקו הסיום על אף פצעי הגוף והנפש.
כאשר הצטרפה לחבורה הרצים שהתאמנה במרכז החקלאי לא ידעה מה מצפה לה.
היא המשיכה לצעוד לנשום ריחות ארץ אחרת שדות שלף שרוטים וצבעי עונות מתחלפות.
חשה כאילו היא מתחדשת עמם. עקבה אחר לטאות מחופשות,
הקשיבה לקינה של עורבים, צפתה באנפות ביום חופתן וטעמה עסיס מקשה מזמין .
כל אלה היו מלוויה.
עד שיום אחד, הוזמנה לקחת חלק בטקס החיבוקים המסורתי .
מגע פתלתל ולוחש של זרועות המדברות כל אחת בלשונה ריחה וצבעה, אות פתיחה למסע המרוץ.
הוא לא בלט במראהו. גוון עורו הבהיר היה ניגוד לצבעי הקיץ ישראלי.
שערו היה קצוץ ביד לא מנוסה אפילו בגדי הספורט המיושנים לא ממש החמיאו לו .
הוא המעיט לדבר וכשנדרש פלט מילים במבטא זר ובלשון משובשת.
נהג לעמוד מהצד כאילו שידר שייכות שטרם בשלָה.
משהו בדרך התנהגותו הזכיר לה את עצמה.
את המפגש במשעול המאובק היא מתקשה לשכוח עד היום.
הוא המתקדם עם קבוצת רצים כשלפתע חשה בזרועות שחבקו אותה.
שמיכה חמה ורכה עטפה אותה. כאימא חובקת את הצאצא הרך והמפוחד שלה.
הן לא הרפו , היא חשה שהיא מגביהה עוף בתחושת קלילות,
כפרפר שבקע מהגולם ואינו מזהה את צבעיו הייחודיים ויעוד תעופתו.
למרות שהחיבוק ארך פחות מדקה, נדמה היה לה שהוא מתנגן כסימפוניה ארוכה ומפותלת
של ריחות גוף , מגעי גישוש וטעמי עור זרים שלא באו אל קרבה זמן רב.
היא לא זכרה מתי נחתה ותחושת הזמן נעלמה .
היא ידעה שהיא מהלכת באותם שדות ומטעים אך צבעם בהק במגוון צורות ומרקמים
וריח של בריאה רעננה.
במהלך צעדותיה חוותה תחושות נוספות. שהזכירו לה סיפורי רומן לנשים המלבים את הדמיון.
גופה צמא לחיבוק, לסם השקוף שנמהל בוורידיה המרוקנים .
היא ידעה כי עליה להתכונן לגמילה ארוכה ומייסרת ואף להיכלא מרצון
בחשכה של בדידות וניתוק.
פתקי הנייר שהציתה, עליהם רשמה את שמו לצד מנטרה מכושפת טרם אוכלו בלהבה.
כתולעי נייר שחורים ואבלים שטו על קרקעית הכיור הרטוב
והעלו הבזקי זיכרון מאובקים.
גן המשחקים העירוני היה אחד מזירות המפגש שלהם.
הם לא חשו בתחושת הקור המחלחלת של משטח המתכת עליו ישבו.
למביטים מהצד הם נעו כפסל אנושי נושם ,
חלק מהתפאורה הירוקה ומריחו המשכר של האלמוֹן ההודי,
שפרחיו האדומים והסקרניים, הרכינו ראשם במבוכה.
השמש עמדה עדיין ברום הרקיע אך הם המשיכו לחולל בזרועותיהם בדממת קודש ,
רקוד שבטי של טרום התבגרות.
.
היא חשה על צווארה את נשימתו צוברת תאוצה.
עוצמת החיבוק איימה להכילה.
חששה מאובדן השליטה על חייה.
נטפי נשמתה הפצועים דבקו לדפנות הבור הרגשי שנפער בגופו של הרץ העקור מארצו,
הריצות הארוכות בחברותא , הוודקה שכלאה את גופו , הוא יעמיק שורשיו, כך חשב.
בנקבוביות עורה הלחות חשה בפעפוע עלום המנסה להעלות ולהסיר חסכים מעופשים ,שצפו על בולעני החיים של שניהם.
כמה זמן שהו שם, לא ידעה לאמוד.
גם כשהיו לבשר אחד ומהלו מכאוביהם בריחות פרדסים של אדר , סערות מסוככות ושקט מבורך של סיום המבול, המחשבה על החיבוק לא נתנה לה מנוח.
הוא הפך לחם חוק, תחושת בעלותה עליו איימה על שפיותה.
הרחיקה את המחשבה שהוא עלול להעלם מחייה.
======================
חלפו שנים אחדות. הנכיחה לו לסיפור.
לא הצליחה לסיימו. לא עמד לה כוחה להתמודד עם תוכנו ותחושותיו.
כגדם מילולי שכב במעבד התמלילים,
שריד לרעידת אדמה רגשית שלא הצליחה לאחות את סדקיה.
היא שאלה את עצמה האם חיבוקים נסדקים, וכיצד?
אולי רק מעטה אחר מעטה חושפים לשד "אני עירום"
ללא הגנות כתינוק בשעת היוולדו
שבכיו נרגע רק עם החיבוק הראשון של אימא.
שנים אחדות רחקה מהחורשות של מקווה ישראל.
לעיתים בעודה חולפת על פני חורשת האקליפטוס, נדמה לה שהיא עדיין שומעת איך הסדקים מבכים אהבות שחלפו, והרוח הומה,
חובקת אותם ומרפאה צלקותיהם.
