מסה:
על קבוצת ריצה לנשים/ צביה ויצמן כספי
צילום: צביה ויצמן כספי
הצטרפתי לקבוצת ריצה. לנשים.
איכשהו אחרי החגים. בא לי לעשות משהו למען עצמי. שנים רצתי ואחרי עשרות מירוצים הגיעה שנת השמיטה של הגוף שביקש די. הברכיים כואבות.
שנה לאחר ״השמיטה״ בביקור במכון הפיסיותרפיה, אצל בת חן היא אמרה: ״קחי את הברכיים שלך ותחזרי לרוץ! לאט, מתון, תוך הקשבה לגוף״. חיפשתי בגוגול קבוצת ריצה למתחילות לנשים בלבד באזור מגוריי. ״בואי לרוץ עם בת חן״ קפץ. נרשמתי. ברור. שתי בנות חן ניקרו בדרכי ביום אחד - זה סימן! ועוד מעט מתרגש עלינו מרתון תל אביב, אולי אוכל לצלוח את עשרת הקילומטרים בשלום.
בת חן המאמנת, כשמה עטורת תלתלים בכחול וחיוך מתוק אמפטית ומכילה. לא שופטת את הרצות על פי היקף המותניים, או הטייץ האופנתי. גיל ומשקל לא נספרים בקבוצת ריצה, לנשים בלבד.
השכמה בחמש בבוקר חושך מוחלט. היציאה מהבית בחילופי העיתים מרהיבה. באשמורת שלישית, החושך הכי עמוק, עוד לפני שהלילה נפרד והיום נולד ועולה בדיזולב, לאט. כל רגע השמיים משתנים.
השעה שש ההגעה לנקודת המפגש בעלטה. מתחילים חימום כשבדיוק מישהו כמו מסיר את הכתר הצבעוני מעל המגדל העגול שבאופק. המנופים המוארים בסגול וצהוב נכבים, אלה שכמו הונחו כזרי פרחים באגרטל סדוק. שלד הבניין הנבנה. משמרת הלילה סיימה ועזבה.
הבוקר כאן.
מתחילים להתנשף. בחברת נשים נוצרת פתיחות והבנה ולא חייבים להאיץ צעד גם אם נעקפת. הכל מתון יותר. בת חן מסבירה, מדייקת תנועה ומעירה ״תסדירי נשימה. האטי. ואם קשה תעברי להליכה״. בין לבין שברי שיחות על איזו חזיית ריצה כדאי לקנות. והאים הנעליים של Hoka אכן כאלה נפלאות (מכוערות להפליא) או שזה שיווק מוצלח.
המתאמנות עדיין בשרעפים. צלליות של ידיים מונפות. סשן ראשון של ריצה, ירח מלא תלוי מעל. הפועלים באתר שליד מכינים קפה שחור על גזיה, אני מקדימה להם סאבח אל חיר. אחריהם מגיעים, אלה הפורקים פירות אקזוטיים לחנות המיצים, בהמשך יגיעו עובדי ההיטק ויאכלסו את המגדל הסמוך והפרילנס לWeWork הסמוך, במקצה השני אני פוגשת את בעלי הכלבים, בשלישי אני מצטרפת לדבוקת הנשים כמאסף, ושומרת מרחק קבוע אחרי הרצה שלפניי. את הסיבוב האחרון אני עושה הפוך. אוהבת לראות את הדברים מזוית שונה ירידה הופכת לעליה. בסיבוב פוגשת פנים מזיעות ולא אחוריים מרקדים. מעגלת בפינות ומאריכה במעברים. ובודקת האים כבר יצאו הנופרים בבריכת הנוי לברכת השמש. את המדרגות אני גומעת שתיים שתיים…כמעט שכחתי ממיחושי הברכיים ושחיקת הסחוסים, שהשביתו אותי כמצוות ד״ר ברנע, למשך חודשים ארוכים. (שנים רצתי בארץ ובחו״ל. אז עוד חשבתי שאם רק אוריד במשקל ובשנים, אוכל להשלים מרתון שלם ולא רק חצאים…!)
במקצה האחרון מגיע שיאו של הכאב המענג, אוקסימורון. כן. הזיעה כחותמת, מאשרת שניכר על הגוף המאמץ. זו העת להסדיר נשימה. אות סיום. בת חן מפעילה את הפלייליסט שנדם עד כה ונהרה של אושר מתגנבת לכל שריר ונים. כאב מתוק מזכיר לי נקודות שנדחקו אל הזרוע האחורית, הקרסול וכרית כף הרגל. הגב נצמד למזרון ומונח בנעימים. זה השלב שבת חן משתמשת במושגים כמו ״לא לתת לגב לקרוס״. ״לכווץ את הפופיק״. ״לעבור לעמידת שש״. והנה רגע הגאולה ״פפי מניח צוואר ומתחנף״. הצוואר התארך במעט ואני כבר מרגישה צעירה יותר ורזה יותר…
הפארק נעטף בזהרורי אור זהובים. ראשוני העובדים ממלאים את המסלול הסיבובי שהיה רק שלנו עד עכשו. האור עדיין רך. כאילו מישהו מחזיק דימר ומכוון כפתור בסלו מושן. הנה רק החל היום ואני מסמנת וי, הטבעות באפלוואטש נסגרות. האפליקציה משגרת לי לייק ומדליה וירטואלית.העומס מהדק שורות על הכביש. ציוץ הציפורים מתחלף בצופרים כעוסים
השעה שבע. הנשים בקבוצת הרצות, רובן אמהות צעירות, ממהרות בשלב זה אל יומן, אין זמן לסמול טוק. הן צריכות להעיר את הילדים ולהסיע אותם לבתי הספר, ואני יכולה רק להתגעגע למטלות הבוקר שממרחק השנים מתוקות מדבש. שלי כבר בגרו ועזבו לדירות שכורות קטנות ויקרות מפז בעיר החפורה, המזיעה והיקרה. מגדלים ומנופים דוקרים את שמיה וכבישיה אספלט מאובק. ינואר נאסף ואיפה הגשם שישטוף הכל…
נפרם התפר שבין השחר הענוג ליום העסוק. הקסם הופר.
אני מתיישבת בבית קפה סמוך. ריח הקפה נמהל בשמחת הבוקר שלי. רגע של אושר. אני נוצרת אל תוכי את שעת החסד הזו ומבטיחה לעצמי שגם מחרתיים בחושך מוחלט בצינת הבוקר הדוקרנית, אצא לי אל יומי עם הנעל המתאימה. לא אוותר על סשן החימום ולא על הנשימות המואצות ולא על ההתנשפויות בעליה. ולו כדי להינות מהקפה שאחרי.
תיכף אחרי הסיבוב הבא, כבר פברואר ואז ״מרתון תל אביב״. ואני רוצה להתרגש באור ראשון עם ההמונים בStaret ולהגיע סדורת נשימה לFinish לקבל מדליה ובקבוק מים ובננה.
לסיום טריוויה ״מרתון״ מאיפה זה בא:
מרתון היא בכלל עיירה ליד אתונה. שם התרחש אי אז לפני כ2500 שנה קרב, שבו היוונים ניצחו את אויביהם נצחון מזהיר כנצחון דוד על גוליית. פידיפידס נשלח לבשר על הנצחון לארמון באתונה. המרחק בין מרתון לאתונה הוא כ42 ק״מ משהגיע הרץ לשער הארמון, מסר את בשורת הנצחון וצנח ומת.
מאז אולימפיאדת אתונה המרתון הוכר כענף תחרותי, הוא התכווץ לחצאים ולמיקצים שונים והתארך לאולטרא מרתון, עדיין נקרא ״מרתון״ על שם המקום ולא על שם הרץ. וטוב שכך. הריצה הפכה פופולארית, כולם רוצים לרוץ. גם אני.תל אביב מקיימת את המרתון משנות ה80 לא באופן סדיר, בעשור האחרון שומר המרתון התל אביבי על רמה ופופולריות בינלאומית ומידי שנה משתתפים במירוץ במיקצים שונים בין 20.000 ל30.000 רצים. ספורטאים מקצועיים וחובבים. לא ברור היכן יעברו אלפי הרצים כשהעיר חפורה ולא פוטוגנית בשל העבודות על הרכבת.
ואני משתוקקת לספר לכם איך היה במיקצה עשרת הקילומטרים שקבעתי לי לייעד. לאחר מכן אני מבטיחה לברכיים שלי מנוחה. לעיתים המציאות מנצחת את החלום.
וחברותי לקבוצת הריצה, הן כבר מסמנות את היעדים הבאים: חצי מרתון, מרתון... שהרי העולם שייך לצעירים.
