מאמר:

על השיר  אדם נוגס באדם  לנורית צדרבוים / חיים ספטי

ציור: נורית צדרבוים

 

אדם נוגס באדם

 

הָלַכְתִּי לְהִתְקַלֵּחַ

לְהָסִיר מֵעָלַי אָבָק כּוֹכָבִים

פּוֹ- רֵיחַ, שֶׁחָמַק, לְחֵיקִּי לֹא דָבַק

לִשְׁטֹף כַּעַס וְאֵימָה מוּל פְּנֵי אֻמָּה

טוֹבַעַת בְּמַדְמֵנַת שִׂטְמָה.

שׁוֹטֶפֶת מֵעָלַי אָבָק דְּרָכִים נְלוֹזוֹת

הוֹלֶכֶת לַעֲלֹות, לְאַבֵּד מַחֲזוֹת,

לֹֹא לַחֲזוֹת בְּכוֹכָבִים וּמַזָלֹות.

אַחַר לַשׁוּב, לְהַדֵּס וּלְהִתְאַכְזֵב,

כְּשֶׁאָדָם נוֹגֵּס בָּאָדָם כִּזְאֵב.

 

שירה של נורית "אדם נוגס באדם" הינו שיר מעניין. זהו שיר מחאה, אך להבדיל מרבים משירי המחאה, שנכתבו והתפרסמו בארצנו, במיוחד בעת ומאז המחאה החברתית של קיץ 2011, אך גם קודם לכן, שהתמקדו בפן החברתי-כלכלי, לעיתים גם הפוליטי, של המצב בארץ, כגון הקיטוב החברתי ההולך וגדל, פערי ההכנסות הגדולים והממשיכים לגדול בשיעורים שהם מהגדולים בעולם, פגיעה בזכויות עובדים, עושק עובדים ועוד, שירה של נורית מתמקד ביחסי אדם לאדם ("אדם נוגס באדם...כשאדם נוגס באדם כזאב"), כאשר ניתן למצוא משמעות כפולה במילה "נוגס": משמעות סמלית, שהיא: אדם הנוגס באדם במובן של נוהֵג כלפיו ברוע, בתוקפנות, באכזריות וכד', שהיא, ללא ספק, המשמעות האמיתית בשיר; ומשמעות כפשוטה, שהיא: אדם הנוגס, כביכול, פיזית, כמו זאב, בבשרו של אדם אחר, משמעות שנועדה להמחיש באופן ויזואלי-מילולי את מידת האכזריות של ה"נגיסה", דהיינו של הפגיעה באדם האחר. בנוסף ל"אדם נוגס באדם", אנו קוראים: "אֻמָּה טובעת במדמנת שִׂטְמָה", בלשון יחיד, "אומה", המְיָצֶגֶת רבים- רבים שׂוֹטמים רבים, רבים שונאים ורוחשים משטמה כלפי רבים אחרים בתוך האומה. נגיסת אדם באדם היא פועל יוצא של שנאת רבים כלפי רבים אחרים, אך, בהיזון חוזר, גם מזינה אותה ומעצימה אותה. היחיד הוא חלק מן הכלל, ואם הוא משתייך לציבור אחד השוטם ציבור אחר, הוא פוֹעֵל כחלק אורגני מהציבור שלו כולו כנגד הציבור האחר, אך הדבר מעניק לו, בעיניו, לגיטימציה, הֶכשֵר, לפעול כך גם כאדם יחיד כלפי אדם יחיד אחר. אם אנסה להרחיב את הדימוי של נורית, אומַר שאדם כזה פועל לא רק כזאב יחיד, התוקף בעל חיים אחר, אלא גם כזאב בלהקת זאבים, הפועלת כגוף אחד על מנת לתקוף בעלי חיים אחרים. ואולם, נורית מבקשת שלא להיות חלק מֵהֲלַךְ-רוח תוקפני ואלים זה. היא, בפעולה פיזית, כביכול, אך למעשה בעלת משמעות סמלית, הולכת להתקלח, הולכת להסיר מעליה ריח "אבק כוכבים" פורח שחמק ולא דבק לחיקה, "לשטוף כעס ואימה מול פני אֻמָּה" (היא, בצעד אמיץ וגלוי, "מול פני אֻמָּה", לא בדלת אמותיה הפרטיות ולא בהסתר ובהיחבא, מבקשת לשטוף את תחושות הכעס והאימה שמעורר בה "אבק הכוכבים"). "אבק הכוכבים", רמז להִילוּל התוקפנות והאלימות בפיהם של ראשי התוקפנים והאלימים ורמז לפופוליזם שבאמצעותו הם מבקשים להגיע מעלה-מעלה ולהיות "כוכבים", מנהיגים זוהרים כביכול, מתגלה בהמשך השיר במהותו האמיתית, הנלוזה ("אבק דרכים נלוזות"). נורית מנסה להשיג את ניקיונה מן הנלוֹזוּת הזו על-ידי עיסוקה באמנות ("והולכת לעלות, לאבד מחזות"- "לעלות" במובן האמנותי, הרוחני, לעלות בסולמות האמנות, הרוח), ואולם, היא עצמה אינה מאמינה בלב שלם בכוחה של האמנות מול גלי המשטמה, המלוּבִּים על-ידי ראשי ציבורים במדינה, ולכן כותבת "לאבד מחזות" (במשחק מילים עם "לעבד מחזות" - עיבוד מחזות כמייצג את האמנות. היא חפצה בכל מאודה לעלות בסולמות האמנות, הרוח, המייצגים את היפוכן של התוקפנות והאלימות, אך מודעת לכך שהיא בעצם הולכת לאבד את "המחזות", את האמנות, את הרוח, את היפוכן של התוקפנות והאלימות).

השורה "כדי לא לחזות בכוכבים ומזלות" אף היא דו משמעית. נורית מחזירה אותנו בְּשׁוּרה זו לביטוי "אבק כוכבים" שבסוף השורה השנייה, כלומר, היא לא רוצה ללכת בדרכם של מי שמאמינים ב"כוכבים" במשמעותם שפֵּרשתי לעיל, כלומר באנשים המובילים ומעוררים את המשטמה בלב הציבורים השונים הנשמעים לדברם, אינה רוצה לחזות באותם אנשים. במשמעות השנייה, מכוֶנת נורית לאמונה באסטרולוגיה כמייצגת אמונות חסרות שחר, כמו אמונתם של רבים בציבורים הנוהים אחר ראשיהם ומנהיגיהם המובילים ומעוררים את המשטמה בלִבם. אציין, שאת המילה "מחזות" ניתן לפרש גם על פי מובן נוסף של המילה "מחזה", שעליו, כמובן, ידעתי, אך למען הדיוק שבהגדרה בדקתי במילון אבן שושן. לפי המילון, "מחזה" הינו גם "מראֶה, תמונה, חזון", ואזי, כמובן, יש לפרש אחרת את השורה "והולכת לעלות ולאבד מחזות" ולומר שכוונתה של נורית היא שהיא מבקשת לאבד, במובן של לשכוח, את המראות הקשים שעיניה רואות בראותה שאדם נוגס באדם וציבור אחד שוטם ציבור אחר.

ואולם, כל ניסיונותיה הללו של נורית, תועלתם זמנית בלבד, והיא שוב נתקלת בתופעת המשטמה ותוצאותיה ("אחר לשוב, להדס ולהתאכזב / כשאדם נוגס באדם כזאב"). כלומר, לפנינו מחזוריות שאין לה סוף, שדינה לחזור על עצמה שוב ושוב, שכן תופעת המשטמה וליבויה על-ידי "הכוכבים", הלוא הם ראשי הציבורים, הנשמעים לדברי המשטמה שראשיהם משמיעים, אינה פוסקת, היא תופעה מתמדת והיא מחייבת את נורית (ואותנו)  לעמוד על המשמר מפניה.

חשוב לציין שבמילה הלפני אחרונה שבשיר, "בָּאָדָם", האות "ב" מנוקדת בקמץ, ולא בשווא, כלומר מדובר לא באדם פרטי כלשהו, ביחיד כלשהו, אלא במושג האדם, באדם הכללי. הווה אומר, שהשורה האחרונה אומרת: כשאדם נוגס כזאב במושג האדם, במהות האדם. דבר זה מעצים את הסמליות של השימוש במילה "נוגס": הנגיסה, הסמלית, היא בעצם מושג האדם ומהותו.

אפשר לציין את הדמיון הצלילי שבין המילה "נוגס" למילה "נוגשׂ" (שפירושה המילולי, לפי מילון אבן-שושן, הוא: "נגשׂ: 1. לחץ, דחק. 2. האיץ בכוח, זרז ביד קשה... [וּבְצוּרַת] נִפְעַל- נִגַּשׂ: נלחץ, הִתְעַנָּה"), אשר בשימושה במקורות (ראו למשל ב"קונקורדנציה החדשה" של אברהם אבן-שושן: "וַיֻּכּוּ שוטרי בני ישראל אשר-שָׂמוּ עליהם [על בני ישראל] נוגשׂי פרעֹה", שמות ה' 14, וכן "ואת צעקתם [צעקת  בני ישראל] שמעתי מפני נוגשׂיו", שמות ג' 7, ועוד) ובספרות, הנוקטת לשון מעט גבוהה, היא מתארת  אדם המשתמש בכוחו באופן כוחני ולעתים אף אלים כלפי אדם אחר, לעיתים מכוח השררה או הסמכות או השליטה המסורה בידיו. דמיון צלילי זה, ובוודאי אם אכן הייתה מודעת או התכוונה לו נורית, מעצים את המשמעות הסמלית הכוחנית והאלימה של המילה "נוגס" שבשיר.

ראוי לציין את הֶלְחֶם המילים, דהיינו הרכב המילים, המקורי, שיצרה נורית בין "שִׂטְנָה" ל"מַשְׂטֵמָה" ביוצרה את המילה "שִׂטְמָה", וכן את משחק המילים "פּוֹ-רֵיחַ" (פורח) ואת הלשון הנופל על לשון: "אימה... אֻמָּה" שבשורה הרביעית, שבנוסף להיותו לשון נופל על לשון, הוא מהווה חריזה פנימית, המתווספת לחריזה הרגילה שבין השורה הרביעית לחמישית ("...אֻמָּה/... שִׂטְמָה"). כמו כן, יתכן שהחריזה הפנימית שבין השורה הראשונה לשורה השלישית (... להתקלח/ ... / פו-ריח...) הינה מכוּוֶנת, אך אפשר שהיא מקרית (לדעתי, בהכירי את נטייתה של נורית ליצור חריזות פנימיות בשיריה, מדובר בחריזה מכוונת, גם אם תוך "דילוג" על שורה). כמו כן, ראוי לציין את החריזה הפנימית שבשורה השלישית (... שֶׁחָמַק,... דָבַק) ואת החריזה הפנימית הכפולה והמורכבת (מבחינת מיקום המילים החורזות שבשתי השורות), שבשורה השביעית והשמינית (חריזה של המילה "לעלות" עם המילה "מזלות" ושל המילה "מחזות" עם המילה "לחזות"). לפיכך, אם נביא בחשבון גם את החריזות הפנימיות, הרי שכל שורות השיר חורזות, פרט לשורה השנייה.