ואלה שמות משתתפי אסופת השירים, בעריכת ד"ר אורן עילם: אורית כרמל רפאלי, אלי תומר, יורם סלבסט, חגית בת-אליעזר, חיים ספטי, שמואל יריב ואורן עילם - הסדר לא מחייב – שערך, כאמור, את האסופה המושקעת הזו. האסופה כוללת שירים ישנים וחדשים, ערוכים היטב, האותיות ברורות, ובסך הכול הקריאה בו נהירה ונעימה.

 

ובכן, אורית כרמל רפאלי, הכותבת את שיריה ללא כותרות, שיריה כתובים בעצבות מסוימת ומשרים אותה, עצבות מתוקה ונסבלת, נראה שהפנימה את המושג שאומר כי הדרך אל לבו גבר היא קיבתו, לפי שהיא כותבת:

בַּשְּׁמָרִים תָּפְחוּ אַהֲבָה וְקִנְאָה וְכַעַס

לַשְׁתִּי אוֹתָם בְּיָדַי

צִמְצַמְתִּי כַּעַס וְקִנְאָה, נִשְׁאֲרָה רַק אַהֲבָה

אֲנִי מַגִּישָׁה לְךָ, תֹּאכַל.

(עמוד 7)

נראה שהיא מבינה לרגשותיו ולדרכו, ופונה אל לבו בתקופה של חולשה שלה, בתקופה של געגועים ושל ריקנות, כזו שתוקפת אוהבים בשעות יקיצה של בוקר בתחושה של כמיהה למשהו טוב, במקרה זה לריחו ולמגעו אל אהוב. ואז היא אומרת לעצמה, כי:

אֲנִי רֵיקָה מִמִּלִּים הַיּוֹם

מֵרַקָּה לְרַקָּה רַק רֵיקוּת

לְבָנָה, צְמִיגִית, מְנַחֶמֶת

מְרֻקֶּנֶת מִכָּל מַשְׁמָעוּת

לֹא הָעֵץ, לֹא הַשֶּׁמֶשׁ, לֹא שָׁמַיִם

זְקוּקִים הֲלֹא לְמִלִּים,

אַף לֹא לְעֵינַיִם רוֹאוֹת,

קַיָּמִים בִּפְנֵי עַצְמָם

אֵינָם נִצְרָכִים לְהִתְפַּעֲלוּת

וְגַם הָעוֹלָם שָׁרִיר וְקַיָּם

סוֹבֵב עַל צִירוֹ בְּפַשְׁטוּת.

(מתוך עמוד 15)

 

ועל העבר הקסום הנוסטלגי, טרם היוולדו, על סבו צורף הזהב ועל אמו, האהובה עליו מאוד, כותב אלי תומר, וברצוני לצטט שיר מקסים מתוך האסופה:

צוֹרֵף זָהָב הָיָה זְקֵנִי

וְאִמִּי, בִּתּוֹ הַבְּכִירָה

הִתְהַלְּכָה בָּאֶצְעָדוֹת

שֶׁהוּא יָצַר עֲבוּרָהּ

   - - - - - -

עַד שֶׁמֵּת בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ

וְהִיא נַעֲרָה צְעִירָה

רַכָּה בַּשָּׁנִים

כַּזָּהָב הַטָּהוֹר.

(מתוך עמוד 58)

 

 

ואילו יורם סלבסט נותן כותרות לרוב שיריו, מתחם אותם, וכותב כמי שהלילה היה עבורו לילה שעבר והבוקר הוא יום חדש ואין ביניהם לא זיקה ולא קשר. מאהב או לא מאהב, מרגיש או לא מרגיש, נוגע או לא נוגע, נאדש או לא נאדש אל זו שמשך לילה שלם הריח את ריח גופה וליחך את בשרה:

חָלַמְתִּי חֲלוֹם מְאֻפָּר בְּאִשָּׁה

כָּל הַלַּיְלָה אָהַבְנוּ בְּשָׁאוֹן וּלְחִישָׁה

עִם בֹּקֶר עֵרִים בְּזָרוּת מְכֻפְתֶּרֶת

הַגּוּף לֹא יָדַע מָה שֶׁהָרוּחַ זוֹכֶרֶת

(עמוד 67)

 

אך נראה שהוא חוזר אליה, אל זו שרצה לשכוח, כי גופה נוח להתמסר לו ובתוכה עדיין אוהבת:

שׁוֹטֵר הַמַּחְשָׁבוֹת סוֹכֵר אֶת פִּי

בְּכַף יָדוֹ הַמְּלוּחָה

"נוּ עוֹד פַּעַם" הוּא אוֹמֵר

"עוֹד פַּעַם הָאִשָּׁה הַהִיא?"

אֲבָל אֲנִי מוֹן שֶׁרִי

אִישׁ שֶׁנִּלְכַּד

כַּף שֶׁל יָד וְגוּף וְשָׁד

אָסִיר שֶׁל הַשָּׁנָה הַהִיא

נֶעְצָר מוּל סַפְסָל בַּגַּן

נִזְכָּר בְּיָדַיִךְ עַל צַוָּארִי

אַתְּ עוֹד לוֹחֶשֶׁת

"מוֹן שֶׁרִי, מוֹן שֶׁרִי"

(מתוך "שוטר", עמוד 71)

 

ועל אביו הוא כותב, ובאפן מפתיע מגלה רגש לא מבוטל ומבטא אותו, ואומר שעודו זוכרו, וכאילו אומר שלא ישכח אותו:

עוֹדֶנִּי שָׁר פְּרָחִים רַק לוֹ,

רַז נִיחוֹחָם נוֹפֵל עַל שְׁמוֹ,

יָפְיָם נִשְׁלַח לְמַעֲנוֹ וְהוּא אֵינוֹ

מְבָאֵר, מְפָרֵשׁ אוֹ פּוֹרֵשׁ מִשְּׁתִיקָתוֹ.

(מתוך "אבא", עמו 96)

 

 

ונראה שאין מנוס מן הרומנטיקה והרכות, כי כך כותבת  חגית בת-אליעזר:

אֲנִי כּוֹתֶבֶת לְךָ שִׁירִים

אַתָּה מַחְמִיא לִי עַל יְפִי עֵינַי

אַתָּה נוֹסֵעַ לְמוֹפַע רוֹק

וּפוֹרֵק בְּפָנַי אֶת הַחֲוָיוֹת

 

תַּרְתִּי אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ

וְלֹא מָצַאתִי מָקוֹם טוֹב יוֹתֵר

מֵאֲשֶׁר כָּאן לְצִדְּךָ

("מקום טוב", עמוד 98)

אהבתה בוערת בה, ואדם שאומר "בעולם כולו" מתכוון לעולמו הוא. לכן לא מצאה טוב יותר בעולמה. כך וכך הוא נהיה העולם, הוא נעשה יומה ולילה, אורה וחשכתה הברוכה, חייה כולם. ועוד היא אומרת:

אַל תָּזִיז אֶבֶן

וְאַל תִּגַּע בְּעֵץ

כִּי לָהֶם מָקוֹם וּזְמַן

אֲבָל בִּי תַּהֲפֹךְ

תִּטַּע וְתַעֲקֹר

 

אֵהָנֶה לִהְיוֹת חֵפֶץ

בְּלִי תּוֹדָעָה נִמְלֶצֶת

כַּר לַפְּעִילוּת הַנִּמְרֶצֶת

קִבּוּל לְשִׁמּוּשְׁךָ הַטּוֹב

("קַיָּמוּת", עמוד 102)

היא נכונה לעשות למענו ככל שיחפוץ, ובלבד שיהיה שלה, בלבד שיהיה עמה. היא כל כך נכונה לו, עד כדי החפצת עצמה לידיו, כד שישחק בה. כי היא שונה מן החפצים השונים שאין בהם אהבה, שאין בהם רוח. ולא מן העץ שלא יכול לנוע ממקומו, ללטף ולחבוק אותו, אלא עמה, האוהבת המסורה, הכנועה, הנכונה לכל שיחפוץ, אימתי שיחפוץ. כי נראה שהוא מאהב מושלם, כי הוא נמרץ, כך היא רומזת, והיא תכיל את כולו, יהיה אשר יהיה.

ועם אהבתה הגדולה, היא אוהבת גם את טבע העולם, את הירוק, את העצים הנטועים במקומם ואינם יכולים לזוז, דהרתו של סוס אציל שהיא אולי תרכב עליו. אבל היא גם מודעת להיותנו בני חלוף, היא דואגת שהגוף כבר לא יכול, והיא מתוסכלת מסופם של הדברים. אזי כך היא כותבת:

נָא סַפֵּר לִי, בְּרוֹשׁ הַדֶּרֶךְ,

מָה תִּהְיֶה אַחֲרִיתִי.

כָּמָה רֵיק מְכַל הַדֶּלֶק

הָעוֹלָם כְּבָר לֹא בֵּיתִי

 

כָּךְ דּוֹהֶרֶת עַל סוּס פֶּרֶא

מִסְתַּכֶּנֶת בְּלִי אֻכָּף

יְנַעֵר אוֹתִי – מָה פֶּלֶא

הַכַּדּוּר מְעַל פָּנָיו

("נוע תנוע", עַמּוּד 114)

 

אך חיים ספטי דואג לעולם וירא מפני אחריתו, ועל כך שאינו מוצא תוכן לחיים עצמם, והוא כותב על מחשבותיו ועל הפנטזיות הנדכאות שלו:

וַהֲרֵי דּוּ"חַ עַל חַיַּי

אֲנִי חַיִּים נוֹלַדְתִּי

וַהֲרֵי אֲנִי עָתִיד לָמוּת

וּבֵין הַזְּמַנִּים אֲנִי חַי חַיֵּי מִשְׂרָד

וְהָרוּחַ מִחוּץ לַחֻלִּין

 

וּמַיִם חוֹתְרִים מִתַּחַת לִזְכוּכִית שֻׁלְחָנִי

וְאֵינֶנִּי רוֹאֶה אֶלָּא: מַיִם מְצִיפִים אֶת חַיַּי

דְּיוֹ מִטַּשְׁטֵשׁ, לֹא מֻגְדָּר לֹא בָּרוּר

וְאִשָּׁה מִן הֶעָבָר הָרָחוֹק גְּלוּיַת שָׁדַיִם

מְבִיאָה גּוּפָהּ לְאִישׁ אַחֵר

 

אֲנִי חַיִּים חַי חַיִּים שֶׁל מִשְׂרָד

("דו"ח על יתרת הנפש", עמוד 127)

הוא חוזר על הדברים, ובשורה זו הוא מסיים את שירו ברוב תסכולו. הרוח הטובה אינה באה בימים רגילים, היא נושבת בו רק בימים מיוחדים ואין בימיו כדי לשמח, גם נשים שיכלו להיטיב את חייו הולכות לאחר. הוא חי חיים של משרד! והוא מתאר כך את קטנותו של האדם, בהיותו חסר אונים מול כוחות העולם הזנוח, שעוד כוחו  במותניו. לכאן הטילו אותו חייו, בעוד בליבו השירה ודאגתו לעולם שאנו מרעים לו.

הַשֶּׁמֶשׁ בְּסַעֲרָתָהּ

מִתְפָּרְצוֹת לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ מִכֹּחַ בְּעֵרָה פְּנִימִית

הַשֶּׁמֶשׁ בְּשַׁעֲטַת כֹּחָהּ, נִתָּזוֹת תִּימְרוֹת הָאֵשׁ מִתַּחַת רַגְלָהּ

מַצִּיתָה עַנְנֵי הָאֵשׁ, כּוֹתֶשֶׁת אַבְנֵי הָאֵשׁ בְּפַרְסוֹתֶיהָ בְּהַלְמוּת תְּנוּפָתָהּ

מַדְבִּירָה הָאֲרָעִי מַצְמִיתָה הַחֲלוֹף

בָּזָה לָאַפְרוּרִיּוּת לַעֲלִיבוּת הָרוּחַ לְאֶפֶס הַמַּעַשׂ לַכְּנִיעָה

בְּיִפְעַת הַגְּדֻלָּה מַדְהִירָה גּוּפָהּ

("השמש בסערתה", עמוד 134) 

 

הוא אינו חושש מכתיבה דיסטופית, ככל שתהא עזה, על הטרגדיה של סוף העולם, על הארמגדון. מרירותו רבה על עולם מנוכר, והוא מתאר את פלישת השמש ונזילת העולם אל תוהו נורא.

גם חיית הארץ לא נפקדת משירתו, אותה אישה הדומה לחיה, שפוצעת אותו ושורטת בו. גם לה זעם משלה, וכך הוא כותב עליה, עליה או על האישה ההיא, הנמרה, החזקה כסלע, שהותירה בו את תסכולו:

עוֹדֵךְ בְּחַיַּי, זִכְרוֹנִי נוֹקֶבֶת

שְׂרִיטוֹת אַהֲבָתֵךְ בְּלִבִּי צוֹרְבוֹת

אֶל סַלְעֵךְ כָּפוּת, רֹאשִׁי עַל סַף מְאוּרָתֵךְ בְּלִי נוֹעַ

מַחְשְׁבוֹתַי מְדַמְּמוֹת מִצַּעַר קִרְבָתֵךְ

נְשִׁימָתֵךְ שׁוֹמֵעַ, רוֹאֶה גֵּוֵךְ

בַּאֲפֵלַת מְאוּרַת הַסֶּלַע כִּלְבִיאָה רוֹבֶצֶת

לֹא זָעָה, לֹא נָעָה, כַּחֲצוּבָה מִסֶּלַע נְחשֶׁת

עִם אֶבֶן הַסֶּלַע כְּגוּף אֶחָד נִדְמֵית.

("הלביאה", עמוד 141)

 

וברצוני להביא עוד קטע, מתוך שירו "משכני אחריך, נרוצה", שבעמוד 156, שבו הוא מתאר את סערת האהבה:

סַעַר הַגּוּף יָבִיאֵנוּ יַעֲרוֹתָיו

לְהַעֲלוֹת אִשָּׁם בְּגּוּפֵינוּ

יָבִיאֵנוּ אֶל פֵּרוֹת הַיַּעַר אֶל מְחִלּוֹת הַנְּחָשִׁים הַנִּסְתָּרִים

 

שמואל יריב מקל במקצת, אך לא לגמרי. הוא רואה עצי דקל ירוקים וזקופים כאותם בני אדם שמצניעים את בעיותיהם וכאבם היומיים בלכתם ברחוב, אך לעת חשיכה הם מסתגרים עם עצמם, והם קבורים חיים בתוך בעיותיהם וכאבם. אך עם בוקר, על אף הכול, כאשר אחרים חוזים בהם, הם מחייכים וזקופים, בחזקת הנה אנו, אין בנו עקום.

בְּדִמְדּוּמֵי עֶרֶב,

עֲצֵי הַדֶּקֶל הָעֲנָקִיִּים שׁוֹקְעִים.

עֲצֵי הַדֶּקֶל זְקֵנִים

וּמִתְקַשִּׁים לִשְׁקֹעַ בְּשֵׁנָה.

בִּתְנוּעָה אִטִּית מְחַלְחֲלִים אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה

וּבַלַּיְלָה, רַק צְלָלִיּוֹת אֲפֹרוֹת מִזְדַּקְּפוֹת כְּסַרְגֵּלִים לְעֵינֵינוּ.

- - - - - -

בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר

עֲצֵי הַדֶּקֶל הַזְּקֵנִים מִתַּמְּרִים מִמַּעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה.

מִקֵּץ קְבוּרַת לַיְלָה הֵם

זְקוּפִים כִּבְצָהֳרֵי הָאֶתְמוֹל

(מתוך "העצים הגבוהים בְּרִיבֶרְסַיְִד – קליפורניה", עמוד 163)

 

והוא ממשיך בכך, מחמיר אפילו, חש את כאבם של אותם המציגים עצמם בכל טוב, מתאר את ביתם החשוך שעננים אפלים של מרירה מכסים את תקרתו, והם מחפשים איזה דבר נגד הכאב שבגופם או בליבם. וכך הוא אומר:

יוֹם קַיִץ קָסוּם מָלֵא בְּאוֹר.

הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת, שָׁמַיִם כְּחֻלִּים וְזַכִּים

עֵצִים מְחַיְּכִים וּפְרָחִים מְשִׂיחִים אַהֲבָה.

וּבַבַּיִת חֲשֵׁכָה. הַתְּרִיסִים מוּגָפִים

וַעֲנָנִים כְּבֵדִים מְכַסִּים הַתִּקְרָה

וְהָאִישׁ הַסּוֹבֵב וְסוֹבֵב בְּתוֹךְ בּוּשָׁה וּכְלִמָּה,

הַמְּחַטֵּט וּמְחַטֵּט בְּכָל מִסְתּוֹר וּמְגֵרָה,

מְחַפֵּשׂ מַשֶּׁהוּ עַד לִכְאֵב.

(מתוך "חִפּוּשִׂים", עמוד 186)

 

אך עתה, בהיותו עם אשת חיק שאוהבת ודואגת, הוא בכל זאת חש שיש טוב בעולם, כי הנה היא לידו, ממלאת אותו בחום.

לְפָנִים

כְּשֶׁהָיִיתִי קָם לַשֵּׁרוּתִים בִּתְחִלַּת בֹּקֶר

וְאַתְּ בַּמִּטְבָּח

הָיִית שׁוֹמַעַת צַעֲדִי וּמְבָרֶכֶת.

וְאִם לַמִּטָּה לִתְנוּמָה לֹא חָזַרְתִּי

מָזַגְתְּ לִשְׁנֵינוּ קָפֶה מַהְבִּיל.

- - - - -

הַבֹּקֶר שָׁמַעַתְּ

אָמַרְתְּ בֹּקֶר טוֹב

וַאֲנִי לַמִּטָּה חָזַרְתִּי.

בְּקוּמִי מִשְּׁנָתִי

הִמְתִּינָה כּוֹס קָפֶה עַל שֻׁלְחָן.

הַצִּנָּה כְּבָר אָחֲזָה בָּהּ

אַךְ אֲנִי בְּחֻמֵּךְ נִמְלֵאתִי.

(מתוך "כוס קפה מהביל", עמוד 169)

 

 

ואורן עילם, כעורכה של האסופה הגדולה הזו, מותיר לאחר כבוד את עצמו בסופם של הדברים, ומביא לנו את שיריו שלו, רוצה בצדקת הדברים, קורא למהפכה של ממש בעולם, לחולל בו זעקה שתעורר נרדמים. כאילו ספר הספרים עוד לא נכתב, וכאילו הנביאים עדיין לא אמרו בריש-גלי את תוכחותיהם לעמם.

אֲנִי לֹא מְחַכֶּה לַצֶּדֶק הַפּוֹאֶטִי שֶׁיִּנְחַת מִשָּׁמַיִם

הֶחְלַטְתִּי לַהֲפֹךְ הַכֹּל, אֶת כָּל הַקַּיָּם,

לְחוֹלֵל צְדָקִים וּפְרָעוֹת בָּעוֹלָם

כְּאִלּוּ הַתַּנַ"ךְ הָאֲמִתִּי עוֹד לֹא נִכְתַּב

וְהָעוֹלָם מַמְתִּין לְךָ שֶׁתִּנְעַץ סַכִּין חַד

בְּעֵץ הֶעָשׂוּי מִשֻּׁלְחָן – וְתַחְרֹץ בּוֹ נָתִיב

לַצֶּדֶק לָלֶכֶת בּוֹ לְגַלּוֹת עוֹלָם חָדָשׁ.

("אני לא מחכה לצדק הפואטי", עמוד 189)

כי האנשים החיים בעולמנו אינם אלא מעוררי תעוקה בהיקראם לקום ולעשות דברים, עד כי כוחות הטבע נחלצים, בדרכם, והם הורסים הכול וכאילו מותירים אותו לבדו כדי לספר את תלאות העולם שהיה קיים, ולשנות את הדרך שבה נברא.

אֵיךְ זֶה שֶׁהַזְּמַן עוֹבֵר וְלֹא קוֹרֶה כְּלוּם?

יֵשׁ בָּעוֹלָם מִלְחֲמוֹת וַאֲנָשִׁים מֵתִים.

וְגַם אַתָּה מֵת בְּאֵיזוֹשֶׁהִי מִלְחָמָה.

נִלְחַמְתָּ בְּמִלְחָמָה כָּלְשֶׁהִי

וְהִפְסַדְתָּ.

אַתָּה מְלַקֵּק אֶת פְּצָעֶיךָ מֵהַמִּלְחָמָה.

מְלַקֵּק וּמְלַקֵּק, וְכָל עוֹד זֶה נִמְשָׁךְ, לֹא קוֹרֶה כְּלוּם.

אֵיךְ יִקְרֶה?

לָקַח לְךָ יוֹתֵר מִדַּי זְמַן לְהָבִין שֶׁאַתָּה בְּמִלְחָמָה.

לָכֵן לֹא נִלְחַמְתָּ כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ.

הִתְנַהַלְתָּ כְּמוֹ אַסְטְרוֹנָאוּט בִּשְׂדֵה קְרָב.

וּמָה הַפֶּלֶא שֶׁלֹּא נִצַּחְתָּ?

אֵיךְ אַתָּה יָכֹול לְנַצֵּחַ בְּמִלְחָמָה אִם אַתָּה אֲפִלּוּ לֹא מֵבִין שֶׁהִיא קַיֶּמֶת?

("איך זה שהזמן עובר ולא קורה כלום", עמוד 187)

כי האנשים החיים בעולמנו אינם אלא מעוררי תעוקה משנדרשו לעשות דברים, עד כי כוחות הטבע נחלצים, בדרכם, הורסים הכול וכאילו מותירים אותו לבדו כדי לספר את תלאות העולם שהיה קיים ולשנות את הדרך שבה זה נברא.

הָיִיתִי יֶלֶד מְאֹד מִינִי

עָקַפְתִּי אֶת רֶחֶם אִמִּי

וְאֶת רַחֲמֵי הַזּוּלַת

עָקַפְתִּי אֶת הַיַּלְדוּת כֻּלָּהּ

עָקַפְתִּי אוּלַי גַּם אֶת אֱלֹהִים עַצְמוֹ

בָּאתִי לָעוֹלָם בְּלִי עֹגֶן

בְּלִי חֹק וְסֵדֶר

בָּאתִי לָעוֹלָם וְנִשְׁאַרְתִּי בּוֹ

עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

("הייתי ילד מאד מיני", עמוד 201)

אולי כל זה נובע מהיותו ילד מיני שלא בא על סיפוקו, שהמיניות טרדה בו, שהתרבה מחוץ לרחם אימו ונולד ללא שום הגנה וללא שום סדר, כך הוא מספר וכך נותר בעולם המטלטל  הזה עד היותו  בוגר, עד שהוא משמיע את זעקתו. האמנם.

 

("אוצר בעקבות האוצר", הוצאת "ביטאון שירה", 216 עמודים, תשפ"ג 2022)

--------