מאמר:  

על ליידי  ליברטי/  הדה רכניץ

           

           

כ350 חלקי נחושת וברזל ארוזים ב214 ארגזים, הגיעו לבסוף אל חופי ניו יורק על סיפונה של האניה "איסרה",ב17 ביוני 1885. זאת , לאחר שהאוקיינוס האטלנטי וסערותיו כמעט והטביעו את האניה ואת מטענה... מעל שנה מאוחר יותר,ב28 באוקטובר 1886,כאשר הכן הוצב על מקומו, נחנך הפסל שהוכן מאותם חלקים. מאות אלפי אמריקאים הציפו את רחובות ניו יורק בהמתנה לטקס החניכה והנשיא האמריקאי דאז ,סטפן גרובר קליבלנד אמר בנאום החניכה :"לעולם לא נשכח כי החירות הפכה את ארצנו לביתה ; ו(מזבח) בית זה לעולם לא יוזנח". כך נחנך "פסל החירות המאירה את העולם" הידוע יותר בשמו המקוצר "פסל החירות",או ליידי ליברטי (ליידי חירות)

 

 

"פסל החירות" היה מתנת ידידות של העם הצרפתי לעם האמריקאי ובמרוצת השנים לא רק שהפך לאחד האתרים התיירותיים הפופולאריים ביותר בעולם, אלא הפך גם לסמל החירות והדמוקראטיה, סמל "הזכות לחיים, חירות ורדיפת האושר" ,הזכויות הטבעיות אותן הנציח ג'פרסון בהצהרת העצמאות האמריקאית. מספר שנים מאוחר יותר, היה זה אותו ג'פרסון שטען שאת עץ החירות יש להשקות בדם... זאת אומרת, שאם יש צורך להגן על החירות אזי יש להילחם -עליה ולמענה - ולשפוך דם.

יש לציין שמאחורי הענקת הפסל היו גם שיקולים פוליטיים. הרפובליקנים הצרפתים חששו באותה תקופה, מהתחזקותם של יריביהם, המלוכנים ולכן , חשבו שיהיה זה נכון להעמיק את קשרי הידידות עם הריפובליקה האמריקאית הגדולה.

מטרת המתכננים הייתה לסיים את בניית הפסל ב1876,היא שנת המאה לעצמאות האמריקאית ולציין בנוסף , גם מאה שנות ידידות בין צרפת לארה"ב ואף את המהפכה הצרפתית (1789) .אלא שבעיות מימון, הן באירופה והן בארה"ב ומורכבות הבניה, האריכו מעל למתוכנן את זמן הבניה. ולחגיגות ה100 הגיע רק דגם חלקי שלו.

ראשית סיפורו של הפסל ברעיון שהגה ההיסטוריון ועוה"ד הצרפתי אדוארד רנה לפבר דה לאבוליי, שגייס לעניין את הפסל הצרפתי פרדריק אוגוסט ברתולדי

            .הרעיון זכה מייד לאוהדים והוחלט שהוא יהיה מעין קו-פרודוקציה צרפתית-אמריקאית, כאשר ברתולדי יבנה את הפסל עצמו ואילו האמריקאים יבנו את הכן עליו יועמד . אפילו הוקמה ועדה צרפתית-אמריקאית, בראשה הועמד לאבוליי, שמטרתה הייתה לגייס כספים מאזרחי שתי המדינות. את הכסף גייסו מתרומות, הגרלות המוניות, מופעי צדקה, קרבות איגרוף, מכירה של דגמים מוקטנים של הפסל. אישי ציבור ואמנים התגייסו אף הם. המלחין הצרפתי שארל גונו למשל, חיבר הימנון לפסל. עם פטירתו של לאבוליי ב1883,החליף אותו המהנדס הצרפתי פרדינאנד-מרי דה לספס,שאף היה הנציג הצרפתי בטקס חנוכת הפסל.

            עת ביקר במצרים, ב1855,התרשם ברתולדי עמוקות מפרוייקט תעלת סואץ, אותו קידם ידידו, דה לספס. ברתולדי רצה להקים לפיד ענק בכניסה לתעלה ושירטט סקיצה של הפסל, המהווה גירסה משלו לאלה הרומית ליברטאס. הדמות נשאה לפיד המופנה אל השמיים. בהתייחסו לפסלי הענק המצריים (דוגמת הפירמידות והספינקס),אמר ברתולדי כי : "נראה כי מבטם החביב והאדיש מתעלם מההווה, ומקובע אל עבר עתיד שאין לו סוף". ברתולדי הציג את הסקיצה בפני המנהיג ח'דיו איסמעיל פאשה ב1867,אלא שהתבקשו תיקונים, מה גם שעלות הבניה הייתה גבוהה .ואז, שב והגיש סקיצה מתוקנת ב1869.הבניה לא יצאה אל הפועל משום שמצרים הייתה נתונה בקשיים כלכליים שלא איפשרו לה להקדיש לכך את הכספים הדרושים.

          

            הפסל עצמו, ללא הכן עליו הוא יושב שמומן ע"י תרומות של אמריקאים, עלה כ250,000 $ ,ששוויים היום יותר מ5.5 מיליון $. מימון הפסל והכן נעשה בעיקבות פניה לאנשים , שיתרמו ככל אשר ינדבם ליבם ולא באמצעות חוק מחייב. בניית הפסל,העשוי בסגנון ניאו-קלאסי, הסתיימה בפריס בקיץ 1884 והוא הוצג שם לראווה למשך מספר חודשים .הייתה זו דמות של אישה , אלת החירות (האלה הרומית ליברטאס),הלבושה בטוגה (גלימה) רומית.

 

            .הם החלו בבניית מגדל שהורכב מ4 עמודי ברזל גדולים שחוברו יחד. אחר כך, חוברו למגדל מספר רב של זרועות ברזל, שלקצוותיהן חוברו לוחות הנחושת, באמצעות רצועות מתכת. יד שמאל של הפסל מחזיקה בלוח ,המסמל את ספר החוקים ועליו חרוט בספרות רומיות ,תאריך הכרזת העצמאות של ארה"ב (4/7/1776)- July IV MDCCLXXVI.

            גם תאריך נפילת הבסטיליה , 14 ביולי 1789 , חרוט על הפסל .המהפכנים הצרפתים , כמו האמריקאים 13 שנה קודם לכן, אימצו את החירות כערך עליון. החירות הפכה משני צידי האוקיינוס , לערך אוניברסאלי חשוב ביותר. פני הפסל פונים אל עבר האופק ומביעים עוצמה ,גבורה, תעוזה. הפסל על סמליו, ביטא את הרוח התרבותית ששלטה במערב לאחר שתי המהפכות הגדולות-האמריקאית והצרפתית, שאיפשרו ליותר אנשים להינות מיותר שיוויון וחירות. ישנן יצירות נוספות בנות התקופה, בהן מופיעות נשים (מטפוריות) ומרכיבים הדומים לאלו של פסל החירות. למשל, הציור "חירות בראש העם"

            ישנן מספר גירסאות עיקריות באשר לדמות ששימשה מודל לברתולדי. על פי האחת, הייתה זו אימו ששימשה לו למודל, אישה חזקה שידעה קשיים בחייה ,אך סימלה בעיניו את הדאגה הרבה לעתיד ילדיה ויהי מה , כפי שראה גם את ארה"ב. על פי גירסה שניה, שימשה כמודל אשתו הצרפתיה של התעשיין האמריקאי אייזיק מריט סינגר (אבי מכונות התפירה),איזבלה יוג'ני בוייר  .היא סימלה את הקשר העמוק בין שני העמים. על פי גירסה שלישית , היו אלה תרשימים של נשים מיצריות. על פי גירסה רביעית , הייתה זו אשתו. על פי גירסה חמישית, הייתה זו אישה אפרו-אמריקאית לזכר ביטול העבדות בארה"ב.

            לתכנון שלד הברזל והפלדה נעזרו במהנדס גוסטב אייפל, שיתפרסם מאוחר יותר, כמתכנן מגדל אייפל בפריס. בינתיים, בארה"ב נאלצו להשקיע מאמצים רבים כדי לגייס את הכספים הדרושים לבניית בסיס הפסל. ארה"ב היתה נתונה באחד המשברים הכלכליים שנגרם כתוצאה מהמפולת בוול סטריט , ב20 בספטמבר 1873 ושהוביל למיתון כלכלי שנמשך מספר שנים. עדות אילמת לחוסר היכולת לסיים את הרכבת הפסל, שבנייתו נמשכה 10 שנים, שימשה הצבת הזרוע המניפה את הלפיד, בכיכר מדיסון, בניו יורק, למשך מספר שנים. הכן עליו הוצב הפסל, שהיה עשוי מבטון וגרניט, תוכנן ע"י האדריכל האמריקאי ריצ'ארד מוריס האנט.            המימשל האמריקאי לא הסכים להשתתף במימון והציבור ברובו היה די אדיש , בעיקר כאמור, על רקע המצב הכלכלי. בין המתגייסים למאמץ הפינאנסי, היה מו"ל העיתונות ג'וזף פוליצר

             

            Joseph Pulitzer- ג'וזף פוליצר המפרסם שסייע בגיוס הכספים הנדרשים להשלמת בנייתו של הכן של פסל החירות,שתקף בעיתונו את עשירי ארה"ב שלא רצו לתרום והבטיח שכל מי שיתרום כסף, תרומתו תצויין בעיתונו. וכך ,נרתמו קוראי העיתון ותרמו 100,000$.

גם הקהילה השחורה ,שזכתה ב1865 לראות בביטול העבדות בארה"ב, בעיקבות הצו הנשיאותי של לינקולן ותיקון בחוקה, תרמה מתוך הזדהות עם רעיון החירות וניתוץ כבלי השיעבוד .      פעילה נוספת לגיוס הכסף לבניית הכן הייתה המשוררת היהודיה-אמריקאית, אמה לזרוס (1849-1887)

,שהסונטה שכתבה, "הקולוסוס החדש"(1883),נחקקה מאוחר יותר, על קיר כן הפסל. אמה לזרוס הייתה צאצאית למשפחה יהודית אמידה, ממוצא פורטוגזי, שהתנדבה לסייע למהגרים יהודים עניים שהגיעו לקראת סוף המאה ה19,לניו יורק. מרביתם היו יהודים רוסים ותנאי חייהם הקשים נגעו לליבה והשפיעו על שירתה. ב1883 וויליאם מקסוול אוורטס והסופרת קונסטאנס קרי , ביקשו ממנה לכתוב שיר לכבוד המכירה הפומבית שעמדה להיערך כדי לסייע במימון הכן של פסל החירות. כך נולד השיר "הקולוסוס החדש" שהושפע כאמור ,ממוצאה היהודי -פורטוגזי ומעבודתה עם המהגרים היהודים. לאחר המכירה הפומבית, השיר פורסם בעיתונו של פוליצר ,"ניו יורק וורלד" ובניו יורק טיימס". בשיר ,הפסל מוצג כאם המהגרים-סמל להגירה ולהזדמנויות חדשות, סמלים נוספים שמקושרים כיום לפסל החירות. אלא שלאחר ההתלהבות הראשונית, השיר הלך ונשכח. רק ב1901, 17 שנים אחרי מותה של אמה לזרוס, מצאה חברתה, ג'ורג'ינה שוילר , בחנות ספרים, ספר ובו הש בקטלוג זה, נמצאה מחדש הסונטה של אמה לזרוס

 

            .היא החלה במסע ציבורי כדי להעלות את עבודתה של לזרוס מתהומות הנשיה. מאמציה נשאו פרי, כאשר ב1903,מספר שורות נחקקו בצד הפנימי של הכן והן גלויות לעיני כל המבקרים :

•           "Give me your tired, your poor,

•           Your huddled masses yearning to breathe free,

•           The wretched refuse of your teeming shore.

•           Send these, the homeless, tempest-tost to me,

•           I lift my lamp beside the golden door".‏‏‏

 

•           "הבי לי את יגעייך, את אביוניך,

•           את ההמונים המצטופפים, הנכספים לנשום כבני חורין,

•           את האשפה הבזויה השורצת על חופך .

•           שלחי אותם אלי, את חסרי הבית ,את הנסחפים בסערה,

•           את לפידי אשא מעלה ליד הדלת המוזהבת."

 

בנוסף לסונטה של לזרוס, מצוי בקומה השניה של הבסיס מוזיאון ובו תערוכה הסוקרת את תולדות הפסל והלפיד המקורי. בכניסה נחרטו ציטטות של גדולי האומה האמריקאית.

הפסל מוקם באי בדלו, בנמל ניו יורק (בין ניו יורק למחוז הדסון, ניו ג'רזי) ב1956 הוחלף שמו של האי, לאי החירות.

            ב1892 הפך אליס איילנד , הממוקם ליד אי החירות, לתחנת ההגירה המרכזית של ארה"ב ובמשך 62 שנה, צפתה ליידי ליברטי על כ12 מיליון מהגרים חדשים שנכנסו בשערי ארה"ב. והם מצידם, החזירו לה מבט... בתוך הפסל ובבסיסו נבנו 354 מדרגות (בתוך הפסל הן לולייניות) והוא הפסל הראשון שאיפשר טיפוס אל ראשו , מתוך הפסל עצמו. גובהו של הפסל 46 מטר. הגובה ,כולל הכן - 93 מטר ובזמנו הוא היה המבנה הגבוה ביותר בניו יורק. אורך הידיים כ5 מטר. גובה הלפיד קרוב ל9 מטר. משקל הפסל כ 225 טון .משקל הבסיס כ25,000 טון. בעת סערה חזקה כשהרוח עוברת את ה100 קמ"ש , מתנדנד ראש הפסל עד כ8 סנטימטר ואילו הלפיד עד כ13 סנטימטר. בתחילה , היה צבעו צבע נחושת כתום , אך לא עבר זמן רב והוא כוסה פאטינה והנחושת קיבלה את צבעה הירקרק.

•           היו וישנם בעולם מספר דגמים של הפסל. באי הברבורים בלב הסיין בפריס, ניצב פסל חירות מוקטן ,שגובהו 11 מטר והוא צופה מערבה אל עבר הפסל האמריקאי.

•           בעיר בורדו , צרפת, הוצב עותק נוסף, אך בתקופת הכיבוש הנאצי הוא הוסר והותך. הוא שוחזר בשנת 2000 ולאחר הפיגועים בספטמבר 2001, התווסף לו לוח זכרון לקרבנות. מאז הושחת שוב ע"י פעילים אנטי-אמריקאים.

•           בעת הכיבוש הצרפתי בהודו-סין ( ויאטנם) הוצב העתק של פסל החירות בהאנוי, בירת צפון ויאטנם, בין השנים 1887 ל-1945 על ידי הממשלה הקולוניאלית הצרפתית, לאחר שנשלח מפריז כדי להיות מוצב בתערוכה. בשנת 1945, לאחר שהצרפתים איבדו את שליטתם בהודו-סין, הופל הפסל על ידי תושבי האנוי שזיהו אותו עם המשטר הצרפתי השנוא .

•           אפילו היפנים שנלחמו נגד ארה"ב במלחמת העולם השניה, ראו את פסל החירות כסמל חיובי ובנו בארצם העתק שלו.

•           הערך האוניברסלי של יצירה זו, אשר שילבה בין אסתטיות לחירות ,זוהה גם על ידי ארגונים דתיים.  בממפיס ,טנסי, למשל, מצוי העתק בגודל של 7.6 מ', האוחז בצלב ובלוחות הברית, ומכונה "פסל החירות באמצעות ישו". העתק זה הוצב על ידי כנסייה מקומית ב-2006.

•           ב2004 הוצב עותק בעיר קולמאר, צרפת, עיר הולדתו של ברתולדי.

•           במהלך המהומות בכיכר טיאנאנמן בביג'ינג,ב1989,הציבו המפגינים במקום פסל דומה אך לא זהה לפסל החירות (כדי שלא יזהו אותם כפרו אמריקאים מידי) ,בגובה 10 מטר ,לו קראו "אלת הדמוקראטיה", שנהרס עת פרץ הצבא הסיני לכיכר וביצע בו טבח. זו דוגמה בולטת לתפיסתו של פסל החירות על ידי אנשים בכל העולם כולו , כיצירת אמנות אסטטית, אך גם כזו המבטאת את ערך החירות .

•           גם פוליטיקאים ברחבי העולם , ביטאו, תוך התייחסות לפסל, את יחסם לערך זה. בבית המלון "ניו יורק ניו יורק", בלאס וגאס, ישנו העתק של הפסל כחלק מהעתקים של מבנים מפורסמים בניו יורק.

•           בארץ יש העתק בכפר עראבה ורפליקה אמנותית בירושלים, ליד בנייני האומה.

•           קיימים העתקים מוקטנים נוספים בארה"ב, צרפת , יפן, ספרד, נורבגיה (משם הגיעה הנחושת ששימשה לבניית הפסל). במרוצת השנים הפך הפסל למזוהה עם ארה"ב ובמהלך מלחמות העולם השתמשו בו ובסמליותו כדי לאסוף תרומות. בנוסף, בשל אותה סימליות, הוא הפך ליעד למתקפות טרור ולפרובוקציה. הפסל נפגע בפעם הראשונה שלא בכוונה, ביולי 1916,כאשר סוכנים גרמנים פוצצו ברציף בניו ג'רזי משלוחי תחמושת שהיו אמורים להישלח למדינות ההסכמה. הרסיסים פגעו בפסל החירות שנמצא במרחק מספר מאות מטרים ממקום הפיצוץ והגישה ללפיד שניזוק בצורה הקשה ביותר, נחסמה בפני מבקרים. ב1965 נעצרה חוליה של אפרו-אמריקאים שרצו לפוצץ את הפסל.

•           בדצמבר 1971 קבוצה של מתנגדים למלחמת וייטנאם קשרה עצמה בשלשלאות לפסל ודרשה "להחזיר את הבחורים הביתה " ולסגת מיידית מוייטנאם. מקרה דומה היה כאשר קבוצת סטודנטים דרשה את פיטוריו של הנשיא ניכסון בעיקבות פרשת ווטרגייט.

•           ב1977 השתלטה קבוצה של פורטו -ריקנים על הפסל ודרשה לשחרר את חבריה שנכלאו באשמה שרצחו אמריקאים. הפסל ניזוק קלות.

•           ביוני 1980 התפוצץ מטען חבלה שהונח כנראה ע"י ארגון טרור קרואטי וגרם לנזק כבד בבסיס הפסל.

•           אחרי פיגועי 11 בספטמבר 2001 נסגר הפסל למבקרים ונפתח מחדש רק באוגוסט 2004.

•           כיום הכניסה מותרת רק לבסיס הפסל ובכ"ז מבקרים באתר כ4 מיליון תיירים מידי שנה.

•           בשל החשש שאולי ארגוני טרור ינסו להשמיד את הפסל ומאחר שלא נמצאו התוכניות המקוריות של ברתולדי, הוכנו מודלים דיגיטאליים תלת מימדיים של הפסל כמו גם של אתרים לאומיים אמריקאיים נוספים ,ע"י מיפוי באמצעות לייזר וזאת למקרה שיהיה צורך בשחזור.

•          

•           במהלך השנים הוכנסו מספר שינויים בפסל. ב1916 החלו להאיר את הפסל בלילה ומאוחר יותר נוספו מערכות אוורור ומיזוג אוויר והותקנה מעלית המגיעה לפסגת הבסיס.

•           ב1984,בתקופת נשיאותו של רייגן, החל מבצע שיקום רחב היקף, שנמשך שנתיים בעלות של כ90 מיליון $ שנאספו מתורמים. הלפיד הוחלף בלפיד חדש העשוי נחושת ומצופה זהב 24 קאראט וכן הוחלפו קורות הברזל של השלד בקורות מפלדת אל חלד.

•           עם הקמתו נוהל הפסל ע"י "מועצת המגדלורים של ארה"ב", משום שהלפיד היה אמור לשמש גם מעין מגדלור ונראה למרחק של עד 80 ק"מ. באוקטובר 1924 הוא הוכרז כאנדרטה לאומית ומאוחר יותר עבר לרשות "שירות הגנים הלאומיים " של ארה"ב. ב1984 הכירה בו אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. קיימים איזכורים רבים לפסל החירות , הן בקולנוע והן באמנות בכלל. באחד הספרים מתואר פסיכופת המתכנן להרוס את העתקי פסלי החירות הפזורים בארה"ב, בהם הוא רואה סמלים של משטר מושחת

ובימינו, נראה כי טעמה המתוק של החירות האישית הולך ומתעמעם, הולך ומתרחק......