רשימה:
על ספר השירה אוספת לעצמי אירית כהן נר-גאון / מיכאל זץ
זהו ספר ביכוריה של אירית כהן- נר גאון, וכשם הספר הוא אסופה מוקפדת של רגעי שגרה ויום ויום פשוטים שבקלות רבה מדיי, יכלו ללכת לאיבוד ולהישכח בתהום הנשייה. בספר ביכוריה כהן נר-גאון ליקטה ועטפה בנייר מתנה את כל מה שפעמים רבות מדיי, עובר לידנו בלי שנקדיש להם מחשבה, מה ששקוף בעינינו ביום יום. כהן נר-גאון לא מבדילה בשיריה בין הדברים שנתפסים כ'יפים' לדברים ה'אפורים' שגם הם מנת חלקנו בחיים. השירים מלאים בהודיה על המכלול הגדול והשלם במקום על חלקים הסלקטיביים בו, דבר שמכניס נופח אופטימי כמעט מתקתק לספר.
מלבד הדברים שהמשוררת אספה לעצמה ומגישה לנו, הקוראים, בבשלות, היא גם חוגגת את עצמה- את ההוויה שלה, את ההשלמה של מסע חייה אותו היא מקלפת ומגישה שכבות, שכבות. לאורך הספר מתקיים דיאלוג מתמיד פעם עם הילדה שהייתה, ושעודנה מתגוררת בה ופעם ובאותה הרצינות וכוונה עם הדברים המוחשיים והגשמיים, כאילו היו שזורים זה בזה.
השירים בספר ביכוריה לא משאירים לקורא ברירה אלא להצטרף למסע של המשוררת, שיש בו קווים משיקים למסע החיים של כל אחד מאתנו בהבדל אחד- השירים הם דרור לקולה הייחודי של המשוררת, אבל הם גם מפצירים בקורא למצוא את הקול הייחודי שלו או שלה. המסע שהמשוררת מציירת בכישרון רב לקורא, כמעט לא משאירים ברירה אלא לקחת חלק במצעד ההוקרה והפיקחון של כל הדברים שאנו נוטים לקבל כמובנים מאליהם, אבל לא כאלה הם.
אותי תפס השיר 'בקשה', הפניה הנרגשת של הנפש עם בקשה כל כך פעוטה, אבל כה נחוצה, דווקא בתקופה זו- קצת יותר חמלה.
יחד עם שירים נוספים שיש בהם תקווה וקריאה לפעולה- להעז, לא לפחד ללכת לאיבוד שגם בו יש ערך. הספר הוא צידה ותזכורת לכל הדברים שאסור לשכוח ולקחת כמובנים מאליהם.
את הספר מעטרים צילומים מרהיבים שמעניקים לשירים נופך נוסף ומאפשרים להסדיר נשימה משיר-לשיר.
