סיפור:
וילת הרפאים שמול ביתי/ יוסף כהן אלרן
פעם ראשונה בה הייתי ליד הבית ההוא, כלומר הווילה ההיא, הייתה כאשר רעייתו של הגבר הדק נפטרה. אמרו שהייתה רופאת ילדים, ואני חמלתי עליו ועליה. עליו כנדמה יותר, מהיות רעייתו אישה מבוגרת מאוד ונפטרה במנוחה, כפי שהבנתי, והוא נותר לבדו. הוא היה שקט וקר רוח אז, ודיבורו היה איתן. הייתי כבר בגמלאות וגרתי מעבר לרחוב, בבית שרכשתי שנה קודם לכן. הספקתי להכיר את האיש, שהיה דק ומעט כפוף וראיתי אותו במרכול השכונתי, ופעם ראיתיו בהתפעלות רבה פוסע בטוחות על גג החניה של מכוניתו הקטנה. אשתי אמרה אז, "תראה אותו, איך הוא הולך על תקרת החניה בביטחון כזה,” ואני ראיתי אותו ממרפסת ביתי וקינאתי. קינאתי בהיותו חסר משקל, כמעט, בהיותי כבד ומכריס, וקינאתי בביטחונו האישי בפסעו על תקרת החניה שלצד ביתו, כוח שבא לו ככל הנראה בשל היותו רזה כל כך ומשקל גופו מועט ביותר. החנייה היית מחוברת לבית בגג רעפים, כאילו הייתה חלק מן הבית, והוא נראה כמי שמרקד מעליה בלבושו התחתון בלבד, תחתונים או בגד קצר אחר שכיסה את חלק גופו התחתון. העצמות בלטו על הגוף הדק, כאשר רעייתי ואני עמדנו במרפסתו בקומה השנייה של בנין הדירות שלנו, והבטנו משועשעים אל עבר הבית שאני חייב כנראה לקרוא לו וילה, בשל היותו בית בודד ובפני עצמו, אך על אף היותו מיושן ונראה כלפי חוץ כבלתי מטופח, לא יכולתי לדעת מהו גודלו הפנימי וכמה חדרים היו בו.
אני כותב כי הייתי ליד הבית ההוא, כי לא נכנסנו פנימה, לא אני ולא האנשים שהיו שם, שבאו לנחם. היו עוד שלושה גברים ואישה, והאיש הרזה סיפר על אשתו המתה, וכרגיל הפליג בשבחה. לא ידעתי אם יאה לי לחייך, וכששאל מה עיסוקי, אמרתי כי הייתי מנהל משאבי אנוש עד פרישתי לפני כשנתיים, וחשבתי לעצמי, כי על אף שפגשתי כבר אלפי בני אדם, גברים ונשים בשנות עבודתי, לא פגשתי אדם רזה עד כדי כך שבלילה חשוך בוודאי לא היה נראה, והודיתי בפניו שאני כותב מעט.
"ומה אתה כותב, פרוזה או שירה?"
"גם וגם", השבתי.
ראיתי עווית קלה בפניו.
"צריך להתרכז,” מלמל כאל עצמו. "פרוזה אני לא קורא," עוד אמר, "אבל שירה כן. אני אוהב את יצחק שליו ואת יהודה עמיחי, שניים אלה, בעיקר, ועוד שניים שלושה משוררים רומניים. כבר פרסמת משהו?"
"קובץ שירה אחד פרסמי עד כה, ובידי השני." אמרתי.
אמר: "אשמח לקרוא."
בירכתי אותו וקמתי, ביחוד משום שהשיחה לידי התנהלה ברומנית, והוא ליווה אותי באדיבות אל היציאה שהייתה מרוצפת ושיחים חתמו אותה מכאן ומכאן.
"איזו שפה אתה מבין?" שאל עכשיו.
"רק עברית."
רגע שתק בלכתנו הקצרה אל שער הבית, והוא נראה תוהה. לא היה בי על אותה שיחה ששוחחו, אך אני ציפיתי לקולו, שיבוא, משום שלא תאם לו. קול עבה היה לו ומלא בטחה. מפליא, שחתי לעצמי בתוכי, איזה קול עוצמתי יש לו שלא תאם את מבנה גופו.
אחר כך אמר שוב: "אשמח לקרוא."
"אביא לך."
"אני אשלם," עוד אמר בקולו העבה. "הייתי מורה לספרות, עכשיו אני בבית."
"אני שמח. אבל אין צורך בכסף. יש לי."
"תודה לך. אקרא."
לא אמר דבר עוד ואני פסעתי אל ביתי. שמעתי את השער שפתחתי בעצמי בבואי, נסגר אחריי. הנחתי כי לאחר הכול הוא פנה והלך, אך משום מה לא יכולתי לשמוע את פסיעותיו. חייכתי והלכתי.
למחרת הבאתי לו את ספר שיריי הראשון, ושוב הייתי מחוץ לבית ופגישתנו נמשכה מספר דקות. אך עברו שנים מבלי שאבקר אותו.
"ספר לא רע, הספר שלך, אמר לי פעם, בדרך. "בוא לבקר, מדוע אינך בא?”
"אני אבוא," אמרתי.
אלא שרחקתי. הלא אשתו מתה, ובמה הוא זקוק לי אם לא לנחמה. הייתי פוגש אותו במרכול השכונתי מדי פעם, הנדנו בראשנו או חייכתי אך לא שוחחנו. במבטיו היה תוהה עליי, כשם שתהיתי עליו. חוץ מאותה פעם שעמד בתור לקופה לפניי, רזה כל כך וכפוף, ושאל אם עודני כותב. כאשר אמרתי שכן, והוא שב ושאל אם אני כותב פרוזה או שירה. עניתי כי גם וגם, כאז. הוא אמר שהוא מבין בשירה, וכי פרוזה אינו קורא וזכרתי כי אמר לי פעם דברים דומים.
אחר כך לא ראיתי אותו. ציפיתי לראותו ממרפסת ביתי, אך לא ראיתי אותו יותר. דמיינתי אותו לבוש בגד ים או תחתונים והוא פוסע בטוחות על תקרת החניה של מכוניתו. זמן רב לא ראיתי אותו. אחר כך לא ראיתי את המכונית הקטנה שלו. לא הייתה מודעת אבל, ואני תהיתי היכן הוא, ואם הוא מנהל את חייו במקום אחר.
אבל הוא מת וחרש יצא לדרכו. כך הסתבר לי. כי מאוחר יותר ראיתי שני גברי באים אל הבית הערירי ההוא. הם נכנסו מבלי לדבר זה עם זה. שאלתי עליהם ואיש לא הכיר אותם. ואז זכרתי דברים שנאמרו בהיסח הדעת, כאשר ליווני אל שער ביתו ואני שאלתי אם יש לו צאצאים, כאשר ביקרתי אותו בשבעה של אשתו. היו אלה בניהם, שלו ושל אשתו. שאלתי עוד עליהם. גם הם לא פגשו משך שנים איש את אחיו ולא שוחחו זה עם זה. האחד היה דתי, ראיתי מפאותיו. האחר היה חילוני, אפילו כיפה לא הייתה על ראשו. האחד לא דיבר בשפה זרה כלשהי, גם ברומנית הוא רק גמגם, האחר שכח את שפתו ולא דיבר עברית או לא רצה לדבר. לא ברור לי מדוע, אך כעבור זמן קצר עזבו שניהם את הבית ונסעו במכוניותיהם. מכונית אחת מפוארת, נהוגה בידי החילוני. מכונית אחת קטנה מהשכרה נהוגה בידי האח הדתי. הסתקרנתי עוד. האחד למד תורה בירושלים. האחר חי ועבד בני יורק.
אני מביט בבית הריק ותוהה כמה עזובה סביבו. העצים שבחצר גדלו פרא ואיש לא גזם אותם. בחנייה שליד הבית חנו עכשיו אנשים אחרים והחניה עצמה, מבעד השער הברזל המסורג, נראית כשדה שומם. ואני תוהה אם כך נעלמים אנשים, כשחקנים העולים בתורם לבמה ואחר כך יורדים. ואשתו של האיש. והבית שהייתה בוודאי מטפחת ונותר בשיממונו. אך לפעמים, בלילות, הייתי רואה אור קלוש בחלונו של אחד החדרים. שאלתי עצמי אז שמא אין אלה אלא רוחות רפאים. ואולי כן. ומה אם כך היה תפקידם של שני הבנים המוזרים. שמא הביאו את הרוחות איתם. כך נותר עזוב הבית שמול ביתי. וכאשר שכני לדירה שאל אותי אם אני יודע עליו, אם הוא עוד חי, אמרתי כי איני יודע, אלא שאני רואה אור חיוור באלו לילות באחד החלונות.
"אתה חושב משהו?" שאלתי.
"מי יודע, יש רוחות בימינו? אבל מוזר," הוא אמר, "פשוט מוזר."
אחר נפנה מעמי ונכנס אל ביתו, מותיר אותי תוהה על כך. ואני שאלתי עצמי מדוע אין בעלים לבית, עומד זנוח כל כך, ואולי נתון לשגיונותיהן של הרוחות.