סיפור:

המסכה/ זאב ליכטנזון

המפגש האינטימי בין המסכה השחורה לפרצוף המתוח, עבר בהצלחה.

מתיחה נוספת של הרצועות ואנחנו מוכנים למפגש רע, שעלול להגיע במשלוח אויר, היישר מעירק.

גז.

אם. אולי. לא ידוע. לפי מקורות. לכל מקרה שלא יקרה, אך אם יקרה. אומרים ש, מזהירים לכש..

פחד. לא. דאגה. כן. הרי גם החדר כבר לבוש בניילון ובסחבה. אטום.

ככה אצלנו בבית. אני לא הדוברת ולא מציעה לכם לשתות מים. אני לא.

אני כבר מסודרת. אבא ,גם.

איפה אמא? היינו כל כך עסוקים בחיפזון של מפעל ההצלה. לא שמנו לב.

היא חמקה מהחדר.  

יצאנו מיד לאתר אותה בדירה. ידענו שהיא החולייה הרכה במערך הבטחון הפסיבי של החדר.

תשעה צעדים מואצים ואנחנו איתה.

היא עומדת במרפסת הקטנטנה, מניפה ידיים כועסות וצועקת :

"אתם לא תפחדו אותי בגז שלכם. אתם לא תהרגנו אותי בציקלון שלכם. היימחשימויים לא הצליחו, הדידיטי לא הצליח,

אתם לא .לא.לא.לא."

הכעס הרים את קולה לקומות של דציבלים שלא נודעו מתוכה.

עוד לפני שהספיקנו לאחוז בה ברכות מנחמת, הגיע הרעם. פיצוץ עצום כזה לא ביקר בשכון שלנו מעולם.

מבהיל. הידיים קפצו אוטומטית לבדוק אם המסכה יושבת היטב על הפרצוף ,הלחוץ והצפוף.

ובאותה מהירות זינקה אמא אל מתחת לשולחן סוכרת את אוזניה. מתקפלת ,עוברית ורועדת.

קרעתי את המסכה מעלי [ עלה לי בצביטות עזות בלחי ובמריטה כואבת של שיער הקוקו ].

אבא. גם. המתין על יד ,כי הוא כבר לא מסוגל להגיב בגמישות זריזה כל כך ,[בעצם, גם לא בגמישות, גם לא בזריזות,

הוא והשק המדיציני שלו ,שהוא סוחב בשנים האחרונות.]

זחלתי אליה, מחבקת אותה בכוח. התחלפנו. עכשיו היא התינוקת שלי.

השולחן מעלינו ואבא ממהר להגיש לאמא גלולה וכוס מים .

קצת זמן ,והיא חדלה לרעוד ומתחילה להתנצל.

לא כל כך הופתעתי מכך שאני בעצם לא כל כך מופתעת.

רק כעסתי על עצמי. גערתי בחוסר המחשבה שלי. הרי ברור היה שאמא עלולה להגיב כך.

ארבעים ושש השנים מאז השתחררה, לא מצליחות לכסות ולטשטש את גהינומה.

כל שנה שם שוקלת יותר ממאה שנים כאן. לא נכון. אין מאזניים שמסוגלים לשקול מה שאינו ניתן לשקילת אנוש. 

ועכשיו התזכורת המוחשית הזו. לא מספיק המספר המקועקע על זרועה השמאלית? זה שהולך אתה לכל מקום. תמיד.

 שם, כאן. במדידה של שניות, דקות, שעות, ימים, שנים. זו כמו עוד זרוע שצמחה מגופה, שכל תפקידה  - להזכיר, להעיר, 

לא לכבות, לא לברוח [למי שכבר ברחה פעמים אין ספור],לא לשקוט, לא לנוח.

היא כאן. עובדה. נולדתי. היא אמא שלי והנה אבא שלי. אספה אותו. אסף אותה והם כבר שנים מנסים להתחיל את משחק החיים מהתחלה.

בינתיים, הכול רק בינתיים, עם הרבה כמו שנכון וצריך, אבל עם הרבה מאוד קרעים באמצע.

במהלך היום ובמלאכת החיים מטאטאים במאמץ רב את הכול כדי לנקות ולפלס דרך .אני ההמשך הנורמלי שלהם ויש לשמור עלי כזאת. 

למה? זו נקמה, התרסה, אינסטינקט קיומי, מצווה דרוויניסטית, הבנאליה של גבר-אישה-צאצא.?

גם אם כל התשובות נכונות, או אף אחת מהן לא, היו הרבה מאוד מפרצים גרועים בדרך. תחנות מבעיתות של שינה מסויטת, מילים מסוימות, צילומים,

מנגינות. אי סדר פרוע שעם הזמן אפשר היה למצוא בו הגיון וסדר. לדעת איפה שדה המוקשים ולנסות, לפחות בבית, לעקוף, למתן, לרכך

ובעיקר לנסות לתמוך בעצם ההמצאות שם, איתה.

היא לא בקשה שום דבר ,כמובן. [ בעצם, למה כמובן?].תרמה את חלקה בערמות של כדורים ויעוצים.

במאמץ מתמיד ומתיש לברוח משם וסופסוף להגיע לכאן, לא רק בגוף. בנפש.

ידעתי את כל זה ובכל זה התנהלתי כמו בעוד אירוע רגיל, גם אם לא יומיומי, בכל זאת, מתוכנן ומאורגן. צרת רבים.

אבא הגיב אחרת. הייתה בו גם תבנית החלק שלה ,בהיסטוריה דומה, אך במסלול שונה, אבל הגיוס לצבא תיקן וייצב אצלו יותר חלקים. 

היותו לוחם נועז, הצליח לקבור חלקים קשים של הבור אפל שמאחוריו. 

אמא הייתה הלומת קרב של מלחמה שלמה. זוועה קטלנית ישירה ואין סופית, הותירה אותה מקולפת מכול משפחתה, חבריה ומכריה. נשארה

גוף עירום בארץ נוכריה. גלעין חשוף, שעליו לצמוח מחדש, או לסיים ,באינכוחות עצמו ,את מלאכת חדלון הקיום .

זאת היא ,כולה, שעמדה במרפסת. מתריסה את עובדת קיומה וכוחה מול שמים אדישים, מארחי אש ורעמים, הבזקים ופיצוצים.