מאמר:
משה קרוי-מקרה של פרנויה/ אבינועם חקלאי
בשנת 1974 עם השבר האידיאולוגי והאפיסטימולוגי לאחר מלחמות יום הכיפורים ווייטנאם ועם משקעי תנועות השלום ונערי הפרחים, בחרה רוח התקופה לדבר מגרונו של ד״ר צעיר לפילוסופיה, המרצה הצעיר ביותר באוניברסיטת תל אביב, שתואר הדוקטור שלו אושר כשהיה בן 24 בלבד. בתוכניתו גבוהת המצח של ירון לונדון ״עלי כותרת״ הופיע משה קרוי, וללא גמגום, מוכן לכל שאלה, מחליק פרדוקסים בקול בוטח ובאמצעות מה שנראה כמו לוגיקה צרופה, פרש בפני הצופה הטבול באותו שבר ,את משנתו שהייתה סד אורתופדי-לוגי להגותה של הסופרת איין ראנד. ה״אובייקטיביזם״ או ה״אגואיזם הרציונלי״ פתח לכאורה פתח לצעירים שאימת ההקרבה למען החברה והמדינה אפפה אותם מול תוצאות מלחמת יום כיפור, משבר האמון באב וההתנגשות בין רוח התקופה הספוגה בדמם לבין אותיות הציונות ששקעו בבשרם.
דבריו הסדורים של הצעיר הכריזמטי העלו ניחוחות של מחשבת שווא בנויה היטב הדוחה את המבנים הפרוידיאניים ואת המושגים המומצאים שחיבר אבי הפסיכואנליזה כדי לתאר את התופעות הקליניות ואת האפקטים של הפסיכואנליזה. האדם הטוב הוא זה החי על פי השכל, לוקח לעצמו את המגיע לו ללא אשמה ושולל את גילויי האלטרואיזם.
קרוי, הרציני כל הדרך אל התהום, מרטיר של האמת, נהג לגבות תשלום עבור המים, התה והעוגיות מאלה שבאו ללמוד ממנו את תורתו, והדברים הגיעו לידי כך שגבה תשלום מאימו עבור תמונות של בתו, היא נכדתה. ״חיים על פי השכל״ היה הספר שהוציא משה קרוי הצעיר ושהלהיב צעירים רבים ואף את המוציא לאור של ספר זה והבא אחריו; דן בן אמוץ.
אמן הקולנוע והטלוויזיה חגי לוי נלכד בכשפיו של קרוי (שהיה לכוד בהם בעצמו), עזב את הקיבוץ הדתי ואת הדת והחליט במחיר חרם, לסרב להתגייס לצבא.
בפרק המיועד למשה קרוי בסדרה המעניינת ״המקוללים״ שיצר לוי, בין הפרקים על פנחס שדה ויונה וולך, ללמדנו כמה השפעה הייתה לקרוי בשנות ה-70 בארץ, מומחזת היתקלותו של היוצר בגורו שלו באירוע אינטלקטואלי מסוים באולם ברמת גן.
משה קרוי, צעיר, הצמוד לאמו, נושא דברים פרובוקטיביים המעוררים סערה בשומעיו השבויים בשיח התקופה, יורד מן הבמה ויוצא מהאולם כתשובה לוגית הצמודה לאמת ללא פשרות לשאלה שנשאל מהקהל: איך מסתדרת משנתו עם הופעתו בערב הזה. קרוי, לאחר פאוזה קצרה ביותר, עונה שאכן אין הוא צריך להיות פה.
אלא שיש גם גרסה אחרת לתיאור ההירואי של חגי לוי.
צבי ינאי שהיה קרוב למשה קרוי, מספר שהאיש בקהל שהזדהה בשם ״חיים מנתניה״ שאל את הפילוסוף מדוע אינו יורד מהארץ. קרוי איבד את עשתונותיו ועזב את המקום. מאוחר יותר, סיפר ינאי, קרוי הסביר לו כי אותו חיים מנתניה שייך לאגודה סודית ושמה "אטלנטיס", שהחברים בה האמינו שאנשים מפורסמים, שחקנים, מתמטיקאים ואחרים, לא באמת מתו, אלא ירדו למחתרת, ובעצם פועלים בחשאי בעמק ירוק באמריקה הדרומית ומתכננים את המהפכה הקרובה בעולם. אברהם מידן, מנכ"ל בית תוכנה גדול, שקרוי היה המנחה שלו בעבודת המאסטר, טוען שבסוף 1974 חלה הידרדרות במצבו של קרוי והיו לו מחשבות שווא. מרצים שעבדו לצידו בחוג טענו כי הוא הסתובב עם מזוודת ג'יימס בונד והוציא ממנה מסמכים שמראים שהמוסד רודף אותו.
משה קרוי נולד בתל אביב בשנת ,1948 לאב שהיה פעיל מפא״י ולאם דומיננטית שהייתה מורה נערצת. שני ההורים היו כמובן סוציאליסטים וקרוי גדל להיות מבוגר המתעב אידיאל זה. האם טיפחה את גאונותו של בנה משנותיו המוקדמות וברבות הימים הפך הקשר העמוק לשנאה מצד הבן.
חוקר התרבות אלי אשד הגדיל לומר שהשנאה שלו לאמו הפכה (באורח מטונימי) לשנאה לשאר העולם.
האב נפטר כשהיה קרוי בן תשע.
חגי לוי מצא סרטון 8 מ״מ של משה הקטן אצל הספר מול מראות, אותו צילם האב המשתקף בעצמו עם מצלמתו באותן בבואות אין סופיות המשקפות זו את זו. האב מתקרב לילד, מלטפו באהבה ואילו זה בוהה במבט לא מפוקס מול בבואתו והשתקפויות הבבואות לאינסוף.
בסרטו של חגי לוי מתוודה קרוי באמצעות השחקן המגלם אותו, כי כילד היה הולך ברחוב ומתפלא כיצד הבתים שמצדדיו עמדו עדיין על תילם, ולא כעיי חורבות, לאחר שהפנה מהם והחזיר אליהם את מבטו, וכיצד איבד אוריינטציה כשביקר עם הוריו בחדר המראות בלונה פארק אל מול הבבואות האינסופיות. המושג ״מועקה״ רחוק מלייצג חוויות אלה.
נראה שבאותה תקופה בה חש נרדף, הגיע אליו אותו אדם שטען שהוא נציג אגודת הסתרים ״אטלנטיס״ בה מעורבים גדולי עולם רבים, ביניהם הווארד יוז, המבקשת להקים מקום החי לפי עקרונות משנתה של איין ראנד וממנו להפיץ את הבשורה לעולם. ה״נציג״ ביקש מקרוי להצטרף כהוגה הדעות של תורה זו והתנה את ההשתלבות בקהילה בכך שמשה יעזוב את בתו טלילה ואת אשתו גאולה. לאחר התלבטות השיב הפילוסוף הנלהב שהוא מעדיף להיות הוגה הדעות של הקבוצה מבחוץ כי הוא אינו רוצה לעזוב את משפחתו.
״הכי הצחיק אותי שכאובייקטיביסט הוא דיבר על כך שהאהבה מיותרת, אבל איך שאהב את בתו טלילה", אמר פרופסור בן ציון שרפשטיין שהיה קרוב לקרוי גם בשנותיו בגלות.
זמן מה לאחר מכן נהרג אותו אדם בתאונת דרכים, ונראה שאירוע מקרי זה הביא לפריצת הפסיכוזה ולהבניה של מחשבת שווא בה ה״נציג״ נרצח על ידי שליחי ״אטלנטיס״ כי הביא לחשיפת הסוד. אמנם הוא ביקש שקרוי ישמור את קיום הקבוצה לעצמו, אלא שמשה סיפר את הדברים לידידו צבי ינאי ואם אינני טועה, גם לאורי אבנרי. מובן שהבא בתור להירצח הוא משה קרוי עצמו. מי שבהשפעת ניטשה התנגד לחיי עבדות של אשמה, הפך את האשמה למוות כעונש הרודף אותו.
קרוי עזב עם בתו ואשתו לאוסטרליה וקיבל משרת מרצה באוניברסיטה מכובדת לא רחוק ממלבורן. הוא פרסם את ספרו השני אשר גם אותו הוציא דן בן אמוץ, למרות הסתייגותו-״הוכחות לקיומה של הנשמה״(1981). מי שעבר משבר והוצף במה שמכנה לאקאן ״התענגות״, משהו שאין מילה שתייצג אותו, איזו עודפות אדירה שפרצה את סכר מחשבת השווא המוצקה, לא יכול להמשיך להאמין בשכל, כלומר בלוגוס לבדו.
הספר נכתב כהבניה פילוסופית-לוגית של התורה הסיינטולוגית מבית מדרשו של ל.רון הבארד. גם אמונה זו לא החזיקה מעמד זמן רב ועל כך אמר פרופסור שרפשטיין, כי משה קרוי חיפש אב לאחר מות אביו האהוב, אלא שעל אב זה היה להיות אב רעיוני.
למעשה, קרוי חיפש אב סמלי מכיוון שדחה את שם האב, הייתי מעז לומר, עוד בחייו של אביו. ״שלב המראה״ הלאקאניאני המבנה את האגו, את האמונה שהאני הוא הבבואה המשתקפת, את הזדהות הסובייקט עם בבואתו ולמעשה את המרחב שהינו דמיוני ביסודו, ״שלב מראה״ זה מרשים אצל קרוי כמשונה מאוד.
הילד נראה כמי שאינו מביט בבבואתו, מבטו בוהה, הוא אינו מחזיר מבט לאב שבאמצעות המצלמה ומחוות ההתקרבות והליטוף אומר לו משהו כמו: ״הבבואה היפה הזאת היא אתה…״ הילד קרוי אינו מאמין בכך. כמבוגר המתאר את ההליכה ספוגת האימה ברחוב הוא משתמש במילה ״תימהון״; מילה שלאקאן משתמש בה ביחס למשבר פסיכוטי. הוא תמה על המרחב, על הקשר בין הדימוי לעצמו, העולם נראה לו זר ומוזר והוא עצמו נוכרי בו וזה הבסיס, כך הוא אומר, לאיווי לחקור, לדעת את ה-אמת. התנסויות אלה, דחיה זו של העולם המוסכם, מוציאה אותו מתחום ה-אחר אליו הוא יכול לחזור רק כנביא שמחשבת השווא שלו מתקבלת על ידי ההמון, אלא שהמרדף אחר ה-אמת מבטיח אסון.
למה אני חושב שהדחיה, אותו מנגנון שעליו לאקאן מצביע כבסיס לפסיכוזה הוא למעשה דחיית המבנה הפרוידיאני? הרי ההמשגות של פרויד הן מעין מחשבות שווא כשלעצמן, כפי שפרויד אומר בעצמו. מיתוסים פרוידיאנים.
בשלב די מאוחר בחייו ובתיאוריה, פרויד משרטט את המבנה המוכר של ה״סתמי״, ה״אני״ וה״על אני״. הסתמי הוא משכן הדחפים ואילו העל-אני כולל בתוכו את תביעות החברה לריסון הדחף. מכאן שהאני הוא הסימפטום עצמו שהינו הסיפוק התחליפי, החלקי והיחיד האפשרי. ברגע מסוים פרויד שם לב גם לכך שלעל-אני ולדחף יש יחסים נוספים חוץ מאשר להתנגד זה לזה. למעשה העל-אני מזין את הדחף. העל-אני הוא בעצם המשלב הסמלי של לאקאן; השפה המורכבת ממסמנים. מסתבר שהמסמן שפגע בגוף הוא סיבת ההתענגות, כלומר בדיוק הדבר שיוצר את הדחף. למה זה חשוב לענייננו? כי אפשר מיד להסיק, אם מקבלים משהו מההמשגות הפרוידיאניות, אם מאמינים בהן, אם חושבים שהן אומרות משהו על החיים שלנו; שלא ניתן לחיות על פי השכל, כי השכל והדחף כרוכים זה בזה. השכל לבדו אינו יכול לכסות את החיים כי הוא אינו נפרד מהם. הפרדוקסים הללו גם מראים שאלטרואיזם ואגואיזם אינם הפכים ואפשר לומר, אם חייבים לפשט, שקיים ביניהם איזה איזון מאוד עדין שלא ניתן להפר אותו באמצעות תורות כלליות בלי לזעזע את ״נפשו״ של הסובייקט. תיאוריה כללית המורה איך לחיות היא בבחינת ״אנליזה פרועה״ שלא לוקחת בחשבון את המבנה הפרטיקולרי של האדם ולא את היחסים בין מרכיביו השונים.
נדמה לי שלא מעט יודעים היטב שקשה לקבל סיפוק בחיים לא רק מבלי לשלם מס לחברה המשתיק מעט את רגשות האשמה, אלא שלעיתים קרובות הפעולה למען קהילה מתוך עמדה סינגולרית היא מקור הסיפוק עצמו. אריק לוראן אומר שבאנליזה לאקאניאנית הכיוון הוא לא הסתגלות הסובייקט לחברה אלא להביא את החברה להסתגל לסובייקט, כלומר להכיר בתרומתו הייחודית לה. זהו ניסוח הלוקח בחשבון את הפרדוקס עצמו.
בהמשך ההתכתבויות עם שרפשטיין, טבור העניין של קרוי עובר למיסטיקה ולבודהיזם. את האמת החדשה הזו הסביר בספרו "מעבר ליש ולאין: הרציונליות שבמיסטיקה" (שתורגם לעברית רק ב-1987), שבו הוא סותר סופית את הרציונליות וטוען שאחרי הכל אי אפשר להבין את המציאות באופן רציונלי ובאמצעות החושים. העולם כולו נוצר מתודעה אינסופית, אנרגיה וכוח. העולם הוא אינסוף מהויות. הוא ואשתו גאולה נוהים אחרי גורו הודי ושמו סאי באבא, שהוא ההתגלמות של אחת המהויות הללו.
בשנות ה-80 עוסקים קרוי ואשתו גאולה בפרקטיקות טיפוליות מיסטיות ואף מתנסים במשך שנתיים בחיים בבירת הניו אייג׳ של ארה״ב-לוס אנג׳לס, ושם מעמיקים את אמונתם בתקשור, סיאנסים ומדיומים שונים.
הם פוגשים רופא אוסטרלי בשם ד״ר צ׳פלוני הפותח עם אשתו ״קריירה״ של גורו בכת גנוסטית חדשה באוסטרליה המאמינה במלחמה מטא-קוסמית בין בני אור לבני חושך.
זהו רגע קריטי בחייו של משה קרוי; התלכדות האירועים בימי חלדו לכדי גורל כמעט ידוע מראש. והדגש הוא על ה״כמעט״. אם על בני האור לנצח ולהשמיד את בני החושך, הרי שזהו ביטוי של חיסול הדחף על ידי העל-אני, כי בני האור הינם למעשה מהויות רוחניות שיעזבו לבסוף את הגוף. אלא שכבר תפסנו שהארוס והטנטוס ,לכל הפחות כרוכים זה בזה ומות האחד הוא גם מות השני.
הסירוב של גאולה להצטרף לכת הזאת, מוכיח שהדחיה של ממשות הדחף וההתענגות אל מחוץ לסמלי, מחזיר את הדחוי בממשי. סכסוך קשה ומתוקשר פרץ בין קרוי לאשתו. בתם המשותפת טלילה עמדה באופן מוחלט לצד אביה, טענה שאמה מפלצת וכדי להימנע מאפשרות שהחוק יכפה עליה לפגוש אותה באמצעות הסדרי ראיה, נישאה לחבר כת כבן 30 בהיותה בת 16, אשר גסס מסרטן סופני. האם שלא יכלה לשאת את הקרע, טיפסה על גדר הבית בו חיו קרוי, בתו ובעלה ונורתה למוות על ידי הגבר הצעיר שנפטר לפני שהתבררה הפרשה בבית המשפט.
כמה רחוקים נראים הדברים מאז אותה הופעה רהוטה ונקיה של הפילוסוף הצעיר בתוכנית ״עלי כותרת״ 14 שנים קודם.
המוות הוא חתנה הלהוט של ה-אמת. ״השכל״ הדוחה את הדחף במקום לנסות לייצגו, מסתכן בשיבתו מן הממשי.
תיאור האירועים מעלה חשד שקרוי היה מעורב יותר מן הידוע במות אשתו, אך לא כאן מסתיימת פרשת חייו.
אמירת ה״הן״ הניטשיאנית-פרוידיאנית לעולם, היא אמירת הן לעולם בלתי שלם, מלא בפרדוקסים וסתירות. אין בנמצא ה-אמת ואין ביכולתו של מכשיר כלשהו אשר הומצא על ידי האדם, לכסות את הממשות כולה ללא שארית.
עוד מעט נראה כיצד התעקשותו של סובייקט הלכוד במבנה פרנואידי מובילה אותו להקרבה עצמית עד התאבדות בעבור ה-אמת המוחלטת המתגוננת מפני כל פרדוקס, באשר המוות הוא קו ההגנה האחרון שלה. ואין זאת מליצה.
בשנת 1989 הופיע משה קרוי בתוכנית הראיונות של רם עברון. הוא פרש את משנתו על מלחמת בני אור בבני חושך ואפשר היה לראות היטב כיצד כאשר מחשבת שווא בנויה היטב היא מצליחה למוסס סתירות ופרדוקסים. החלוקה הדיכוטומית לטובים ורעים אילצה אותו להסביר כי אשתו המנוחה הפכה לבת חושך לאחר שילדה. פסיכיאטרים ופסיכולוגים שיטענו שהוא פרנואיד הם סוכנים של כוחות החושך כמובן. לא ניתן ואף לא רצוי לשכנע את הפרנואיד להחליף את מחשבת השווא שלו בשלנו. משהו באמונות המשותפות שלנו ב-אחר לא מחזיק אותו. בפרנויה אין אמונה ב-אחר; יש ודאות באשר להתענגותו עלינו. האמונה שלנו ב-אחר היא על אף הסתירות והחולשות. היא כה עמוקה עד שהיא מחזיקה גם כשאנחנו יודעים שה-אחר אינו קיים…אלי אשד שחקר את המקרה של משה קרוי, קרא את כתב היד על מלחמת בני האור בבני החושך שלא פורסם, טוען בצדק שהמסמך מאוד קרוב לרעיונות הנאצים. אין מקום לשארית בהשמדה הטוטאלית של בני החושך המפלצתיים.
זמן קצר לאחר הראיון אצל רם עברון, קרוי נעלם. גופתו נמצאת בדירתו כעבור זמן לא קצר. מהחקירה המשטרתית עולה שנטל כדורים והתאבד. בפרק היפה על קרוי בסדרה ״המקוללים״ של חגי לוי, מובא מכתב שיש לפתוח רק לאחר מותו, ובו הוא כותב שאין לו סיבה להתאבד, ואם ימצאו את גופתו זה סימן שבני החושך רצחו אותו בשל פועלו כאחד מקומץ בני האור.
כאשר ה-אמת מאויימת באופן כלשהו, לא נותר אלא למות כדי לשמור אותה בחיים.
חגי לוי נפעם מהאיש אשר חי ומת בצמוד לאמת שלו. לא מעט מאיתנו האנשים הרגילים מוקסמים מהברק של מישהו בעל איווי צרוף, המחזיק בוודאות ללא גמגום וללא היסוס. אנחנו מחפשים את ה-אמת שאינה יכולה אלא לחמוק מאיתנו, מתקשים לחיות את האבסורד של הקיום.
אלא שה-אמת עלולה להוביל באופן לוגי אל הנאציזם אותה יוביל מנהיג כה בטוח בדרכו, כה וודאי ביחס ל-אמת, עד שההזדהות עמו תוליך אותנו; המהססים, המגמגמים, הנוטים להיות מכושפים ומהופנטים, אל הבנאליות של הרוע.
הדרך הזאת כידוע, מובילה לאסון עבור כל הנוגעים והנגועים בדבר.
האיש אשר גינה את ישראל כמקום שרע לחיות בו כי הוא תובע הקרבה ומתערב בחיי האזרח עד כדי כך שאינו מאפשר לאדם לממש את עצמו, שב אליו כדי להעמיד אנדרטה ל-אמת ולמות בו.
על אוזני הגופה הנרקבת נמצאו אוזניות טייפ שבתוכו קלטת שירי ארץ ישראל הישנה.
