סיפור:
עגורן/ יעקב שדה
בשבע ורבע בדיוק שמיר הגיע עם המפתח ופתח את השער. הפועלים שהתגודדו בחוץ, נשפכו פנימה כמו מלט טרי הזורם ממערבל בטון, כל אחד אוחז שקית או קופסה בה צרורה ארוחת הצוהריים שלו. לפני שהתפזרו, הִרעים שמיר בקולו החזק, "תעל הוּן!" וכולם נאספו באיטיות אל הסככה שלמרגלות הבניין, ממתינים בשקט להוראות.
שמיר סקר את קבוצת הפועלים – פלסטינים בעלי אישור עבודה מהשטחים, ערבים ישראלים ועוד כמה יהודים מבוגרים. בקולו הרם חילק אותם לצוותי עבודה, כשהוא מסביר לכל צוות את המשימה שלו להיום: קבוצת שלד תעלה לקומה העשירית להתקין סבכות ברזל לקראת המשך יציקת קורות הבטון. צוות הבנאים ימשיך בהקמת קירות הלבנים בקומות הביניים. קבוצת הטיח תלך לסיים את הקומות התחתונות.
שמיר היה גבר ממוצע בגובהו, מוצק וצרוב שמש. הוא דיבר ערבית עממית שוטפת, פרי עבודה רבת שנים עם פועלים ערבים. עובדה זו יחד עם צבע עורו הכהה גרמו לרבים מהם לחשוב שהוא ערבי כמוהם. שמיר לא ניסה להעמיד אותם על טעותם. כאחד משלהם, לכאורה, יכול היה להשליט את מרותו על פועליו ביתר תוקף. לשמיר הייתה לקות בדיבור, כמו זו של בני אפרים התנכיים. כל שין הפכה אצלו לסמך; אפילו שמו, שמיר, היה בפיו לסמיר. אף שכבר עבר את גיל שישים, היו כתפיו רחבות ושריריו, שניבנו בשנים של עבודת כפיים בבניין, מוצקים. במשך השנים עבד בכל מקצועות הבנאות וכך הפך למומחה בכל אחד מהם. הוא יכול היה להסביר לכל קבוצה את המשימה שלה לפרטי פרטים, להשגיח בעיני נץ על הביצוע ולזהות כל טעות. הוא למד את כל הטריקים שהפעילו כלפיו הקבלנים השונים אצלם עבד כשכיר. עכשיו, כשכבר היה קבלן בעצמו, ידע להשתמש בהם כלפי פועליו. בקולו החזק הפעיל את סמכותו גם על הסוררים שבפועלים. במקרים המעטים בהם הרמת הקול לא עזרה, לא היסס שמיר להשתמש גם בידיו כדי להשיב למקומם את היראה והציות להוראותיו.
המקצוע היחיד שבו לא היה לשמיר ניסיון היה המנופאי, מפעיל העגורן. אבל באתר הבנייה הזה הוא לא נזקק לכך. המנופאי שלו, סשה, היה מומחה במקצועו עוד מימיו כמפעיל עגורן ברוסיה. שמיר לא נזקק להרבה מילים כדי לתדרך את סשה. "בשמונה מגיעה המשאית עם הרשתות לשלד שצריך להרים לקומה אחת עשרה. בעשר יבואו המשאית בטון עם המשאית משאבה ומתחילים את היציקה," אמר לסשה וזה סימן בראשו שהבין, ובלי מילה נוספת צעד לכיוון העגורן. סשה כבר היה בן חמישים ועדיין טיפס בסולם הארוך בזריזות מפתיעה, עד אל התא שריחף בגובה חמישים מטרים מעל לקרקע.
עם קרחת מבהיקה, משקפי ראייה חסרי מסגרת וגוף רזה ונמוך, סשה נראה יותר כמרצה באוניברסיטה מאשר מפעיל מנוף. לפני שעלה לארץ, הספיק להתחנך בבתי הספר היסודי והתיכון של העידן הסובייטי, והיה תוצר מובהק של החינוך הקומוניסטי. שם למד להתייחס ברצינות לכל משימה, לבצע אותה על הצד הטוב ביותר, להפגין יחס של כבוד לממונה עליו ולא לשאול שאלות מיותרות. כשם שהוא התייחס לעבודתו, כך ציפה שכל אחד ייתן לו ולמקצועו את הכבוד הראוי.
היחס לעבודה בארץ בלבל אותו. אומנם גם בברית המועצות היה עד לעבודה רשלנית, אבל בדרך כלל זה קרה מכורח המציאות ובלוויית אשמה ופחד. כאן, דברים כאלה נעשו כדבר שבשגרה ובמהרה סשה הבין שזו הנורמה. מה שבמיוחד טרד את נפשו הייתה ההבנה שכולם שותפים לעניין, החל מהיזם, דרך הקבלן ועד אחרון הפועלים.
סשה אהב את המקצוע שלו, את הכוח שהיה נתון בידיו להרים בתנועת אצבע מטען במשקל כמה טונות ולהוביל אותו ליעדו ביד בטוחה. מי שלא יודע, יכול לתהות מה כבר מסובך בהפעלת עגורן? מושכים ידית והמטען עולה. דוחפים את הידית והמטען יורד, מסיטים ידית אחרת ימינה או שמאלה וזרוע העגורן מסתובבת בהתאמה. משימה שכל ילד יכול לעשות בקלות. אז זהו, שלא. ההבדל בין מקצוען לסתם מפעיל מנוף הוא בשליטה במהירות תוך כדי התנועה. אם הנפת או בלמת מהר מדי, המטען יתנדנד על הכבל מעלה ומטה כמו כדור יויו, ויש סיכוי שיינתק וייפול עקב כוח הנדנוד הנוסף למשקל. ואם סובבת את זרוע העגורן לצדדים במהירות רבה, כשתעצור, המטען ימשיך לנוע כמטוטלת מצד לצד ויסכן את הפועלים שצריכים לשחרר אותו, שלא לדבר על הזמן היקר שיחלוף עד שהתנועה תתרסן ואפשר יהיה להמשיך. כדי להימנע מכל הבעיות האלה, מפעילי עגורן מנוסים מסיעים את המטען בזהירות רבה ומאטים בכך את קצב העבודה כולו, שהרי העגורן הוא שמכתיב את ההתקדמות בכול אתר בנייה.
לא אצל סשה. הוא היה מסוגל להאיץ את תנועת המנוף למהירות גבוהה ועם זאת להאט ולעצור כך שהמטען נשאר יציב במקומו. באצבעות עדינות היה מסיט את הידיות ומשנה את המהירות, מרגיש בכל איבריו את רטט התנועה של העגורן דרך קירות התא, כאילו היה העגורן המשך טבעי של גופו. אם אפשר לדמות מנופאים לפסנתרנים, הרי שסשה היה ללא ספק הארתור רובינשטיין שביניהם. הודות לו התקדמה העבודה באתר במהירות והקבלן שמיר היה מרוצה מאוד. הקצב שהכתיב סשה לא הקנה לו אוהדים רבים בקרב הפועלים, אבל לא היה אכפת לו. הוא עשה את מה שאהב בדרך הטובה ביותר וזה מה שהיה חשוב.
העבודה התנהלה כמדי יום, כשברקע צעקות הפועלים הקוראים זה לזה, רעש הכלים החוצבים, שוברים, מכופפים וקודחים ונהמות הטרקטורים המעבירים חומרי בניין ממקום למקום. מדי פעם רעם קולו של שמיר כשגער בפועל שכשל או כשתיאם את הפעילות בין קבוצות העבודה. מעל לכולם ריחפה זרוע העגורן, נהוגה בידי סשה, ששינע במהירות וביעילות לבנים, טיח וכלי עבודה מהקומה הראשונה ועד הקומה העשירית והאחרונה לעת עתה, בבניין רב הקומות שהלך וצמח.
בתשע ורבע הגיעה המשאית עם סבכות הברזל ליציקת הקומות הבאות. אחרי דין ודברים קצר וכעוס בין שמיר ובין נהג המשאית על האיחור בלוח הזמנים, הוא נתן את האות וכמה פועלים טיפסו על המשאית והתחילו לשחרר את המטען.
באמצעות מכשיר הקשר קרא שמיר לסשה להוריד את כבל העגורן אל המשאית כדי שהפועלים יוכלו לרתום את הסבכות אל קרס המנוף. הכול התבצע ביעילות משומנת. מודע למיומנותו הרבה של סשה, שמיר הורה לפועלים לקשור להנפה את כל הסבכות שבמשאית, שיחד שקלו כמה טונות, קרוב לגבול כושר ההרמה של העגורן. לאחר שהמטען נקשר ואובטח, קרא שמיר לסשה במכשיר הקשר, "יאללה ססה, תרים."
הכבל נמתח והמטען החל לעשות את דרכו למעלה בתנועה חלקה. הוא טיפס עד מעל לקומה העשירית ונעצר. שמיר המתין רגע, מצפה לראות את זרוע העגורן מסתובבת אל הקומה כדי להניח את הסבכות על המשטח, אבל המנוף המשיך לעמוד ללא תנועה.
"ססה, מה הולך?" שאל שמיר את מכשיר הקשר. לא הייתה תשובה. העגורן המשיך להיות דומם.
"ססה, מה הבעיה? למה אתה לא מסובב את המנוף?" קרא שמיר בקול רם יותר. הוא נבהל, אולי קרה משהו לסשה שם למעלה?
"ססה, אתה סומע אותי? מה קורה?" ניסה שוב, וכששוב לא קיבל תשובה החליט לטפס אל התא ולבדוק. שלומו האישי של סשה עניין אותו פחות מהדאגה לקצב העבודה שישתבש אם משהו אכן קרה לסשה. שמיר החל ללכת אל הסולם כשמכשיר הקשר התעורר וקולו של סשה נשמע.
"אם אתה רוצה שאני ממשיך לעבוד, אתה צריך מקיים הבטחה שלך."
שמיר ידע על מה סשה מדבר. כשפועלים שלו באו אליו בדרישות, הוא היה מבטיח להם כל מיני הבטחות ו'שוכח' אותן זמן קצר אחר כך. כמעט תמיד זה עבד. או שהבעיה נפתרה מעצמה, או שהפועל שכח, או שחשש להזכיר אותה שנית. ואם פועל עקשן היה שב ומעלה את עניין ההבטחה, שמיר פשוט היה שולח את הפועל הסורר הביתה ומביא אחר במקומו. במקרים נדירים היה מקיים את מה שהבטיח. גם הפעם החליט לשחק את משחק השכחה.
"ססה, ינעל ראבאק, תגיד לי מה אתה רוצה, או שתפסיק עם הברדק ותמסיך לעבוד. אם לא, אני תכף עולה אליך." קרא במכשיר הקשר ולהמחשת האיום התקרב עוד אל הסולם, יודע שסשה רואה אותו. כבר בצעד השלישי שלו, המנוף התעורר לחיים. המטען החל לעשות את דרכו למטה במהירות, ואז נבלם בבת אחת כשהוא מתנדנד בקצה הכבל באופן מאוד לא אופייני לסגנונו של סשה.
"או שתיתן מה שהבטחת או שפתאום יש תאונה והכול נופל ככה למטה," נשמע קולו של סשה, ענייני לגמרי ורגוע. שמיר נדהם. אם המטען ייפול, הוא ינחת ישר על המשאית שממנה הונף לפני רגע. הוא צעק לנהג שישב בקבינה, "תניע, מהר! תזיז את האוטו החוצה מכאן!" קולו היה חד ופסקני והנהג נחרד, הניע מייד את מנוע המשאית והסיע אותה אל מעבר לגדר האתר. שמיר נשף נשיפה ארוכה ומחה זיעה ממצחו. אם המטורף הזה, סשה, יחליט להצניח את המטען לקרקע, ככה לפחות הנזק יהיה מינימלי.
זרוע העגורן סובבה באיטיות והמטען הוסע תוך כדי כך עד אל הקצה שלה. הסבכות היו תלויות כעת בגובה ארבעים מטרים, בדיוק מעל למשרד המכירות של הפרויקט. שמיר לא נזקק לדמיון רב כדי לדעת מה יקרה אם רשתות ברזל במשקל כמה טונות יצנחו על צריף המכירות, הבנוי כולו מלוחות גבס ולבידים.
הפועלים באתר הבינו שמשהו לא שגרתי קורה, חדלו מעבודתם והגניבו מבטים פעם אל שמיר העומד ברחבה שלפני הבניין ופעם בעגורן הדומם, עד ששמיר המתוסכל נתן שאגה בערבית עסיסית, "אינעל דינקום! מה זה פה, סרט? יאללה לעבודה! מי סיעמוד, אני מעיף אותו מכאן ברגע."
שמיר היה קבלן ותיק וידע להעריך את כישוריו של סשה. כשגייס אותו, הסכים, לא בלי כאב לב, לשלם לו את המשכורת הגבוהה ביותר מבין כל הפועלים. כדי לקזז במידת מה את העלות, החליט שאת תוספת התשלום עבור ביטוח התאונות ימסמס; גם כך סשה עולה לו יותר מכפי שתכנן. כעת הסתבר לו שסשה לא שכח. בכל זאת הופתע מהצעד שסשה נקט. 'אבל,' חשב, 'אם הצלחתי לתמרן את סשה עד עכשיו, אוכל לעשות זאת שוב.'
הוא קירב את מכשיר הקשר אל פיו וניסה לשלוף את הברכה הכי המתאימה מאוצר המילים הדל שלו ברוסית, "ססה, פּריבְייט דרוּג, מה הבעיה חביבי?"
"גוספודין שמיר. אתה יודע מה בעיה. אתה כבר מבטיח הרבה זמן ביטוח בשבילי אבל אתה לא עושה ביטוח. אין ביטוח, אני לא עובד," את המילה גוספודין ביטא סשה בלעג השמור לכל אלה שגדלו על ברכי החזון הקומוניסטי.
"אבל ססה חביבי, זה לוקח זמן, אמרתי לך צריך סבלנות. אני הבטחתי, אז אני מקיים. אתה לא צריך לדאוג."
"אדון שמיר, זה כבר שני חודשים אתה מבטיח ואין ביטוח. אז סבלנות כבר אין. אם אתה רוצה שאני ממשיך בעבודה, אתה עכשיו עושה ביטוח."
"ססה, אני מבטיח שהיום אני עושה ביטוח!" ושמיר נשא את מבטו אל תא העגורן והניח את ידו על חזהו כאומר "אני מתכוון לזה מכל הלב." יודע שסשה משקיף עליו באמצעות המשקפת שנמצאת אצלו בתא.
"אני רוצה ביטוח עכשיו. לא היום. לא עוד שעה," נשמע קולו של סשה שוב במכשיר, חד ודוקר, אולי גם בגלל איכות הקשר.
"אבל איך עכשיו? זה צריך לעשות במשרד, עם חברת הביטוח. הנה, אני עכשיו הולך לעשות. מילה שלי."
"נו, אתה עכשיו כותב על נייר מה אתה מתחייב שאני יש לי ביטוח, עם השעה מעכשיו, ואם קורה לי משהו, אתה מתחייב משלם הכול עד שיש ביטוח. אתה חותם על נייר זה ואחר כך תלך ותעשה לי ביטוח בְּחברה."
איך הוא מדבר אליי, חשב שמיר אפוף עלבון. הוא לא היה רגיל לתגובה תוקפנית כזו, גם אם היא באה מעובד חיוני כמו סשה. שמיר החליט להיות תקיף. "ססה, הבטחתי ואני אקיים. תפסיק עם החוכמות ותחזור לעבוד או ס–" והשאיר את סוף המשפט תלוי באוויר.
אחרי מספר שניות של שקט העגורן הופעל מחדש, המטען שוב החל לרדת במהירות מטה והפעם הוא נבלם בחדות ובקול חריקה חזק כעשרה מטרים נמוך מהפעם הקודמת, מקפץ בעליזות בקצה הכבל.
"אתה מטורף?" זעק שמיר בחרדה במכשיר הקשר, "מה אתה חוסב שאתה עושה! אני תיכף קורא למׅסטרה שיבואו ויטפלו בך."
סשה ענה בנחת, "אתה יודע אדון שמיר מה טוב במקום איפה אני יושב? מפה רואים הכול טוב-טוב. את פועלים בלי חגורות. את הפיגום בקומה תשע שנשבר לו הזה מה ששומר שלא נופלים. רואים איך פועלים מורידים כובע הגנה שלא יפריע. הכול רואים מכאן."
"ססה, בסדר," נכנע שמיר ונופף בידו אל התא למעלה, "אני כבר כותב התחייבות." בתנועות מודגשות הוא הוציא מתיקו בלוק נייר משרדי ועט ורשם בכמה שורות את ההתחייבות כשהוא מקריא תוך כדי כתיבה, כדי שגם סשה ישמע. "בסדר? עכסיו אפשר לחזור לעבודה?"
"עוד רגע. אני רוצה נייר אצלי כאן. אחר כך אני עובד."
"נו טוב," רטן שמיר, "אני כבר שולח לך פועל שמביא לך את הנייר למעלה. הנה אני קורא לו."
"לא רוצה פועל. אני מצלצל לאישה שלי. היא עובדת כאן קרוב. היא באה ומביאה לי את הנייר."
"לא בא בחסבון," זעק שמיר במכשיר הקשר, "אי אפסר שהיא תעלה למעלה. אתה יודע סזה אסור."
בתגובה, רשתות הברזל שריחפו באוויר בגובה שלושים מטרים ביצעו צניחה חופשית נוספת של מספר מטרים ונבלמו. שמיר הרים בחרדה את ידיו אל פניו, כאילו הוא מגן עליהם מאימת הנפילה. צעקה לא רצונית נפלטה מפיו.
"אני התקשרתי לְאישה שלי. היא תכף באה," המשיך סשה לדבר כאילו הוא בשיחת חולין. "אתה יודע אדון שמיר, אישה שלי כל הזמן שואלת מה עם ביטוח. אני כל פעם אומר לה יהיה בסדר, אדון שמיר זה בן אדם עם כבוד. אם הוא אמר שיעשה ביטוח אז הוא עושה ביטוח. אחרי חודש אישה שלי אומרת לי איפה ביטוח שלך? אם אתה מחר מת בעבודה, מה אני יש לי? כלום. אז עד שיש ביטוח, אני לא באה לך למיטה. אתה שומע אדון שמיר? אני כבר חודש בלי אישה שלי במיטה. אז עכשיו אני רוצה שאישה שלי תבוא לפה. היא תראה שיש ביטוח והיא תביא לי את הנייר התחייבות לכאן ואז אני איתה כמה זמן ביחד. אחר כך אני חוזר לעבודה כמו שצריך."
"אללה יוסתור," מלמל שמיר, לא מאמין למה שאוזניו שומעות. האיש לא נורמלי. מה הוא רוצה, שאישתו תעלה להזדיין איתו שם למעלה, בתא של המנוף? איך ישכנע את סשה לרדת מהעניין? עוד הוא מהרהר ולאתר נכנסה אישה צעירה. היא נעלה נעלי עקב והייתה גבוהה משמיר בכמה סנטימטרים טובים, ובטח גבוהה בראש מסשה. שיערה בלונדיני ועורה בהיר. היא הייתה לבושה במכנסי גינס הדוקים וחולצה לבנה בעלת מחשוף עמוק. היא לא הייתה יפהפייה, אבל בהחלט אחת שמושכת אחריה עיניים. היא הלכה בגוף זקוף, מודעת לנשיותה.
"אללה יוסתור," שמיר מלמל שוב, אבל הפעם בהתפעלות, זאת אישתו של ססה? למרות תסכולו, הוא נמלא הערכה לסשה, מהולה בקורטוב אהדה לאיש על שאישה כזו מונעת עצמה ממנו במשך חודש שלם.
היא נעצרה מולו.
"אתה אדון שמיר?"
"נעים מאוד," נזכר שמיר בנימוסיו למראיה, "אני הקבלן סמיר. את הגברת של ססה?"
"סשה אמר שיש נייר שאתה צריך לתת לי." ניגשה ישר לעניין.
"כן, זה הנייר."
שמיר תלש דף מהבלוק והושיט לה אותו. היא לקחה את הדף, קיפלה וגחנה לטמון אותו בתוך תיקה. הוא לא יכול היה שלא לנעוץ מבט בטפח החזה המלא שנחשף בפניו תוך כדי כך. לאחר שהזדקפה ומתחה מחדש את חולצתה, פנתה ללכת.
"רגע, ססה ביקש שתביאי לו את הנייר למעלה, לראות!" קרא שמיר בקול מבוהל.
"לאן? למעלה?" האישה הביטה בו כאילו היה חייזר, "אני לא עולה לשם!"
מכשיר הקשר ניעור וסשה אמר, "מה זה? למה אישה שלי הולכת?"
"היא לא רוצה לעלות. תדבר איתה!"
שמיר הגיש את מכשיר הקשר לאישה הגבוהה, והיא וסשה פתחו בחילופי דברים כעוסים ברוסית. שמיר לא הבין דבר. פתאום הבחין שפועלים רבים הפסיקו בינתיים לעבוד ועמדו במרחק מה, עוקבים בעניין אחר המתרחש. מישהו שרק שריקת התפעלות, מן הסתם לכבוד אישתו הנאה של סשה.
"יחרבּ ביתָכּ מה אתם מסתכלים? יאללה לעבודה," צעק שמיר והצופים פנו חזרה למלאכתם, ממשיכים להגניב מבטים אל הדרמה הקטנה המתחוללת למרגלות הבניין.
בינתיים הסתיים הוויכוח בין סשה לבין אישתו במשפט זועם מצדה. היא תקעה את מכשיר הקשר בחזהו של שמיר, "מה הוא חושב שאני? מתי שהוא רוצה אני צריכה לבוא? שיחכה." והיא הפנתה אליו את גבה והלכה. מיד נשמע זמזום מנוע העגורן ומטען הסבכות החל ליפול לעבר המשרד במהירות מבהילה, ונבלם.
"לא, ססה לא!" צעק שמיר. אישתו של סשה, שכבר הייתה קרובה לשער האתר, עצרה והסתובבה לשמע רעש המנוף והצעקות. היא התבוננה בסבכות המתנודדות עשרים מטרים מעל לגג משרד המכירות ולא נראתה נרגשת במיוחד.
"גברת... גברת...איך הסם שלך?" שמיר קרא בחרדה.
"אָלַה," ענתה.
"גברת אָלַה, בבקשה. ססה לא נורמלי. את חייבת לעלות לסם. אם לא, הוא יפיל את הכול על המשרד. את יודעת כמה כסף זה יעלה לי? וגם יעשה בעיות לכם. בסביל מה כל זה?"
אָלַה בחנה אותו באדישות, "בשביל שלךׇ לא יעלה כסף, אני צריכה לטפס לשם? זה בעיה שלכם, לא שלי. אני יש לי עבודה ואני מפסידה כסף מתי שאני כאן ולא עובדת."
את המשפט האחרון שמיר הבין היטב. לא לחינם היה איש עסקים. "אני אסלם לך בסביל סתעלי. אלף סקל? מה את אומרת?"
אָלַה גיחכה. "רק המכנסיים של גוצ'י זה תשע מאות שקל, אם אני קורעת אותם מתי שאני עולה."
"אלפיים? כמה?"
"כמה? סשה כבר עובד כאן שני חודשים ואין ביטוח. בשביל כול יום אני רוצה מאתיים וחמישים שקלים פיצויים. אז בשביל חודשיים זה חמש עשרה אלף שקל. אם אתה משלם חמש עשרה אלף שקל, אני עולה."
"חמס עשרה אלף? את הסתגעת? מאיפה הבאת את זה? אין מצב."
"טוב, אז שלום," בתזמון מושלם העגורן הופעל והמטען החל לצנוח. שמיר לא ידע את נפשו. הוא הריץ מבטים חרדים בין האישה המתרחקת לבין הסבכות הנופלות במהירות.
"בסדר, בסדר! אני מסלם, אני מסלם!" נופף בפראות אל תא העגורן. אָלַה עצרה ובו זמנית נבלמה נפילת הסבכות, כחמישה מטרים מעל לגג המשרד.
טיפות זיעה נטפו על החולצה של שמיר כשפתח את התיק, הוציא חבילה עבה של שטרות וקילף ממנה את הסכום המבוקש. "הנה הכסף. אני שם אותו בצד. את עולה למעלה ומתי סאת יורדת אני נותן לך אותו, בסדר?"
אָלַה לא אמרה דבר. שמיר מיהר להביא לה קסדת בטיחות והיא חבשה אותה לראשה ללא ויכוח, אחר כך חלצה את נעלי העקב. לפני שניגשה לסולם היא פנתה לשמיר, "אם אתה לא משלם אחרי שאני יורדת, אז–" ובלי להשלים את המשפט הצביעה על הסבכות המתנודדות בקצה הכבל מעל גג המשרד.
בשעת הערב, אחרי שהפועלים כבר עזבו את האתר, שמיר התיישב במשרד ושִחזר בראשו את האירוע המטורלל. מתוך דחף רגעי פתח את מגירת התיקים האישיים של הפועלים, שלף את טופס הפרטים האישיים של סשה ועבר על הרישומים שורה אחר שורה. בסעיף המצב המשפחתי היה כתוב - רווק.
סשה ישב בכורסא שלו מקולח, לבוש בטרינינג בייתי אפור וצפה בערוץ הרוסי בטלוויזיה. הוא היה שקוע בסרט כשפעמון הדלת צלצל ואָלַה נכנסה מייד, בלי לחכות לתשובה.
"גמרת לעבוד?" שאל אותה ברוסית.
"כן, התחלתי מאוחר הבוקר והיו הרבה קליינטיות, כולל כלה אחת שרצתה תסרוקת שלקחה לי חצי יום," ענתה לו גם כן ברוסית, "עכשיו אני עייפה מאוד."
עדיין היו לגופה הבגדים בהם הייתה לבושה בבוקר, באתר הבנייה. למרות לאותה, אָלַה נראתה נהדר וסשה חשב, לא בלי צער, "אם רק הייתי צעיר בעשרים וחמש שנה."
"בגללךָ גמרתי לעבוד רק עכשיו, ואליושה בבית כבר בטח על קוצים. קבענו לצאת היום להצגה שנייה." היא שלפה מהתיק שלה צרור שטרות ומסרה לו אותו. "הנה הכסף פחות עשרים וחמישה אחוז שלי, כמו שסיכמנו."
"דיברנו על ארבעת אלפים שקל, מקסימום חמישה. איך העזת לדרוש חמשה עשר אלף שקלים, שובבה שכמוך?" שאל אותה סשה בחיוך, "הייתי בטוח ששמיר יזרוק אותך החוצה ואני אצטרך להפיל את הברזלים על הצריף."
"אמרתי לך שפה זה לא רוסיה. פה פותרים את הבעיות אחרת. ואיך שראיתי אותו, ישר ידעתי מי הטיפוס. זה כסף קטן בשבילו. וחוץ מזה, זה כסף שמגיע לך והוא יודע את זה." צחקה אָלַה והדביקה גם אותו בצחוקהּ. "ותגיד לי משהו סשה, סיכמנו שאני רק צריכה לקחת ממנו את הנייר ולשמור אותו לך. מה פתאום אמרת לו שאתה רוצה להתעסק איתי ושאני אעלה למעלה?" והביטה בו במבט ממזרי כשהוסיפה, "יש לך אילו כוונות לגביי שלא סיפרת לי עליהן?"
"אָלַה יקירתי, את יודעת שהייתי יותר משמח, אבל אני כבר זקן מדי לזה." קרץ אליה בחיבה, "חוץ מזה, חסר לי להסתבך עם אליושה? הוא הרי יגמור אותי במקום אם רק יחשוד במשהו." הוא חייך לעצמו בשביעות רצון לפני שאמר, "היית צריכה לראות איך שמיר הסתכל עליי ואיך הוא דיבר אליי אחרי שנתת את ההופעה שלך והלכת. אני בטוח שכשמיר ראה אותך יורדת, הוא נזכר באישתו, וזה כאב לו הרבה יותר מהחמישה עשר אלף שקלים."