מאמר:
האור הפלאי של היומיום / ד"ר אסיה שרון
אסופת המאמרים "האור הפלאי של היומיום: שירת יוסף שרון ופעילותו במרחב הספרותי" משמשת גשר של מפתחות מעל תהום ספרותית בכל הנוגע למשורר יוסף שרון
אסופת המאמרים "האור הפלאי של היומיום: שירת יוסף שרון ופעילותו במרחב הספרותי" נועדה לשמש גשר של מפתחות מעל תהום ספרותית. כותרת הספר נלקחה מכותרת מאמרו של מנחם בן (1999) על שירת יוסף שרון, שאותה תיאר כ"האור הפלאי של היום-יום".
יוסף שרון היה משורר מוכר בחוגים הספרותיים במשך למעלה משני עשורים, מאז ראשית שנות השבעים. בסוף שנות התשעים היו מאחוריו ארבעה ספרי שירה, עריכת חמישה גיליונות של כתבי עת לספרות כעורך ראשי, מאמרים בעיתונות היומית ובכתבי עת, טור קבוע בעיתון "חדשות" במדור הספרות והאומנות, והשתתפות קבועה בפסטיבלי שירה. כך למשל מציג אותו אורי ברנשטיין (1994) בנשימה אחת עם משוררים ותיקים ומוערכים, "הומור בשירת רטוש, נתן זך, יוסי שרון ואבות ישורון" (עמ' 9, כותרת משנה). עשר שנים קודם לכן קבע ברנשטיין במאמרו "חילוף משמרות בשירה" (1985–1986), ששרון הוא המשורר הבולט של הדור הבא. כתב העת "סימן קריאה" הציגו "כדמות המרכזית בשירה הצעירה" (בתוך המאירי, 1991, עמ' 27), ועל פי דן מירון (2017), שרון הוא "משורר צעיר מן המעלה הראשונה, ממפלסי דרך לשיח שירי ישראלי חדש" (עמ' 253). נתן זך (1995) תיאר את שרון כאחד ממבקרי השירה הרגישים והאינטליגנטיים ביותר.
בסוף שנות התשעים הפסיק שרון במפתיע לכנס את שיריו בספרים, חדל לפרסם מאמרי ביקורת שירה ולהופיע באירועי שירה, ורק לעיתים נדירות פרסם שירים חדשים, בעיקר במוסף הספרות והתרבות של עיתון "הארץ" ובכתב העת "חדרים". חוקרת הספרות ענת ויסמן (2018) רואה זאת כחלק מתופעה המאפיינת אותו דור של משוררים. תשובות אחרות טמונות אולי בספרו האחרון של שרון, הפואמה "היורשים" שיצאה לאור ב-1999. בכתבה טלוויזיונית על שבוע הספר שהתקיים באותה עת, בחר דן מירון את ספר הפרוזה ואת ספר השירה שהוא ממליץ עליהם: "חדר" של יובל שמעוני והפואמה "היורשים". זמן קצר לאחר מכן ערך רוני סומק (1999) ריאיון עם שרון לכבוד צאת ספר זה. הריאיון פורסם תחת הכותרת "לא נשאר כלום מן המוות ההוא", ונאמר כי בריאיון סומק מנסה "להבין היכן נגמרת המציאות ומתחיל הדמיון, או להפך".
כך או כך, 19 שנה לאחר מכן, ב-2017, הופיע על קרשי הבמה הספרותית ספר שירים עב-כרס בהוצאת מוסד ביאליק. מוסד ביאליק התעניין בריכוז כתביו של שרון ובהוצאתם לאור מחדש, אלא שבתוך כך התגלה כי עשרות שירים שנכתבו במהלך אותם שני עשורים כמעט, טרם פורסמו. ריכוזם של השירים הללו בספר היה דבר מתבקש.
הספר החדש, שנקרא "התחייבויות", לא זו בלבד שהיה שונה תכלית שינוי במראהו מקודמיו, שהיו בדרך כלל דקים ורזים, אלא בעיקר הציג שירה אחרת. לאמיתו של דבר, מי שעקב אחר שירתו לא היה מופתע לחלוטין. רות לאופר (1995) ציינה עוד בשנות התשעים עם צאת ספרו השלישי של שרון "סיפור איטי" (1995), ששרון מביא "שירה שמרחיבה את מושג השירה. שירה שסוללת דרך משלה; כמעט אפשר לומר – שירה שיוצרת 'ז'אנר' חדש בשירה," ועל כן כדבריה: "אין לי ספק שזו היא שירה חשובה". בדברים העולים בקנה אחד עם דברי לאופר, כותב רפי וייכרט (2018) כעשרים שנה מאוחר יותר, עם צאת "התחייבויות": "שרון הוא אחד מחשובי המשוררים בשירה העברית בת זמננו, מהמקוריים ואניני המבע שצמחו כאן בארבעים השנים האחרונות. שרון מסמן טריטוריה חדשה בחוויה האנושית וברגישות הלשונית [...] דימויים נדירים, שורות קורנות, תיאורי נוף חד-פעמיים ומחשבה מקורית מפלחת" (עמ' 24). מירון (2017א) ציין במאמר שנכלל בתוך הספר "התחייבויות" עצמו, כי שירים אלה מכילים "טורים מדהימים ביופיים הבלתי מתרברב" (עמ' 256), וכי שירים אלה "בשלים ומרוכזים יותר מקודמיהם" (עמ' 253).
הספר "התחייבויות", שנערך בידי עמינדב דיקמן ודן מירון, כולל שירים, קטעי פרוזה אחדים וכאמור מאמר של דן מירון על שירת יוסף שרון. השירה של יוסף שרון בספר זה ולעיתים אף קודם לכן החל מספרו השלישי, תוארה לפעמים כאניגמטית, ואף נשמעה טענה שבשל היותה לא מובנת, אין בה הנאה ואין טעם להתייחס לשירה זו. כנגד טענה זו, חוקרי שירה הבליטו את ערכה של השירה האניגמטית ואת ההנאה הייחודית שהיא עשויה לספק לקוראיה, ציינו את ערכה של שירת שרון, וגם הציעו מפתחות למעוניינים לפתוח את השערים לשירתו, לפתור את החידות ולחוות אותם מחוזות נסתרים. כך למשל מציע מירון (2017א), להתבונן בשירי שרון על פי מיקומם הז'אנרי, דהיינו בין שתי סוגות, הליריקה והסוגה הקרויה "שירת אומר" (Spruchdichtung בגרמנית), ו-ויסמן (2018) מציעה טכניקה של שיטוט תחילה בשיר וחיפוש "'השורה הטובה', המטמון," ולאחר מכן קריאת השיר מחדש.
מאמרים אחדים נכתבו על שירי הספר "התחייבויות" נוסף לדברים שנאמרו בערב השקת הספר (ויסמן, 2017; מאירי, 2017; מירון, 2017ב), ואולם כדי לגשר על תהום של שני עשורים בחקר שירת שרון, נדרש יותר מזה. אולי נכון לומר שנדרש גשר של מפתחות שיאפשר הליכה בבטחה, ועדיין אולי גם באי-ודאות מסוימת, שהרי כפי שנראה באסופה זו, דווקא האי-ודאות וההפתעה עשויות להביא איתן הנאה, כישוף וקסם.
אסופת מאמרים מאירה מטבעה את הנושא מזוויות שונות. ואכן כל חוקר מן הכותבים באסופה זו מתבונן בשירת שרון בהתאם לתחומי התמחותו ולסוגיה שמשכה את ליבו, ומאיר היבטים אחרים. המחקרים בספר זה שופכים אור על עולמו הספרותי של יוסף שרון כמשורר, כעורך כתבי עת וכמסאי, ויוכלו להצטרף לקודמיהם כבסיס תיאורטי בעל ערך להמשך המחקר והעיון בשירת שרון ובשירה העברית ושירה בכלל.
בד בבד עם הבהרת הסוגיות הנדונות והצעת תשובות לשאלות המחקר, עולים סימני שאלה חדשים. כך למשל מן המאמרים השונים עולות ביקורתו של שרון כלפי החברה, בייחוד כלפי יחסה לחלש שבשוליה, החשיבות שהוא מייחס לקרבה אנושית והמחויבות שחש כלפי הסביבה הספרותית. האם יש סתירה בין כל אלה לבין הימנעותו מפרסום ספרי שירים במשך שנים כה רבות, חשיפה שהייתה עשויה לאפשר מחקר, דיון, שיח עם הסביבה הספרותית והחברתית והשפעה עליהן?
האם יש סתירה בין כל אלה לבין האניגמטיות שבשירתו? ואולי להפך – האם ייתכן שדווקא תהליך הפיענוח הנדרש הוא שיביא את הקורא הסקרן, ואף ישאיר אותו במחוזות עולמו השירי והחברתי של שרון? האם ייתכן שדווקא שירה חידתית זו מרחיבה ומעצימה את "אזור הביניים" (בלשון בארת', 2006) של הקוראים הכותבים מחדש את היצירה, משום שהיא מאפשרת קריאוֹת מרובות? סרבין (Cerbin, 2000) טוען שהבנה מהירה וללא מאמץ היא דבר אפשרי, והיא אף עשויה להעניק הבנה סבירה של הדבר העומד לפנינו, ואולם ההבנה העמוקה יותר כרוכה לרוב בתהליך איטי, מלווה בהתחלות מהוססות ולעיתים שגויות בראשית הדרך. האם ייתכן שדווקא האניגמטיות היא זו שתהדק את הזיקה לקוראים, אלה שיאותגרו על ידי היציאה למסע חיפושים של "שורות טובות", של משמעויות ושל אורות פלאיים?
מאמרו של גלעד מאירי, "בֵּינְתקשורתיות פואטית בשירת יוסף שרון", פותח את האסופה. מאירי מציע לקרוא את שירת שרון דרך התבוננות בשיח המתגלגל ככדור, כלשונו של מאירי, בין התקשורתי ללא-תקשורתי, ומייצר אי-ודאות פואטית. בעזרת המונח שטבע, "בינתקשורתיות פואטית", מתבונן מאירי בעולמות השירה של שרון, ומשוחח בתוך כך עם הקשרים פואטיים רחבים. השיר הבינתקשורתי, לפי מאירי, הוא שיר המחפש אחר שפה פואטית חדשה באמצעות ערעור על האוטומטיות של תהליכי כתיבה וקריאה שיריים, ולפיכך ניתן לראות בה שפה הקרובה לאניגמה של החלום. השיר הבינתקשורתי איננו קריסת מערכות תקשורתיות, אלא אקספרימנט פתוח, משוחרר, תזזיתי ופראי. בפואטיקת האי-ודאות, אומר מאירי, יש מידה של קסם, כי עלינו לרוקן את התודעה מציפיות ולצוף. השחרור מציפיות יוצר הנאה, ואף מתרגל את היכולת להתמודד עם עמימות.
חגית בת-אליעזר פותחת את מאמרה "על קובץ השירים 'התחייבויות' מאת יוסף שרון" בהתבוננות ממעוף הציפור על נושאי הכתיבה בספר "התחייבויות" ועל ייחודה של אמירתו השירית של שרון כפי שבת-אליעזר רואה אותה. בהמשך היא בוחנת שתי תמות מרכזיות בשירי הספר – מגוון נושאי הכתיבה ומנעד השפה הרחב. במאמרה של בת-אליעזר היא בוחנת כמה משירי "התחייבויות", ובאמצעותם מדגימה את ההיבטים שהיא עוסקת בהם. לאורך מאמרה היא מדגישה את ההפתעות הנקרות בדרכו של הקורא במעברים בין השורות, בהשוואות שמביאים השירים, בהתייחסות לחפצים שביומיום, בהקשרים הלוגיים ובניסוחי משפטים מחדשים ומפתיעים הפונים אל השכל ואל הרגש.
מאמרה של נטע דן "שזיפים ומגבונים: עירובי לשון בשני שירים של יוסף שרון", מביא מגוון כלים בלשניים לניתוח השירים, כהצעת קריאה בשירי שרון. היא מציעה קריאה שהיא מכנה "משחזרת", פרקטיקת קריאה המתמקדת בלשון ומסייעת בפיענוח השירים העשויים להיראות בתחילה סתומים ובלתי ניתנים להבנה. את השירים היא רואה כחידה ששולח המשורר לקוראים, וכמעין מגילה הנפתחת פיתול אחר פיתול עד לפריסתה המלאה. דן משתמשת בכלי הבלשנות המודרנית ובראשם בתאוריית השדות הסמנטיים, בתאוריית המסגרות הסמנטיות ובתאוריות של תחביר. היא מראה תוך כדי עיון בשניים משירי "התחייבויות", כיצד בכוחן של תאוריות אלה לגשר על פערים בטקסט ולקשור בין פריטים שנראים רחוקים ובלתי קשורים.
דבורה הרפז במאמרה "אמצעים לשונים לשירות המשורר: ניתוח בלשני-סגנוני של שלושה משירי יוסף שרון", מראה גם היא שאפשר לצלוח את האתגרים שמציבה העמימות השירית בעזרת כלים בלשניים: באמצעות הבנת השימוש שנעשה בשירים בתבניות לשוניות, בשדות סמנטיים מיוחדים, במיקוד מכוון של חלקי משפט ובמרכיבים לשוניים נוספים. הרפז מנתחת בדרך זו שלושה שירים, ומגלה כי על אף השרירותיות שבבחירתם לצורך מחקר זה, דרך זו מצליחה לחשוף תמות אחדות. בעיקר היא חושפת ביקורת נוקבת על החברה הישראלית ביחסה לאנשים החיים בשוליה, ביקורת על קיומן של קונוונציות לשוניות וספרותיות וביקורת כלפי קהל הקוראים, ואת יחסו של המשורר לשפה העברית ועמדתו כלפי רב-לשוניות בשירה.
חותם את האסופה מאמרה של מיכל גנץ-מישר "קולו האישי של יוסף שרון כעורך כתבי עת לספרות". גנץ-מישר דנה במעמדו של שרון כעורך כתבי עת לספרות ולאומנות, במטרה לאפיין את ייחודיותו כעורך ואת מקומו במרחב הספרותי בארץ. מחקרה מתבסס על התאוריה המכונה אקולוגיה ספרותית, והיא בוחנת את כתבי העת שערך בעזרת שימוש במונחים בית גידול וגומחה ספרותית, מונחי מפתח בתאוריה זו, ותוך כדי התייחסות לרקע של המרחב הספרותי ולרקע היסטורי ופוליטי. במסגרת זו היא אף בוחנת את שירי שרון, בעיקר את אלה שהתפרסמו בכתבי העת שערך. כמיטב מסורת המחקר האיכותני, גנץ-מישר גם מראיינת את שרון (ראו נספח) לשם הרחבה, הסבר ותיקוף של ממצאי המחקר. ממחקרה של גנץ-מישר עולים קווי דמיון בין פעילותו הספרותית של שרון כעורך לבין יצירתו השירית כפי שתוארה במאמרים אחרים באסופה זו.
