מאמר:

על הספר ביני לבין מקומו דורון מנשה / ד"ר נחשון שוחט

בספר הביכורים של דורון מנשה (כמשורר) "ביני לבין מקומו", מופיע שיר מסקרן במיוחד עבורי, כתלמידו של דורון מזה שנים בפקולטה למשפטים. השם שניתן לשיר הוא "חצאים", והוא מונח ככתב חידה:

 

"איני יודע למה מלינים

על המוציא מתוכו

חצאי אמתות.

האם מלינים באותו אפן

על מי שעושה

חצאי חסדים?

חצאי צדקות?

שמחייך רק חצי חיוכים?

שאהבותיו רק חצאי

אהבות?

שמציל רק חצאי עולמות?

 

אולי במקום להלין

צריך לפשט את הידים

בחצאי חיבוקים

ולבקש ברך

מן הנר שבפנים

שיאיר

גם את החצי החשוך

של האמת."

 

 

דורון מנשה הוא פרופסור למשפטים ומומחה עולמי בתחום התיאוריה של דיני הראיות. מאמרים אקדמיים וספרים מפרי עטו התקבצו במהלך שלושים שנות מחקר וכתיבה. כתביו המשפטיים מציגים ניתוח אנאליטי סדור בהתייחס לחקר האפיסטמולוגיה של קביעת העובדות במשפט ושל החובות המוסריות המנחות את מלאכתו של השופט. והנה, בשיר "חצאים" נחשפים הרהורים הפורצים את קדם ההנחות המקובלות של השיח המוסרי והמשפטי, גם של השיח היומיומי. כפי שהוא נוהג עם תלמידיו בכיתה, מנשה אינו מכתיב פתרון לקוראיו אלא מאתגר אותם לפרש. הוא מציע כיוון למחשבה, להתפתחות ולגילוי, בעיקר לתקווה. נדמה כי המסר של הפרופסור המשורר הוא רחב: שככלל, בשפיטת חברינו, אנו מקדישים מאמץ ורגש רבים מדי בהצבעה על החסר, על הלקוי, במקום לזהות את הפוטנציאל הטמון בכל אדם להשתפר. ואכן, ספר השירים של פרופ' מנשה, לכל ארכו, הוא קריאה אל תוך נפש האדם, הוא קריאה לחסד, הוא קריאה שלא לכבות את הנר.

 

מי שמכיר את כתביו ושיעוריו של מנשה בתחום המשפט אינו אמור להיות מופתע מן המזור שמצא הפרופסור בשירה. זאת מאחר וכחוקר וכמרצה נוגע מנשה באופן קבוע בנימים הרגישים והחשופים ביותר של המשפט כתופעה אנושית. הוא עסק באופן המעמיק ביותר בחקר העובדות במסגרת המשפט הפלילי; בחקר ההשפעות האנושיות - הקוגניטיביות והנפשיות; בחקר הסיבתיות והתכלית; באידיאלים החמקמקים של האמת ושל הצדק, וגם ביחס שביניהם לבין מידת החסד; בהתכתבות שבין החשיבה הרציונאלית לבין הרגש. שיעוריו של דורון קראו לנו, תלמידיו, להטיל ספק, לשאול ולחקור, למרוד בחשיבה הדוגמטית המוכתבת. זהו תחום מחקר הכרוך בייסורים של הנפש. הוא מוביל למאות תובנות והארות חשובות אך אף פעם לא לפתרונות. כפי שכתב המשורר נתן יונתן: "חוקי האדם הם ספרי הכשלונות/ האנושיים להכניס סדר בכאוס של/ החיים, בסיבה, בתכלית, שלא לדבר על הצדק/ הסחיטה הסופית של ההדק" ("גנזך הזכרון", שירים שנשארו (דב אלבוים עורך, 2007).

 

וכך, הקריאה בספר "ביני לבין מקומי" הוא מסע בשבילי הנפש, האמפתיה והחסד. בשירים ישנו מימד של "רציונאליות רגשית". כמה מהשירים מושפעים בבירור מפילוסופיית האבסורד שאל מחוזותיה הטקסט מתקרב אך בתפנית חדה חוזר תמיד אל משמעות (גלויה או נרמזת, אך כזו שתמיד מחייבת מחויבות ומאמץ מהאדם). הנוכחות של הדת היהודית בתפנית הזו ובנקודת האחיזה שהיא מספקת, אליבא דמנשה, היא מוצהרת ומודגשת. התוצר של עשרות שנים של העמקה פילוסופית ושל הטלת ספק הוא ניסיון להיאחז במשמעות ובתקוה ולהפיץ אותן. המשמעות, על פי מנשה, היא השיחה התמידית בין אדם לבין עצמו, ובינו לבין מקומו.

 

סדרה של דיוקנאות אנושיים מבטאים הרעיונות הללו באופן הפונה בה בעת את הלב ואל האינטלקט.

 

השיר "בין אור לחשך" מתאר את "צ'יקו, הילד מגבעת הורדים/ [ש]רצה רק פרח אחד/ גבעול אחד של חבוק/ כשלא זכה התחיל לחטט בעולם/ פצע אותו מבפנים ומבחוץ/ חשף כמה קוצים מתחזים/ ונשרט, שרט, ועקר". תיאור המשפט של צ'יקו מזכיר את תיאור משפטו של מרסו, האנטי-גיבור מהספר "הזר" של אלבר קאמי: "כשנדחף אל היכלות הצדק/ כרע על ברכיו בתחנה שפעם אחת/ יהיה בן אדם/ אבל השופט כבר החלף באזקים/ והועדה פסקה (בצדק, כך ידע בלבו)/ שלא הודה, לא הפנים/ ושאין בו חרטה/ ועל כן נשלח בין סורגים/ לכלות, הפעם רק את הזמן,/ בתוך להקת זאבים". המשורר מתאר את ההליך המהיר והקר, המנוכר, שאף שהוא מגשים את הצדק, אינו רואה האדם ואינו מצמיח תקוה. התפנית מתרחשת כאשר "בערב אקראי/ בצעד אנטי ממסדי שכזה/ הניחה בידו סוהרת/ הדס להבדלה/ וסדור של סליחות/ היה זה כתב אישום פתלתל ועקש". המימד הדתי נוכח ומפורש, אך המסר של מנשה, אני חושב, הוא שוב רחב יותר: השיר מכוון לזיהוי היחס שבין המשפט והצדק לבין הסיבות לפשע, הצלקות בנפש האדם, והטיפול בהן. הוא מכוון לפער שבין גזר הדין - להישלח אל להקת זאבים - לבין חשבון הנפש כמטרה החשובה יותר. זהו שיר יפהפה המיטיב לבטא התחושות של מי שנכנס ויוצא באולמות בתי המשפט ובבתי המאסר.

 

השיר  מפלח  הלב על "נסים", הוא סיפורו של אדם "במסלול הריחוק החברתי" ("לא שני מטר. שני חיי עולם") – שוב תיאור ההזרה. המשורר חוזה בנסים ו"בעגלה העמוסה בפאר בקבוקי פקדון". המשורר מתמלא חמלה ו"נכסף שוב ושוב  לראות אל אלו העיניים/ חסרות ההשכלה, למודות הפגעים/ שכלולה בהן כל תבונת היקום". הוא מציע ראייה נבונה ומלאת תקווה, המתגברת על ההזרה. הוא מניח מטאפורה נפלאה, כי אין מדובר בסתם עגלה צבורית אלא ב"משענת תוכה רצוף אהבה". התקווה והאהבה נוכחות בכל שורה בשיר, כמוהן האמונה. אבל נס לא קרה. "אך אתה כרעת ולא קמת".

 

מוטיב ההזרה חוזר בסיפורו של הילד "דינגו [ש]לא הזמן לנשף הכתתי", הילד שנפסל "בשל תבלול בעין או רגל צולעת או קומה נמוכה (קצת)." תיאור המחשבה ומהלכי הדמיון הנקמניים של הילד היושב בכיתה שוב מזכירים את מרסו של קאמי: "עד שמכל קולות הכתה/ לא נותרו/ אלא אפר ואדים/ של לגלוג". השיר על דינגו, אני חושב, מבהיר כי הדמויות בשירי הדיוקן של מנשה אינן נפרדות זו מזו אלא הן חלק ממצרף. אוסף הדיוקנאות הוא תיאור השכבות של הנפש ושל חוויות הנצרבות בה.

 

ולבסוף, הדיוקנאות מתקבצים אל התיאור בשיר "האסיר": "בכל לילה הוא חובש/ עצמו ונלכד, אסור תקוה/ פושט מעצמו שמות קדושים/ מקלף דפי גמרא ותפלות עקרות/ מבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו/ וצונח להיכלות געגועים".

 

דורון מנשה מבקש מאתנו, הקוראים, לערוך חשבון נפש משל עצמנו - לבחון מחדש את האופן המהיר והצר שבו אנו מתבוננים, שבו אנו שופטים, שבו אנחנו מרגישים (או חוסמים עצמנו מלהרגיש). הוא מבקש מאתנו לשמור על הנר הדולק. עבור כל אדם החי בעת הזו, ובמיוחד עבור מי שעוסקים במשפט, המסרים משיריו של מנשה, ממש כמו אלו שביסוד מאמריו, הם חיוניים. וספרו הוא הישג מעורר השראה, מרגש ומרשים.