מאמר:

בוחנת תום של אז - בחושים של עתה/ חנה קב רוט

על ספרה של חני מירון, עץ התות כבר לא שם. / הוצאת ארגמן-מיטב .עריכה וניקוד עזרא לוי.

הקריאה בספרה היפה של חני מירון, הייתה לי חוויה עמוקה. התחברתי מיד לשמו של הספר "עץ התות כבר לא שם" שכן בילדותי עצי התות  בכפר בו גדלתי, היו לי מקור הנאה כפול, הטיפוס על העץ וטעם התותים הבהירים ,  בבגרותי שבתי לבקר בכפר וגיליתי שמרבית עצי התות נעקרו לצורך בנייה. לא פלא שהתחברתי  לשֵׁם ולאכזבה והגעגוע הטמונים בו.

ואכן הספר הוא בעיקרו ספר געגועים לבית אבא, לילדות, לנעורים למקום. אבל אין לטעות בו. לא מדובר בנוסטלגיה מתקתקה שצובעת את העבר בצבעים וורודים. בשיר "חשיפה" שצילומו מופיע להלן, שיר שאני רואה בו מעין הצהרה פואטית של המשוררת, היא אומרת שההיזכרות בעבר משילה אותנו "מבגדי החיים" שצברנו במהלך השנים ומשאירה אותנו "ערומים/ כנים/נטולי הגנה"

 בצד זיכרונות מלבבים נמצאים זיכרונות כואבים. וליד היופי, התום ,אהבת המשפחה, אהבות נעורים, קיימות "דמעות של בושה"  "שריטות שבלב" ובלשונה המדויקת מאד של המשוררת

"כל מראה מקום הוא תזכורת כואבת ושמחה " (ושימו לב לכפל המשמעות של "מראה מקום")

פרוסט בספרו "בעקבות הזמן האבוד" מדבר על עוגיות "מדלן" שמראן, טעמן וריחן, הם מעוררי זיכרון חזקים של גיבור הספר. למשוררת כאן יש "עוגיות מדלן" רבות, החל מטעמי וריחות המאכלים המסורתיים, דרך מגע רגל יחפה בחול החם, ריח חרציות ואדמה רטובה ועד לשיר מתנגן של "פעם" הכל מעלה זיכרונות בחיוניות רבה. "כל חושי ערים/ בתוך נמנום שרעפים" ("ציוניוני הדרך") הספר מעורר  את כל החושים. הוא הזכיר לי ביקור שעשיתי לפני שנים במרוקו, ולא  רק בגלל המסורת של תרבות מרוקו העולה מן השירים על בית אבא ובעיקר סבא וסבתא, אלא בגלל ששם חשתי אותה "התקפה" על כל החושים: צבעים עזים, ריחות תבשילים ובשמים וקולות ומרקמים. חגיגה חושנית!

לא רק בית ההורים ובית הספר נוכחים כאן. העיר עכו בה גדלה המשוררת מוצאת ביטוי נהדר בספר. האוכלוסייה המעורבת והמגוונת של העיר, וההיסטוריה ארוכת השנים שלה בצד חופיה ,באים לביטוי בהרבה מן השירים, כנושא או כרקע. על עכו היא אומרת "בליל שפות, בלי תרגום, בלי תיווך/אין ניכור" (עכו שלי)יש בספר שיר "חוף ארגמן-עכו " אני לא יכולה להתאפק מלהביא ולו קטע מהשיר המקסים: "תערובת מופלאה של מי ים ושמן שיזוף/ אליהם יצטרף קרטיב אסקימו לימון/ קולות טיקטוק המטקות יתמזג/ בהוראות המציל ברמקול הנייד"  תמונת  קיץ ישראלי בחוף נוכחת כאן במלאות.  מי מאתנו לא חווה זאת?

לשון הספר עשירה מאד ועם זאת מדויקת. נוכחים בה בצד מקורותינו הקדומים, גם ספרות עברית וישראלית, הן באמצעות ביטויים שאולים ממנה, הן כמוטו לשיר והן ברובד של הקונוטציות. החל ממאפו וביאליק, דרך אלתרמן, יהודה אטלס, רחל שפירא ועוד.

יש בספר גם לא מעט הומור. למשל בשיר אודות האובססיה של ניקיונות הפסח(פסח  דסבתא) או אמונות עממיות על גבול המאגיה (סוד הקסם)

לספר שני חלקים. החלק הראשון, הגדול מבינהם שנקרא: געגועים-זמן אינם יודעים והחלק השני, קטן יותר (בכמותו אל לא בערכו)נקרא קצרים. שירים ,שלפחות מבחינת אורכם, מזכירים שירי הייקו. אלה שירים שבהם המעט מחזיק את המרובה. אני רוצה להביא בפניכם את השיר האחרון בחלק זה והחותם את הספר כולו.

*

אמי

מאבדת את צלילותה

ואני-

את אחיזתי בה.

כמי שאמה הייתה חולת אלצהיימר בשנותיה האחרונות, חשתי כאילו השיר נחצב מליבי. המשוררת הצליחה לתת מילים למה שאני יכולתי רק לשתוק אודותיו.

ולבסוף כמה מילים על עטיפת הספר. אני מאד מחשיבה  עטיפות ספרים. זה המפגש הראשון של הקורא עם הספר. אני תמיד מחפשת את שם מעצב העטיפה . לדעתי הרבה פעמים אינו זוכה להכרה ראויה ושמו מופיע באותיות טל ומטר אי שם. עטיפת הספר, שצילמתי אותה למענכם, שבתה את ליבי ושמחתי לגלות שהרישום ועיבוד התמונה הם מעשי ידי המשוררת. מסתבר שהיא יודעת לצייר הן במילים והן בעיפרון רישום.

ולסיכום- תענוג לקרוא. ממליצה על הספר בחום לב!