מסה:

היופי ולאקאן/ אבינועם חקלאי

מהו היפה? לא נוכל להשיב על כך.

מעולם לא ספגנו השכלה אסתטית מסודרת, כך שאיננו מכירים את התיאוריות על הסימטריה והקומפוזיציה

והדבר והרקע שלו, הפרספקטיבות והקונטקסט.

נוכל להעיר על היופי רק כמה הערות לאקאניאניות:

היופי קשור למשלב הדמיוני ולפיכך עליו למסך משהו אשר בעומדו חשוף בפנינו הוא בלתי נסבל. 

האדם הולך שולל בעקבות הבבואה היפה של הגוף כדי שיוכל לשאת את החיים.

לפיכך היופי הוא הטוב )ואף הטוב המוסרי( באשר בלעדיו נהיה חשופים לגרוע ביותר. כפי שאמר לנו 

לאקאן: ״היופי הוא המחסום האחרון בפני האימה״. אם כך, הרי שהוא גם מבשרה.

זכורים דבריו של אביגדור אריכא אשר בא לצייר את קתרין דנב בשיא פריחתה כאישה היפה בעולם. 

הוא לא מצא בה רבב ולכן ביקש שתסיר מעט איפור ותפזר קצת את שיערה. דנב היפה בנשים

סירבה ואריכא הרגיש שאינו יכול לציירה כך. ״הפגם הוא כמו זיזים בהר״ הוא אמר. ללא זיזים לא

ניתן לטפס על ההר. ואכן, דברים אלה מתכתבים עם גרסתו של סוקרטס ב״משתה״ לאפלטון ביחס

לארוס שחייב על פי ההגיון להיות בעל יופי בינוני, שהרי המושלם אינו יכול להתאוות. ההיתקלות

ביופי מושלם מעוררת מועקה באשר החסר חסר ולא ניתן לנשום אלא אם מתרחקים ממנו.

לכן, אם היופי הוא הטוב והפונקציונלי וההגנה מפני האימה והמועקה, הרי נוכל לומר שבהופיעו בפנינו הוא מאפשר לספוג את ארבעת האובייקטים הלאקאניאנים המעוררים מועקה בגודש

התענגות: הציור סופג את גודש המבט ומשרה רגיעה, המוזיקה חוטבת מסמנים ופיסוקים באובייקט

קול ומשככת אותו וכך גם לגבי האובייקטים האנאלים והאוראלים הנספגים ביופי.

היופי הוא מתחומו של האסתטי, של החוויה. פילוסופיות מסוימות מחלקות את תחומו של האנושי 

ללוגי, האתי והאסתטי. אבל אם נישען על מאמרו של פרויד ״השלילה״ בו הוא מראה שראשיתו של

כל אדם מערבת את האסתטי באמירת ה״הן״ לעולם, לא נוכל שלא להסיק בחיל ורעדה שהאקסיומה

של כל לוגיקה היא אסתטית וכל בחירה אתית לא יכולה שלא לערב את האסתטי בהכרעה…