רשימה:

על השיר "בחוץ השמים חמורים וכועסים" לאסתי בר / חיים ספטי

בַּחוּץ הַשָּׂמִים חֲמוּרִים וְכוֹעֲסִים

וַאֲנִי שֶׁעָיַפְתִּי כְּבָר לְסַלֵּק חֹשֶׁךְ תָּדִיר בְּחַיֵּי

בּוֹרַחַת הַבַּיְתָה וְגָרָה בְּחֶדֶר מָלֵא צְבָעִים

מַסְתִּירָה אֶת שִׁמְךָ הַכָּתוּב בְּשָׁחֹר

שֶׁלֹּא אֶהְיֶה שְׁבוּיָה שֶׁלְּךָ.

שָׁנִים אֲנִי רוֹקֶמֶת סִפּוּרֵי אַגָּדוֹת

תָּמִיד חָסֵר לִי חוּט רִקְמָה לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַשּׁוּרָה.

הַחוֹמוֹת שֶׁעָטַפְתִּי בָּהֶן אֶת עַצְמִי מִתְרַסְּקוֹת

וְכַמָּה מִלִּים לֹא בְּרוּרוֹת שֶׁאַתָּה מוֹכֵר לִי

מְרַכְּכוֹת אֶת נַפְשִׁי.

 

אֲנִי מְחַכָּה שֶׁאִמָּא תַּגִּיד לִי שֶׁמִּישֶׁהוּ מְחַכֶּה לִי בַּחוּץ

בִּקַּשְׁתִי רַק שִׁיר שֶׁיָּבִיא לִי אוֹתְךָ.

בשיר שני בתים. השיר מתאר, בבית הראשון, בן עשר השורות, רצון של המשוררת להימלט מהקדרות שהייתה מנת חלקה תדיר בחייה שמחוץ לביתה, חיים המתוארים כ"חושך" ומיוצגים על ידי המילים "שמים חמורים כועסים" שהיו תדיר מעל ראשה. היא נמלטת מן "החוץ" אל ביתה פנימה, שם היא יוצרת לעצמה מציאות אחרת, "מלאת צבעים" כלשונה, שם היא רוקמת במשך שנים "סיפורי אגדות" על מציאות אחרת, אך הדבר אינו עולה בידה באופן שלם: "תמיד חסר לי חוט רקמה להמשיך את השורה".

ניסיונותיה להקיף את חייה בחומות אינם צולחים יפה. החומות "מתרסקות", אך הגאולה באה מן האהוב, שבכוחן של מילים אחדות, שאף אינן ברורות, שהוא "מוֹכֵר" לה, נפשה מתרככת. הביטוי "מוֹכֵר לי" מעיד על כך שהיא יודעת שאין בדבריו אמת, דבריו מעורפלים (זו, לדעתי, משמעות המילים "מילים לא ברורות"- אולי מדובר בהבטחות אהבה סתמיות וחסרות ממשות), אך רצונה להיחלץ מתחושת התרסקות "החומות" שהיא הקימה סביבה כה עז, עד שהיא מוכנה לקבלן, והן "מרככות" את נפשה.

הבית השני מפתיע. בעוד שכל ההתרחשות שבבית הראשון הייתה של הסתגרות בביתה פנימה וניסיון לברוא לעצמה מציאות, מדומיינת ואוטוסוגסטיבית במידה מסוימת, של שמחה ואושר, שיפיגו את הקדרות שהיא חשה תדיר בחייה, שהתנהלו מחוץ לביתה, הרי שבבית השני, הקצר, בן שתי השורות בלבד, המשוררת מביעה את רצונה לצאת אל "החוץ", לצאת מהסתגרותה בביתה, אך אין בה הכוחות לעשות זאת לבדה והיא זקוקה לידיעה שמישהו מחכה לה בחוץ, וידיעה זו, כך היא מקווה, תגיע מפי אמה.

השורה החותמת את השיר: "בִּקשתי רק שיר שיביא לי אותךָ." היא שורה יפה ברוח רומנטית, מעין ציפייה ל"אביר על סוס לבן". המשוררת מאמינה בכוחה של השירה להביא למציאות של גאולה מבדידות, של התחדשות האהבה. השירה היא כאותו סוס לבן מן האגדות הרומנטיות, שעליו יינשא ויגיע אליה האהוב המיוחל. מצד אחד, יש בכך אקטיביות של הדמיון, אך מצד שני פסיביות מבחינת הפעולה המעשית- היא מחכה, אמנם מטאפורית, ששיר יביא לה את אהובה, אך בפועל אינה עושה דבר כדי לקדם את בואו.

יצוין, שיחסה אל אהובה הוא אמביוולנטי. היא מתלבטת בין הרצון להרחיקו ממנה לבין הרצון לראותו שוב, ייחוּלה לשובו אליה. השורות "מסתירה את שמך בכתב שחור / שלא אהיה שבויה שלך", שבבית הראשון, מלמדות על רצון לסלקו מחייה ואף לשכוח אותו, מאחר שהיא חשה שהוא השתלט על חייה ואינו מאפשר לה מרחב קיום עצמאי (כך אני מבין את המילים "שלא אהיה שבויה שלך"), ומצד שני, המילים הלא ברורות שהוא "מוכר" לה "מרככות" את נפשה. היא מחכה שאִמהּ תבשר לה שמישהו מחכה לה בחוץ, ובשורה הבאה מתברר שה"מישהו" הזה הוא אותו אהוב ("בקשתי רק שיר שיביא לי אותך" (ההדגשה שלי- ח.ס.), שורות שמהן משתמע שהקשר ביניהם נפסק והוא עזב את ביתה, והיא מחכה לשובו.

מן הראוי לציין, שאני מוצא דמיון מסוים בין השיר הנדון לבין שירו של אברהם שלונסקי "בכל החדרים" [2], שיר ובו שלושים וארבע שורות בחלוקה לחמישה בתים, שבו מביע שלונסקי את בדידותו- מצד אחד הוא אינו מוצא עניין בביתו פנימה ("כי למה זה שומֵם הכל בכל החדרים / כי למה זה דומֵם הכל בכל החדרים / כי למה זה דומים לפתע כל החדרים / ואין אחד נחשק מזולתו", וכן אמירות במקומות נוספים בשיר), אך, מצד שני, גם לצאת מביתו הוא חש שאינו יכול: אמנם "כולם בחוץ/ הומים הומים הומים", אך לא אליו הם "הומים". הבריות שבחוץ "הומים" זה אל זה, אך לא אליו, מבקשים זה את קרבתו של רעהו, אך לא את קרבתו; הם בחברת ידידיהם, והוא בודד בהווייתו. בשני השירים קיימת הנגדה בין ההתרחשויות בפנים הבית לבין ההתרחשויות מחוצה לו, בשניהם הנושא הוא בדידות ובשניהם מופיעה במפורש המילה "חוץ" (בשירו של שלונסקי- פעמיים, בהטיות שונות: "בַּחוּץ" ו"הַחוּצָה", ואף בשירה של בר פעמיים, באותו אופן: "בַּחוּץ"), אך בשירו של שלונסקי הדגש המוחלט הוא על בדידות חברתית, בעוד שבשירה של בר, שאף בו, אמנם, מובעת בדידות חברתית (בשלוש השורות הראשונות של השיר), העיקר הוא בדידות מבחינת האהבה, בדידות מאהובה. ההבדלים בין שני השירים ניכרים גם מבחינות נוספות (מבחינה תָּכְנִית, מבחינה לשונית -לשון שירו של שלונסקי, כרגיל בשיריו, עשירה באופן יוצא מן הכלל וכוללת מצלולים, לשון נופל על לשון ומילים וצירופי מילים נדירים ומיוחדים מבחינת השימוש בהם וכתיבתו כולה וירטואוזית, ולשונה של בר תקנית, כמו ביתר שירי הספר וכמו בשירת רבים מאד ממשוררי דורנו, ועוד). לפיכך, למיטב שיפוטי, אסתי בר לא הושפעה משירו של שלונסקי, ושירהּ הינו מקורי לחלוטין. מקורו של הדמיון בין שני השירים הוא, לדעתי, הלך-נפש דומה במידת מסוימת, שהביא לכתיבת שני שירים שיש ביניהם דמיון מסוים, ומעניין להיווכח בכך ולציין זאת.

 

[1] מתוך "ספר הסולמות", הוצאת "ספרית פועלים", תשל"ג 1973.