מאמר:
שליחותו של סופר בחברה הישראלית לזכרו של א.ב. יהושוע /
א"ב יהושע נולד ב 1936 למשפחה ירושלמית שורשית, 5 דורות בארץ. אביו יעקב יהושע היה ידוע כמזרחן ובעיקר כסופר וחוקר של היישוב היהודי בירושלים. קובץ הכרכים של אביו רווי בקטעים נוסטלגיים על שכונות ירושלים, ולי כילד שגדל בירושלים של שנות החמישים, היו הדפים האלה מקור בלתי נדלה של זיכרונות ילדות. א"ב יהושע חושף את הרובד הזה של אישיותו בספריו המאוחרים "מר מאני", "מולכו", ו"מסע אל תום האלף".
לפני שלושת ספרים אלה פגשנו אותו ושאלנו אותו מדוע אינו כותב על הזיכרונות שלו מן השכונה בירושלים, הצד ה'ספרדי' בחייו. שאלנו אותו, אם ספריו של אביו יעקב יהושע על חיי השכונות בירושלים אינם משפיעים עליו. כבר אז הבטיח לנו, שזה עוד יבוא. וזה אכן הגיע בהמשך.
הפגישה המעניינת איתו, כאשר גילינו מה צופנת בחובה שליחות הסופר. ראינו רמז לכך בספר חדש שכתב בשנת 2005.
"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", נראה מפתחר להבנת צד זה באישיות של הסופר. מדובר בספר עם ראייה מעמיקה על החברה הישראלית – שליחות של איש הרוח, הבוחר במעורבות. אין זה ספר קל.
על מה מספר הספר? ממונה על משאבי אנוש במפעל לייצור נייר ולחם, יוצא למסע טעון מאד, מורכב מאד. מטרת המסע: קבורתה של עובדת זרה, יוליה רגאייב בכפר הולדתה. העובדת הזרה נהרגה בפיגוע טרור, וס
שנת 2005 – הסופר עדיין היה תושב חיפה. הגעתי לביתו של א"ב יהושע במרומי הכרמל . השמים הכחולים, הצמחייה , הים , היו הרקע לשיחתנו.
בס
א"ב יהושע: "תמיד האמנתי שבאדם יש מרכיבים שונים, מרכיבים שונים של זהות. המציאות מורכבת. מרגע שהתחלתי לכתוב, אימנתי עצמי, השתדלתי לבדוק יסודות מופשטים באדם. לבודד מצבים קיומיים ראשוניים, לבודד פרודות של הקיום האנושי.
מעבר לניתוח הסוציולוגי, החברתי, ההיסטורי, יש בפרודות של הקיום האנושי יסוד מטפיזי. וזה נשאר גם ביצירה הלכאורה חברתית שקשורה לזמן ולמקום.
כשכותבים על פיגוע יש בוודאי חשש ראשוני לגעת בזה. לטפל בזוועה. האמנות אמורה לעדן הכל, לתת לכל מסגרת אסתטית. כיצד הצלחת לחיות עם הסתירה הזו?
הסופר גוזר קטע מחייו של אדם, יוצר מציאות מסוימת, ובמציאות החדשה שהוא בונה יוצר אינטגרציה בין מרכיבים שונים. על ידי כך הוא נותן משמעות סמיכה למה שקורה, מעלה את האירועים לרובד האנושי, לרובד מטפיזי. הס
עד האינתיפאדה הזו היינו מאד מאומנים באבל על חיילים שנפלו. הפעם רוב הקורבנות היו אזרחים שנפגעו לתומם. באוטובוס, בבתי קפה. הקורבנות האלה לא מתו בקרב, בגבול, מתו ללא כל הרואיות. לא כאלה שמתו בשבילנו. כל אחד מאתנו יכול היה למות כמוהם. פיגוע רדף פיגוע. נוצרה קשיחות כלפי המוות הזה. לא ידענו איך למסד אותו מבחינת השכול. בבוקר היה פיגוע, בערב כבר חזרו החיים למסלולם וצפינו בתכניות בידור. התפיסה שרווחה הייתה : חוזרים לשגרה. ה
והס
א"ב יהושע: "ניסיתי להיכנס מתחת לפלסטיק השחור שעטף את הגופות, לעורר רגשות באיש הביורוקרטי ביותר, במקום המנוכר ביותר.. קורבן הפיגוע, אותה עובדת זרה, רחוקה מאתנו, היא נוצרייה, שבאה לכאן משא
הספרים הראשונים שלך היו מנותקים כליל מן המציאות הירושלמית הצבעונית והשורשית שאביך צייר בספריו. רק מאוחר יותר הגעת לחומרים האלה? היה קשה לגעת בחומרי הילדות, במורשת של אבא?
א"ב יהושע: "משפחתי נמצאת בארץ כמה דורות. משפחתי גרה בשכונת טלביה, בחברה שברובה היתה חברה אשכנזית. בבית דיברו עברית וצרפתית. אמי באה ממשפחה מרוקנית שהגיעה בשנות השלושים. בתנועת הנוער הייתי מעורה בהוויה הארצישראלית. לא ספגתי בילדותי את כל ההווי של היישוב הספרדי הישן, את המתחים בין העדות. בראשית כתיבתי טיפלתי בחומרים כלליים, אוניברסאליים. ברומן " מר מאני" הגעתי לאותם חומרים ספרדיים ומשפחתיים שאבי כתב עליהם".
בכתיבתך מורגש, ששילוב היסוד המזרחי אינו עניין של פולקלור.
"בדיוק. תיאור הדמויות הספרדיות והמציאות המיוחדת הזו מציג תמונת עולם מורכבת יותר. מעין ניסיון לבחון את המיתוס הזה שאילו ההיסטוריה הציונית היתה מובלת על ידי מזרחיים, הכל היה נראה אחרת. הס
הדרך שבה אני מתאר את מר מאני, למשל, אינה דרך ס
אבי היה חוקר, מתעד. בספריו יש לקט של חומרי גלם מירושלים הישנה, מן ההווי הספרדי. החומרים האלה חלחלו ליצירה שלי".
אפשר לומר שאתה בעצם ממשפחה ספרדית שונה מן המשפחות הספרדיות שחיו במתח עדתי, שהגיעו בעליות ההמוניות.
"אני שייך למשפחה שלא הגיעה לכאן בגלל אנטישמיות או מצוקה או רד
אחרי 7 רומנים, קובצי ס
"הכתיבה נותנת לי ס
מרבים לומר היום, שחלף עידן המכתבים, עידן המלה הכתובה, שהעולם צועד לעבר עידן דיגיטאלי יותר, מה דעתך ?
"ימשיכו לכתוב מכתבים, ימשיכו לכתוב ספרים. תראה כמה סדנאות כתיבה יש, כמה ספרים יוצאים כל שנה. באמצעות המלה הכתובה אנו מביעים רגשות, יוצרים גשר בין בני אדם".
שאלה לסיום : האם ההצלחה של עמוס עוז בביוגרפיה שלו "ס
"בס
כעבור שנים לאחר הריאיון הזמנתי אותו כיושב ראש אגודת הסופרים העברים לספר על רומן חדש שלו, 'ניצבת' – והנה מבחר מן הדברים שאמרתי עליו:
ככל שקראתי באותו רומן – על משאבי אנוש - הבינותי, שיש לא"ב יהושע דרך להאיר באדם כוחות שונים שיש בו, מרכיבים שונים של זהות שיש בנו – ותוך כדי העלילה הוא יודע לבודד מצבים קיומיים ראשונים. חלפו עשר שנים מאז, אבל קלטתי תוך כדי הקריאה שהייתה מעבר לעלילה מציאות על שחיברה הכול, שהעניקה משמעות לקורה, שהאירה לנו שבילים נסתרים בין טוב לרע, בין אור לחושך.
כדי להבין את הזרוּת והקִרבה בין הדמויות בסיפור 'ניצבת' – לכו רגע לאותה דרך שבה הצליח א"ב יהושע לפרוץ את המרחק בין אותו ממונה על משאבי אנוש לאותה עובדת זרה. הניכור הולך ומתמוסס, ויש תהליך של התקרבות,
וכאן אני רוצה לטוות עוד קשר בין הספר החדש לבין קובץ אחר של א"ב יהושע:
ב 1998 פרסם א"ב יהושע ספר מסות בשם "כוחה הנורא של אשמה קטנה" –
וכאשר אתה קורא את הספר החדש "ניצבת" ומנסה לקשור אותו לספרים קודמים, נדמה לך שיש איזה חוט מקשר בין יצירותיו של א"ב יהושע, יש חוטים מקשרים, יש בריח סמוי שקשור בין קיום אנושי שנע בין חוסר אונים לבין לבטים ומכאן להתפרצות או לדרך להתיר הכול. גם כשאנו מגיעים לפתרון, יש לנו הרגשה שהסיפור עדיין לא נגמר.
מעבר לסיפור הסמוי שמחכה מעבר לרובד הגלוי, יש בסיפור 'ניצבת' דיון ברבדים של התנהגויות, בניסיון להאיר את העלילה באמצעות אנלוגיות בין סמלים והתרחשויות, מתח בין יצרים לרובד הרציונאלי. כוחה הנורא של האשמה הקטנה מרחף כעננה על הכול.
"לכן, הקריאה המוסרית אינה מיועדת רק לפרשנים ולקוראים, אלא גם לידידי הסופרים, וביניהם לי עצמי, להשתדל לנסות לייצג ולהטמיע בסיפורים שלנו לא רק מה שמרגש ומפליא אותנו, אלא גם מה שנראה לנו כטוב וכרע."
א"ב יהושע מחזיר את ציבור הקוראים והכותבים להגדרתו של הוראציוס את הספרות ב"איגרת אל הפיזונים": "מי שמערבב את המועיל עם הנעים ומהנה את הקורא בו בזמן שהוא מלמד אותו – הוא הזוכה בכל העולמות".
ידועה אמירתו של רבי נחמן מברסלב "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל". האמירה הזאת, לדעתי, מייצגת בתמציתיות היבט מאוד מהותי בקיום האנושי. בבסיס אמירתו של רבי נחמן עומדת ההבנה, כי אצל כל בן-אדם יש לפחות שני כוחות מרכזיים שפועלים באישיותו והם כוחות האור וכוחות החושך. מי שקורא את היצירה 'ניצבת' תוך הבנה של הרבדים הסותרים באישיות המספרת
נפעם מן ההארה של הרבדים הנסתרים. יש פלנטות המאירות זו את זו, מערכת הקשרים של הורי הגיבורה לבין מערכת היחסים שלה עם בן זוגה – ומעבר לכל זה אותה פסיחה על הסעיפּים, בין טוב לרע, והצל הכבד של אותה אשמה קטנה.
הכתיבה סוחפת אותנו בדרך שבה היא מאירה מצבים, מתירה קשרים, ובלי להסתיר את הכאב, את האפילה. זו עוצמתו של סיפור טוב שהוא יודע להותיר בנו את שביל ההתרה, את התחושה שיש תקווה.
מחבר ספר קוהלת בחוכמתו העמוקה ידע לחשוף אמיתות קשות על מהות הקיום, אך רגע לפני חתימת ספרו הוא מתמלא תחושת אחריות כלפי קוראיו ומוסיף: "סוף דבר הכול נשמע...כי זה כל האדם" (קהלת, י"ב, י"ג). כלומר, לאחר שהגבהנו עם שלמה המלך למרומי ההתבוננות על החיים, הוא מנחית אותנו ברכות על הקרקע ומסכם בדברים הבסיסיים ביותר, שבלעדיהם לא ניתן להמשיך לחיות – יש מובן מחבר לכול, יש משמעות שמאגדת את כל החוטים הפרומים.
מעבר לכל יצירותיו של א"ב יהושע יש רוח שמקשרת בין הדמויות, בין העלילות. ניסיון להעניק לנו מובן לפשר החיים: אותה אמת, אותה משמעות, אותה מהות -- היא היא הניצבת תמיד ביצירותיו של א"ב יהושע.
