שיר:

אבא / זמירה פורן ציון

 

בְּרֵאשִׁית הָיִיתָ אַתָּה,

הָיִינוּ אֲנַחְנוּ – אַתָּה, אֲנִי וְהַמַּיִם.

אֲחִיזַת יָדֶיךָ הַחֲזָקוֹת הַמְּעִיפוֹת אוֹתִי מַעְלָה-מַעְלָה

וּצְחוֹק שָׁמַיִם.

 

חוּט הָאָב,

חוּט דַּק שֶׁל צְחוֹק אָב

מָהוּל בְּרֵיחַ אָנִיס מָתוֹק.

צְחוֹק מִתְפּוֹצֵץ מִתְפָּרֵעַ

חוֹשֵׂף שִׁנַּיִם גְּדוֹלוֹת, צְהֻבּוֹת.

חוּט שֶׁל זְרוֹעוֹת שְׁזוּפוֹת, מְנִיפוֹת

לַשָּׁמַיִם, לְמַעְלָה, לָאוֹר.

 

פִּתְאוֹם הָאָבִיב חָלַף,

חֹשֶׁךְ בָּא עַל פְּנֵי חֲלוֹם

בָּא צוֹרֵב, בָּא בָּהוּל בְּצַעֲקוֹת-שִׁגָּעוֹן

וּבָאוּ קוֹלוֹת.

נְהָמוֹת שֶׁל יַתְמוּת.

אַבָּא מֵת. אַבָּא מֵת.

 

אַךְ שִׁמְךָ, אָבִי, נוֹתַר

חָרוּט בְּאֶצְבְּעוֹת יַלְדָּה

בְּאוֹתִיּוֹת מְרֻבָּעוֹת

עַל הַקִּיר בַּכְּנִיסָה לַבְּלוֹק.

וְגַם כְּשֶׁהַשֵּׁם כֻּסָּה בְּטִיחַ,

כָּמוֹךָ שֶׁכֻּסֵּיתָ בַּאֲדָמָה,

הַשֵּׁם לֹא נִמְחַק

הַחוּט לֹא נִקְרַע.