סיפור:

קִמְחָא דְפִסְחָא /חיים סֶפְטי

 

לבדה שלחה אותה דליה המורה המחנכת ל"מבצע" איסוף התרומות לנזקקים לקראת חג הפסח בסופרמרקטים ובמינימרקטים בעיר מגוריה. לילך העמידה פנים שאינה מבינה, על מנת שלא להעצים את העלבון, אך ידעה, שאף לא אחת מחברותיה לכיתה ביקשה לצרפה אליה. בצוותים של שתיים או שלוש חברות ביקשו ממורתן ללכת ל"מבצע", ורק אִתה לא נועדה אף לא אחת מחברות הכיתה. העמידו פנים שאינן יודעות על קיומה. מצד אחד, לא אהבוה, וליתר דיוק, התביישו להיות בחברתה, אך, מצד שני, חסו עליה ולא רצו להעליבה באופן גלוי. אף מורתה, מתוך כוונה שלא להציף את העניין על פני השטח, כדי שלא יולבנו פניה בפומבי, העמידה פנים שאינה מבחינה בכך שלילך נותרה לבדה, מבודדת מכל חברותיה לכיתה.

"זו מטרה נעלה", פתחה המורה בדבריה, "יש משפחות שאינן יכולות לחגוג את ליל הסדר ואת החג כולו באופן ראוי, ובית הספר החליט להתגייס לאיסוף תרומות לנזקקים. עשו כמיטב יכולתכם, תנו לכל לקוח ולקוחה שנכנסים לַסופרמרקט או לַמינימרקט את העלון שמסביר את מטרת ה'מבצע' והסבירו אֵילוּ מוצרים הם מתבקשים לתרום. מספיק מוצר אחד, פריט אחד מתוך הרשימה שבעלון. זו רשימה של מוצרי מזון בסיסיים לפסח. אני מקריאה את הרשימה: מצות, יין, תירוש, שמן, סוכר, קמח מצות, ממרח שוקולד, ריבה, קפה שחור, נס קפה, שתיה קלה מכל הסוגים, שימורי טונה, שימורי מלפפונים במלח, שימורי לפתנים, עוגיות ועוגות כשרות לפסח, חרוסת, חזרת, תרכיזי מיץ, חלב עמיד, תפוחי אדמה. עד כאן הרשימה. ה'מבצע' יתקיים היום אחר הצהריים ובערב. השתדלו להגיע כבר בשעה ארבע ולהישאר עד שעת הסגירה. קחו אִתכם ארגז קרטון לכל תלמידה ותלמיד, ומחר בבוקר הביאו אותו לבית הספר והניחו אותו ליד דלת המזכירוּת. אם תמלאו ארגז אחד ויישאר זמן עד סגירת הסופרמרקט או המינימרקט, תוכלו לבקש מהעובדים ארגז ריק. תמיד יש להם ארגזים ריקים. היום לא תקבלו שעורי בית למחר, כדי שתוכלו ללכת ל'מבצע'".

"אני אתאמץ בכל כוחי, אֶפנה לכל לקוח ולקוחה ואגייס תרומות יותר מכל הבנות. אני אַרְאֶה להן! רָעוֹת, כפויות טובה!", חלף הרהור במוחה של לילך, ולאחריו חשה רוגע, לאחר הזעם שבא לביטוי במחשבתה. 

המורה עברה בין התלמידות והתלמידים וחילקה לכל אחת ואחד מהם עותק של העלון וכן דף ובו כתוֹבות הסופרמרקטים והמינימרקטים שאליהם עליהם להגיע. אַחַר חזרה למקומה: "אני בטוחה שתעשו כמיטב יכולתכם. בהצלחה לכולכם".

 

מיד עם שובה לביתה מבית הספר, אכלה לילך מן האוכל, שהכינה אמה, שטפה את כלי האוכל בחיפזון והוציאה מארון השירות שבמרפסת ארגז קרטון גדול, שהניח שם אביה למקרה הצורך, והניחה אותו ליד דלת הכניסה לדירה. אחר ניגשה אל המראה הגדולה הקבועה בקיר, בחנה לרגע ארוך את בבואת דמותה והסתרקה. דמותה השמנה עד מאד ניבטה אליה מן המראה והיא חשה רחמים על עצמה ובוּשה בעצמה. ידעה שעקב היותה כה שמנה, חברותיה לכיתה אינן מתחברות אתה, חשות בושה להיראות בחברתה. השמנה יתרה נחשבה בעיניהן למגרעת גדולה, שעלולה להיות בנערה, והן עצמן עשו ככל יכולתן על מנת להיראות רזות, או לפחות בעלות משקל ממוצע, ואכן הצליחו בכך. את השמנתה היתרה ראו כביטוי לחולשת רצונה, כביכול, למרות שחולשת רצון אינה מתיישבת עם שקדנות רבה, והיא הרי הייתה שקדנית מאד והתלמידה המצטיינת בכיתה, גם בקרב הבנים. היטב ידעו לנצל את יגיעתה בהכנת שיעורי הבית למופת, ובהפסקות שלפני השיעורים תמיד נטפלו אליה תלמידה או שתיים והעתיקו בחיפזון את שיעורי הבית שעליהן שקדה בביתה, אך נמנעו מלהתחבר אתה. חשה מנוצלת, ויחד עם זאת גאה, על כך שרק ממחברותיה שלה, התלמידה השקדנית והמצטיינת, בחרו חברותיה לכיתה להעתיק. קבעה לעצמה שעליה להגיע מוקדם ככל האפשר לסופרמרקט או למינימרקט, שאותו ציינה המורה בפתק שקיבלה, כדי להגדיל את סיכוייה להתרים יותר לקוחות.

 

כבר בשעה שלוש אחר הצהריים הגיעה לילך לכתובת, שהייתה רשומה על הדף שמסרה לה מורתה, והופתעה להיווכח שלא לסופרמרקט ולא למינימרקט נשלחה, אלא לחנות מכולת. חשה מרומה, ודמעות עלו בעיניה. חשה עלבון על עלבון, ולרגע חשה כעס על מורתה, אך כעבור רגע הבינה,  שלא היה עוד סופרמרקט או מינימרקט במרחק סביר, שאליו יכלה מורתה לשלוח אותה, והיא לא רצתה לומר לה בפני כל התלמידות והתלמידים כי היא נשלחת לחנות מכולת, כדי שלא ילעגו לה.

חנות המכולת הייתה נעולה, והיא המתינה על ספסל-מדרכה סמוך שעה תמימה, עד שהגיע בעל המכולת, אדם זקן, שגרר את רגליו בהליכה איטית, ובתנועות איטיות פתח את המנעול והעלה את הדלת, העשויה מפח גלי. "מכולת ישנה מאד", חלף הרהור במוחה, "אולי יהיו מעט מאד לקוחות". רבע שעה של ציפייה חלפה עליה, מבלי שהגיע אפילו לקוח אחד, ואז ראתה אישה מבוגרת, גוררת עגלת קניות, המתקרבת אל החנות. לילך קמה ממקומה ונחפזה אל האישה.

"בבקשה, גברת, הנה עלון לתרומה לנזקקים לליל הסדר ולפסח", והושיטה לה את העלון, שבראשו התנוססו בהבלטה ובצבעי כחול ואדום על רקע תכלכל המילים "מבצע קמחא דפסחא עזרה לנזקקים". האישה נטלה את העלון, ולילך החלה להסביר לה מה ניתן לתרום.

"חביבתי, אני יודעת לקרוא", אמרה לה האישה.

"מספיק מוצר אחד מהרשימה", אמרה לה לילך.

כעבור שעה קלה יצאה האישה מפתח המכולת, גוררת בידה האחת את עגלת הקניות שהייתה מלאה, ובידה השנייה בקבוק שמן "קָנוֹלָה".

"בבקשה", אמרה בנעימוּת ללילך, ולילך הודתה לה בחיוך מאוּשר. "לפחות התחלה", חלף הרהור במוחה. עוד רבע שעה חלפה, ולקוח התקרב אל המכולת. כעת עמדה לילך. מאז שנכנסה הלקוחה הראשונה, עמדה לילך קרוב לפתח החנות, חוששת שמא לא תספיק לגשת ללקוחות צעירים ומהירי הליכה. לקוח זה היה אדם מבוגר, והוא נשא בידו שק קניות רב-פעמי. מיהרה לגשת אליו והסבירה לו על התרומה המבוקשת ונתנה בידו עלון. כעבור דקות אחדות יצא אף הוא מן החנות, בידו האחת שק הקניות ובידו השנייה בקבוק שמן "קנולה", ונתן לה אותו: "בבקשה, ויישר כוח". "תודה, תודה", הודתה לו, ובמוחה חלף הרהור שכנראה בקבוק שמן "קנולה" הוא המוצר הזול ביותר, או אחד הזולים ביותר, שברשימה, וחיוך מר עלה על שפתיה.

כך חלפו כמעט ארבע שעות. מדי פרק זמן נכנסו לקוח או לקוחה מבוגרים, מקצתם יצאו אליה ובקבוק שמן "קנולה" בידם, אחד יצא עם צנצנת ממרח שוקולד ואחת יצאה עם צנצנת ריבה, וחלקם יצאו ללא כל מוצר כתרומה, משתדלים לחמוק ממבטה המצפה. הארגז היה מלא רק במחציתו.

נכנסה לחנות ושאלה את החנווני: "מתי אתה סוגר?". "בעוד כמה דקות", השיב.

הרהור של חרדה עלה במוחה: "איזו בושה! אפילו לא מילאתי את הארגז, וכמעט רק בקבוקי שמן 'קנולה' תרמו הלקוחות", ומיד עלה במוחה זיק של תובנה שכך אינה יכולה להגיע למחרת היום לבית הספר. די בכך שתלמיד אחד או תלמידה אחת יראו אותה עם הארגז הזה, והיא תהפוך לבדיחת היום. בעיני רוחה אף דימתה, שממחר ידביקו לה חברותיה וחבריה לכיתה את הכינוי "שֶׁמֶן", רמז כפול- הן לכישלונה המגוחך, התרמת בקבוקי שמן "קנולה" בעיקר, והן להיותה שמנה, וילעגו לה. באחת הבריק במוחה הרעיון, שבכל כספה שבארנקה, דמי הכיס החודשיים שקיבלה מהוריה אך שלשום, מלבד דמי נסיעה חזרה לביתה, היא תיקנה מוצרים שונים מן הרשימה.

"אני רואה שאת מתרימה לקוחות. זה לקמחא דפסחא?", פנה אליה החנווני. "כן, כן", השיבה, וציפייה ניקרה במוחה. "יפה, יפה, גם אני אתרום משהו קטן". נכנס לפנים החנות וחזר ונתן בידה בקבוק יין. "תודה, תודה", אמרה לו באסירוּת-תודה עמוקה, כאילו לה אישית תרם כנזקקת.

על אף שתרומת החנווני גיוונה במקצת את המוצרים שבארגזה, החליטה בכל זאת לעמוד בהחלטתה לקנות בכל כספה עוד מוצרים, הן מאחר שהארגז היה עדיין מלא רק במעט יותר ממחציתו והן מאחר שמרבית המוצרים היו בקבוקי שמן "קנולה". נכנסה לפנים החנות ונטלה כמה וכמה פריטים מתוך רשימת המוצרים, מלבד שמן "קנולה", תוך שהיא מצרפת את סכומיהם ומשווה לסכום דמי הכיס הפנויים שבארנקה, והכניסה לסלסלת יד שנטלה בידה בפתח החנות. כשהגיעה אל הדלפק שבכניסה, הופתע החנווני. "מה זה? החלטת לתרום במקום כל מי שלא תרם?" אמר בבדיחות הדעת. "אלה כל דמי הכיס החודשיים שלי, שקיבלתי רק שלשום", אמרה, ודמעות פתאומיות עלו בעיניה.

החנווני הבחין בדמעות שנִקְוו בעיניה.

"יפה מאד, יפה מאד, ועוד אומרים שלנוער של היום אין ערכים", הגיב.

 

בכניסתה לבית הספר למחרת היום, צעדה בגֵו זקוף ובלב רונֵן וגֵאֶה, נושאת את ארגז הקרטון המלא עד גדותיו, ועלתה במדרגות המוליכות לקומה הראשונה, שֶׁבָּהּ שכנה מזכירות בית הספר. ליד חדר המזכירוּת עמדה המזכירה.

"או, לילך, יפה מאד!", פרצה בקריאת שמחה כשלילך קרבה אליה. "הארגז שלך הוא הכי מלא מכל הארגזים, ממש מלא וגדוש, כל כך הרבה מוצרים, מחמם את הלב! אני אספר על כך למורה דליה. היא תהיה גאה בך".

לילך הניחה את הארגז לצד יתר הארגזים, והחלה ללכת לכיוון כיתתה בתחושת ניצחון, וחיוך של סוד כבוש בין שפתיה.