מסה:
הרוע המתוחכם והמוסר המנצח/ ד"ר גתית שמעון
 

"מחציתו של סיפור זה תמצא בתיקי מחלקת המשטרה; מחציתו השנייה מקומה מאחורי אשנב העסקים במשרדו של עיתון."[1]

 

או. הנרי ידוע, אם לא מפורסם ביותר, בסיומיו המפתיעים, סיומים שחותרים תחת קו המחשבה המנחה של הסיפור, כפי שהוצג עד כה. לכן, גם כאשר מסגיר לכאורה המספר את סיומו של הסיפור, אין הוא גורע מעוצמת ההפתעה ויותר מכך – מעומק המחשבה הנלווה אליה.

ביסודו של דבר, זו הנחת היסוד של כל עלילה מותחת – הידיעה שעוצמת הגילוי הסופי תלויה לא רק בעצם החשיפה, אלא גם בדרך שהובילה אליה.

 

עניינו של תקיעת שופר הינו מפגש משני עברי החוק – בין שוטר ופושע – הקשורים זה לזה בקשר מחויבות קודם.

המספר אינו מסתיר את זהות הפושע או את מעשיו - אלה נמסרים כבר במשפט הרביעי הפותח: ג'וני קרנן רצח את המיליונר נורקרוס, שעה ששדד אותו.

ברני וודס, בלש משטרתי, הבין זאת כבר לפני שבועיים, כשמצא בדירת הנרצח את הקמע שנתן לג'וני בחג המולד האחרון שבילו שניהם בצוותא.

 

הנקודה ברורה אפוא יותר מתמיד – הכול גלוי ופתור. לפיכך, מה נעשה עם סיפור המתח שלפנינו? בהתחשב בעובדה שכל העובדות כבר ידועות, עם מה עוד נוכל להתמודד?

 

 

 

ניסיון לפצח פשע הינו, במובנו השכלתני היבש, חידה בלשית מוצלחת. הקורבנות המעורבים מקנים את הנופך הרגשי לבעיה ומעלים את מורכבות הניצחון מפתרון מתמטי קר לכדי התמודדות המסתיימת – באופן רצוי – בהשלמה והזדככות.

ברם, הניסיון להכניע את הפושע שהצליח להערים על ענישתו המתבקשת, אינו רק עניין של פיצוח משוואה מרובת נתונים (מניע, נסיבות, כלי עזר וכדומה). זהו מאבק מוחות של ממש, המתנהל בזירה שכביכול כבר הוכרעה עוד קודם, ובהפסד מוחץ לשלטון החוק.

 

ברני וודס יודע שג'וני קרנן צריך לקבל את הכיסא החשמלי משום שרצח את המיליונר נורקרוס, אך הוא אינו יודע כיצד יוכל לעשות זאת. ידיו כבולות – לא מפני המכשול החוקי, אלא מפני מכשול הנאמנות החברי. בדומה למקץ עשרים שנה המציין את אותו העימות בין המשטרה לפושע, את אותו המתח המושתת על נאמנות עבר, גם בתקיעת שופר מתחוור לקורא כי בעולמו של האדם קיימים ערכים חזקים יותר מסדרי החוק היבש.

 

"ועכשיו אגיד לך מדוע אני מדבר. משום שזה בטוח. מדבר אני אל איש מוכר לי. אתה חב לי אלף דולר, ברני וודס, ואף לו רצית לאסור אותי, לא הייתה ידך נשמעת לך."

"לא שכחתי," אמר וודס. "מנית לידי עשרים שטרות בני חמישים בלי לפצות פה. ביום מן הימים אשלם לך. אותו אלף הצילני, ו – הרהיטים שלי היו נערמים על המדרכה כאשר חזרתי הביתה."

"ולכן," המשיך קרנן, "כיוון שברני וודס אתה, אשר נולד נאמן כפלדה ומכור להגינות, לא תוכל לנקוף אצבע לאסור אדם שאתה חב לו כסף. הו, במקצועי חייב אני להתמחות בבני אדם כבמנעולי ייל ובווי חלונות..."

"חוללת מפנה," אמר וודס, "... נאלץ אני להניח לך. איני יכול לשים עליך יד. אילו שילמתי את הכסף – אבל לא עשיתי זאת. וזה הדבר הקובע. עסק רע אני עושה, ג'וני, אבל אינני יכול להתחמק ממנו. פעם עזרת לי והרי זה מחייב לגמול דומה."[2]

 

גדולתם הניכרת של מקץ עשרים שנה ובאופן בולט יותר של תקיעת שופר היא האופן שבו הם מצליחים להדגיש את מהותם האמיתית של ערכי הנאמנות והיושר; מאחר ודווקא הפושעים עצמם הם שמשתמשים בהגדרות החוק כדי לזכות עצמם ממעשיהם הנפשעים, נדרשים נציגי החוק, שהופשטו בעורמה מסמכותם, לעוצמתו האמיתי של הערך העליון מכול: ערך המוסר האנושי.

 

 

 

 

חלקו הראשון של סרטו של סטיבן סודרברג, תופעות לוואי[3] נראה, פחות או יותר, כתעמולה עיקשת נגד השימוש הקל מדי של תרופות נוגדות דיכאון. חלקו השני חותר תחת הנחת יסוד זו, לאחר שהשתמש בה כתחפושת שווא שתפקידה לזרוע חול בעיני הצופים ולהסתיר את המשמעות האמיתית שמתחת לפני השטח: העובדה שיש אנשים שלא יבחלו באמצעים כדי לחפש ולמצוא את הדרך המוצלחת ביותר לקבל את רצונם, מבלי להיפגע.

 

אמילי טיילור מאבדת ברגע את עולמה המושלם; בעלה סחר במידע פנימי, הורשע ונשפט לארבע שנות מאסר. פשעו לא רק שלל את חירותו אלא גם גזל מאמילי את חייה הטובים, "החיים הטובים" שבעלה הרגילה אליהם.

 

הקפדתו המדוקדקת של סודרברג ניכרת היטב בתסריט המדוד: נדמה שאין בו מילה אחת מיותרת. לכן, כשאמילי מספרת על קשייה, היא אינה בוחרת לדבר על תחושת ההשפלה, הבדידות או אפילו על הקושי נוכח מבטיהם של המכרים והחברים לשעבר. במקום זאת היא מציינת את הפער במעבר מדירת יוקרה והפלגות ביאכטות פאר לחיים בדירה צנועה הרבה יותר ומוגבלות כלכלית מורגשת, (באופן יחסי כמובן). 

 

האדמה הנשמטת מתחת לרגליה של אמילי אינה רק תמונת המצב של חייה, כפי שהתרגלה להכיר אותם. זו תמונת המצב של חייה, כפי שהיא התרגלה לרצות אותם.

משמצב זה נשדד ממנה, היא מחליטה לפעול ולסלק את בעלה מן הדרך, כאמצעי ענישה ונקמה אך גם כחישוב כלכלי טהור, המבקש להרוויח ממותו את מה שגרם הוא לה להפסיד בחייו.

 

אך להחלטותיה – כמו גם להחלטותיהם של כל המעורבים, מדעתם ושלא מדעתם – יש השלכות.

לא רק מן הפן החוקי, אותו מנסה אמילי לעקוף בתחבולותיה, אלא בעיקר מהצד המוסרי. הדעת אינה סובלת השלמה עם ביטוי חריף כל כך של פשע, מתוחכם ככל שיהיה. חברה אינה יכולה להשלים עם התחמקות מעונש ברורה ומסוכנת כל כך.

 

תופעות לוואי מייצר התמודדות שכלנית בשני חלקיו:

בחלקו הראשון הוא מביע תרעומת על המערכת הרפואית ועל השיח הציבור שמתייחס לכדורים נוגדי דיכאון כמו היו ויטמינים.

בחלקו השני הוא מביע תרעומת כנגד האכזריות המחושבת שבה מונעים אנשים כחיילי משחק על לוח שח - מט, בהתאם לגחמות זדוניות של חורשי רעה אחרים.

בשני החלקים, כך נדמה, אין צד המעמיד את טובת הזולת לנגד עיניו: אין דיבור, אין הקשבה, אין אכפתיות. יש רק פתרונות "קלים" – גלולות או רצח. הכול קר, נקי ותכליתי.

 

אך קול המצפון, אולי גם קול הנפש, אינו מוכן להשלים עם תמונת מצב קיומית זו. הפסיכיאטר, ד"ר ג'ונתן בנקס, שהיה עד כה מחויב לעבודתו, מתחיל כעת להילחם על חייו וכשהוא עושה זאת, הוא מביא את הסרט לסיומו המזכך. משום שהצדק, כידוע, לא צריך רק להיראות – הוא צריך גם להיעשות.

 

הרעיון המשפטי עליו נשען תופעות לוואי - סעיף "הסיכון הכפול" בתיקון החמישי של החוקה האמריקאית, לפיו לא ניתן להעמיד אדם לדין בגין פשע שעליו כבר נשפט בעבר – אינו זר לעולם הקולנוע. סיכון כפול[4] ועדות שבורה[5] משתמשים בו כתשתית לפעולת גיבוריהם ולהנעת סיפור העלילה. אך בעוד סיכון כפול מבקש לתקן את המעוות החוקי באמצעות מעשה בלתי חוקי, עדות שבורה מנצל את החוק כדי להימלט ממעשה בלתי חוקי בעליל. 

 

הסרט, בדומה מאוד לתקיעת שופר, מתחיל כביכול מהסוף כשהוא מראה כיצד תיאודור קרופורד יורה – על מנת להרוג – באשתו הבוגדנית. העובדה שאותו תיאודור קרופורד מצליח, בסופו של דבר, לצאת זכאי מבית המשפט אינה פועל יוצא של הוכחת חפותו השקרית, אלא דווקא של ניצולו המוצלח את הפרצות בחוק ואת בלבולו של עורך הדין הצעיר, ויליאם ביצ'ם.

 

ויליאם נמצא בדרכו למעלה. מחשבתו אינה נתונה למקרה הפשוט לכאורה שלפניו, אלא לקידומו ולהצלחתו האישית. אולם משהוא מבין שרומה ויותר מכך – משהוא מבין את החשיבות השכלתנית – מהותית שיש למעשה רמייה זה, הוא מתעשת ובוחר להילחם חזרה, לומד להפנים לא רק את מגבלות החוק אלא גם את חולשת היריב, בדומה למיקי הולר, גיבור סנגור במבחן[6], הנאלץ להתעמת גם עם חולשותיו שלו במסגרת אותו "תרגיל" בדיוק.

 

גם כאן, בדומה לתופעות לוואי מתקיימים טִפְלוּל (מניפולציה) וסחטנות פסיכולוגית, המעלים רגשות דו ערכיים ביחס למהות התפקיד והגדרת "האני": מיקי הולר הוא עורך דין העובד בשביל לזכות. הוא אינו מתעניין בלקוחותיו אלא רק בכמות המרשרשים שביכולתם להציע לו עבור שחרורם. עונשם – חייהם – מידת אשמתם – כל אלה הינם בחזקת זוטות פעוטות בדרכו הנהנתנית.

מולו מתייצב לואיס רולט, בן תפנוקים עשיר שמבקש למלא את רצונו ואת מאווייו האלימים והאנוכיים בצורה חופשית ובעיקר ללא הפרעה. הוא אינו מאמין במוסר, אינו מכיר ברגשות או למעשה בקיומו של האדם השני. אנשים, לדידו, הינם אמצעים טפלים לצורך מילוי סיפוקיו המיידים – ותו לאו.

 

מיקי הולר ולואיס רולט הם לכאורה שני טיפוסים דומים מאוד במהותם, על אף ששניהם עומדים משני צידי המתרס המשפטי. על כן העימות ביניהם מעניין כל כך.

לואיס רולט, מתוקף היותו דמות שטוחה ובלתי מתפתחת, מתחפר במזימתו, חושף יותר ויותר מאישיותו המושחתת ותפיסותיו המעוותות.

מיקי הולר לעומת זאת נדרש להתמודד בצורה קשה ומפוכחת עם העולם שיצר במו ידיו. מה שלא עשו נישואיו הכושלים לקטגורית, שהתקשתה להסכין עם התנהלותו קלת הדעת ביחס לזיכוי הנאשמים שהיא עצמה שלחה לבית הכלא, עשה לואיס רולט ותרגילו המתוחכם: הוא הכריח את מיקי הולר לבחון את חייו מחדש ולהבין מהו תפקידו הנכון והחשוב של בית המשפט ולמעשה, מה תפקידו שלו באותה מערכת. נדמה שלראשונה בחייו הבין מיקי את משקל אחריותו בשחרור פושעים ויציאתם לחופשי, כסכנה ברורה ומוחשית לחברה.

זו כבר אינה שאלה של הצלחה או כישלון. זו אינה שאיפה לנקמה או רצון להחזיר לאדם את השליטה על חייו. זו האמיתה הברורה שלפושעים כאלה – אמילי טיילור, תיאודור קרופורד, לואיס רולט - אין מקום בחברה סדירה, מתוקנת ושפויה.

אלה אנשים שפושעים לא מתוך שיגעון. צלילות המחשבה שלהם מסוכנת יותר מכל דחף רגעי, דווקא משום שהיא מחושבת ובלתי מאוימת.

עצירתם היא לא רק אתגר של בעיה מתמטית.

זו שאלה של אחריות חברתית.

 

באופן מעניין, הסרט פחד ראשוני[7], המגלם את כל הסרטים האמורים יחדיו – תופעות לוואי, עדות שבורה, סנגור במבחן – הוא גם הסרט היחיד שאינו מסתיים בתרועה מוחלטת של הצדק המוחלט. ייתכן שזו גם הסיבה מדוע זהו הסרט היחיד ששכרו יוצא בהפסדו.

 

עורך הדין, מרטין וייל, הוא טיפוס רודף פרסום, רודף תהילה ורודף כבוד. מי שתופס את תפקידו כאמצעי להפגנת עוצמתו ויוקרתו. דעתו כבר התרגלה לראות בתיקים המובאים בפניו רווח כלכלי ולא אנשים בני בשר ודם.

מרטין וייל הוא אינו אדם שבא לשרת את החוק אלא אדם שהפך את החוק לסוכן יחסי הציבור שלו. 

בשונה מאמילי טיילור, קו ההגנה שבו נוקט מרטין וייל כדי להגן על לקוחו אינו נפרץ אלא עד לסיומו של הסרט. מרטין מאמין באמת ובתמים כי ארון סטמפלר, נער המזבח המואשם ברציחתו של הארכיבישוף, הינו צעיר תמים וחף מפשע. במובן מסוים הוא אפילו מרשה לעצמו לפתח רגשות חמים, אכפתיים כלפיו. כשהוא מצליח לזכותו בטיעון של אי שפיות הוא מאושר. לרגע.

עד שמתגלה האמת.

 

בשונה מד"ר ג'ונתן בנט ומעורך הדין מיקי הולר, למרטין וייל אין אפשרות להתמודד עם הטעות שביצע אלא כשכבר מאוחר מדי. האחרים מבינים את המשגה שעשו, מתמודדים איתו, מתחרטים, מתייסרים ומחליטים להשיב מלחמה. מרטין וייל שבוי, עד לרגע הסיום, בתפיסת הגאווה המעוורת שלו, בהישג הכביר שנחל זה עתה.

 

גאווה זו היא נקודת התורפה שלו, כפי שהייתה נקודת התורפה של תיאודור קרופורד וג'וני קרנן:

"קרנן, לבוש הדר, שחצני במקצת, בטוח בעצמו, ישב מול הבלש הקטן, בעל השפם הצהבהב, החיוור, העיניים הפוזלות וחליפת הצמר הפשוטה... ואז, כשאצבעו הנכונה של קרנן מעבידה בלי הרף את הפעמון ואת המלצר, החלה מתבלטת נקודת התורפה שלו – גאוות עתק ואנוכיות מחוצפת. אחד לאחד מנה את מעשי השוד המוצלחים שלו, מזימות מחוכמות ועבירות מגוונות, עד אשר וודס, אם כי רגיל היה בפושעים, חש כיצד גואה ועולה בקרבו משטמה קרה כלפי אדם מושחת לחלוטין זה, שהיה פעם איש חסדו... במרחק צעד משולחנם היה תא הטלפונים. קרנן נכנס פנימה וישב ליד המכשיר... האם זה ה'מורינג מרס'? ... רצוני לדבר אל העורך הראשי... אמור לו שזה מישהו הרוצה לדבר על רצח נורקרוס... הרגתי את הזקן בשעה 2.30 בבוקר לפני שבועיים..." "[8]

 

גאווה היא מכשול. היא מביאה לידי שאננות וחוסר זהירות – שני גורמים אשר סודקים את תוכנית הפעולה המושלמת וחושפים את שביב המוצא שהוא חבל התלייה עבור העבריין הזחוח.

ג'וני קרנן ראה עצמו חסין בפני כוחות החוק, מוגן בגין הכוח שהעניקה לו מחויבותו העמוקה של חברו כלפיו.

אדוארד קרופורד ראה עצמו חסין בפני כוחות החוק, מוגן בגין הכוח שהעניק לו שכלו וזיכויו.

אמילי טיילור ראתה עצמה חסינה בפני כוחות החוק, מוגנת בגין זיכוי של אי שפיות שהעניקה לה הצגתה המשכנעת.

מרטין וייל ראה עצמו חסין בפני עקמומיותם של לקוחותיו, מוגן בגין הישגיו המוצלחים והתארים המכובדים שהצליח לקשור לשמו.

 

המלחמה בין שני הניצים, הפושע מול יריבו – המייצג את שלטון החוק והסדר, בנויה על שתי מערכות. הפושעים מנצחים תמיד במערכה הראשונה ובקרב התקיף ההתחלתי: הם מפתיעים את היריב כשהם תופסים אותו בלתי מוכן, משיגים את רצונם ואף יוצאים לחופשי ללא עונש או השלכות אחרות. אך הניצחון בקרב מוביל בהכרח להפסד של המלחמה כולה: במערכה השנייה היריב החלש והתמים עד כה מתעשת ומוצא את הדרך המתוחכמת והמשמעותית יותר לגבור על תחכומו המרושע של יריבו, לבטל את הישגיו הקודמים וחשוב מכל – להשיב את השלום והשקט על כנם.

 

ג'וני קרנן, אדוארד קרופורד, אמילי טיילור ומרטין וייל – אף אחד מהם לא העריך נכונה את כוחו של חברם לעימות. עם זאת, ברני וודס הבלש המשטרתי, מיקי הולר עורך הדין והפסיכיאטר ד"ר ג'ונתן בנקס מצאו את הדרך להתגבר על הרוע המתוחכם שהביס את מערכת המשפט וכמעט הרס את חייהם, מה שהיה הכשלה אחת בדרך אל הניצחון הגדול.

האופן שבו הם עושים זאת מחוכם לא פחות ממעשה התרמית – אם לא יותר.

אולם מעבר לתחכום – הוא גם מעשה צודק.

המעשה המוסרי והנכון.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



[1] או. הנרי, "תקיעת שופר", כתבי או. הנרי, כרמי את שות', תל אביב, 1957, עמ' 232.

[2] שם, עמ' 233 – 234.

[3] Side Effects, 2013, ארה"ב. במאי: סטיבן סודרברג. שחקנים ראשיים: ג'וד לאו, קתרין ז'טה ג'ונס, רוני מארה, צ'נינג טייטום.

[4] Double Jeopardy, 1999, ארה"ב. במאי: ברוס ברספורד. שחקנים ראשיים: אשלי ג'אד, טומי לי ג'ונס, ברונס גרינווד, אנבת' גיש.

[5] Fracture, 2007, ארה"ב. במאי: גרגורי הובליט. שחקנים ראשיים: אנתוני הופקינס, ריאן גוסלינג, רוזמונד פייק, אמבת' דוידוויץ'.

[6] The Lincoln Lawyer, 2011, ארה"ב. במאי: בראד פורמן. שחקנים ראשיים: מתיו מקונוהיי, מריסה טומיי, ריאן פיליפה, וויליאם ה. מייסי, ג'וש לוקאס, ג'ון לגויזמו, מייקל פנה.

[7] Primal Fear, 1996, ארה"ב. במאי: גרגורי הובליט. שחקנים ראשיים: ריצ'ארד גיר, לורה ליני, אדוארד נורטון.

[8] או. הנרי, "תקיעת שופר", כתבי או. הנרי, כרמי את שות', תל אביב, 1957, עמ' 232 – 234.

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים