סיפור:

אצטרובלים/ צדוק עלון 

 

אני משחק בגינה הציבורית עם נכדיי השניים, ובתוך כך מהרהר בסבים שלי, אשר לא הכרתי מעולם.

נכדיי משתעשעים בינות עצי האורן והנה הם אומרים לי, "סבא, יש פה אצטרובלים, תשמור לנו אותם עד שנבקש," ומייד מוסיפים, "לאחד בכיס הזה ולשני בכיס השני."

אני כמובן מניח את האצטרובלים בשני כיסיי.

 

היום הנחתי ידיי בכיסיי והנה הם האצטרובלים.

אני ממשש אותם ונזכר כי נכדיי השניים לא ביקשו עד כה את אצטרובליהם, וזיכרונות שאיני יודע היכן הם בכל ימות השנה פוקדים אותי, והם עולים ומשתטחים, אחד אחד ללא סדר כרונולוגי, לא האחד אחר חברו אלא האחד בצד חברו.

 

אני יודע שנכדיי לא ישכחו לבקש את האצטרובלים; גם אני מעולם לא שכחתי את האצטרובלים שביקשתי מאבי לשמור לי, אף על פי שמעולם לא ביקשתי אותם ממנו.