ברזיל – אני מאוהב במדינה הזאת. עבדתי בסאו פאולו במשך כחודש וחצי. היכרות ראשונית עם העיר תמיד לוקחת קצת זמן. לכל עיר יש קצב משלה בה היא מתגלה בפניך, ואז אתה מגלה שיש לך בתי קפה אהובים שבהם אתה מעדיף לאכול את ארוחת הבוקר שלך, מסעדות שבהן יכינו לך מנות בדיוק כמו שאתה אוהב, אנשים שאתה אומר להם "שלום" כל בוקר ושואל "מה עניינים?" מבלי שאתה באמת מכיר אותם. כך היה גם איתי. ברזילאים וישראלים די דומים ביכולת שלהם ליצור תקשורת. הם עושים את זה בקלות שלא מצריכה תנאים מקדימים. והפרט החשוב ביותר שברזיל היא המדינה היחידה בעולם שאין בה גזענות. הלוואי עלינו.
בכל הנסיעות שלי לחו''ל אהבתי להתבונן על העיר במבט בוחן, מנסה לאתר את מאפייניה המיוחדים. בסאו פאולו שמתי לב לחסר-בית שבילה את כל יומו בשכיבה על פיסת קרטון. באופן מפתיע, הוא סירב לקבל נדבות ואם מישהו היה זורק מטבע לרגליו, הוא תמיד היה מחזיר אותו. ההומלס הזה סיקרן אותי. אם הוא מסרב לקחת כסף, ממה הוא חי? בפעמים שישבתי בפיצרייה הפינתית ראיתי אותו מניח קומץ מטבעות, קונה לעצמו משולש וחוזר למשכבו. מאיפה הגיע אליו הכסף? נפל לו מן השמים?! אז החלטתי לעקוב אחרי ההומלס כדי לפתור את התעלומה הזו.
זה היה בחודש ינואר. בברזיל ינואר הוא חודש חם במיוחד. חום טרופי מביא עמו בכל יום בשעה 16:00 גשם חזק, מבול ממש, שנמשך כחמש עשרה דקות. בדקות האלה כל פריט לבוש שיש עליך נרטב כהוגן, אך לאחר רבע שעה בדיוק, אתה יבש לגמרי, כאילו הגשם כלל לא היה. הדבר היחיד שמזכיר לך את מה שהתחולל רבע שעה לפני כן אלו זרמי מים חזקים ששוטפים את הרחובות ונשפכים אל תוך פתחי הביוב שלאורך הכבישים בצמוד למדרכות.
המעקב אחרי ההומלס לא היה משימה קלה. הוא שינה את מיקומו ללא הרף. הדבר הראשון שציינתי לעצמי: הוא נהג לקנות משולשי פיצה כל יום בשעה 16:30 בדיוק. היו פעמים שחיכיתי להומלס בפיצרייה בשעה בה הוא היה אמור להגיע והייתי עד לסצנה הבאה: בעת הרכישה, היה חסר הבית קפדני מאוד וספר בזהירות את המטבעות הרטובים על הדלפק. המוכר המתין בסבלנות, לא מיהר, ותמיד היה דוחף בשקט תוספת כלשהי (גבינה או חתיכת בייקון) על המשולש לפני החימום בתנור. באופן שהדהים אותי בעת קבלת ההזמנה ההומלס נהג להתרעם על כך שבמקום ההזמנה של פיצה פשוטה ביותר היו מגישים לו פיצה עם תוספות. הוא היה מתחיל לחטט בכיסיו בחיפוש אחרי כסף קטן. המוכר תמיד היה מתנצל וטוען שזו הטעות שלהם ואין צורך בתשלום נוסף, כלומר שהתוספת על חשבון הבית. לאחר מכן ההומלס היה לוקח את המשולש שלו ויוצא. זה היה הפולחן היומי הקבוע. דבר אחד לא היה ברור לי – למה כולם התייחסו אליו בכזו חמימות-לב ובכזה כבוד?
הפרט הבא שהבחנתי בו היה קשור לבחירת המיקום. לקראת השעה 16:00 ההומלס היה מתמקם ליד פתחי הניקוז של הביוב. הסקרנות גברה עליי ואני השלמתי עם העובדה שכדי לפתור את החידה אצטרך להירטב לפחות עוד פעם אחת. ביום החופשי שלי נעמדתי מתחת לצמרתו של עץ גדול בצד השני של הרחוב, מול ההומלס. כרגיל בעונה הזאת, בשעה ארבע אחר הצוהריים, נשפכה מהשמיים כמות גשם אדירה. כל הולכי הרגל נמלטו כדי לתפוס מחסה. ואילו חסר הבית שכב בשלווה מתחת לסככה. כשהגשם נחלש והגיע לקראת סיומו, האיש לקח חתיכת קרטון מלבנית, רכן ליד פתח הביוב בנתיב זרם המים והביט היטב במים הניגרים לתוך פתח הביוב בזרם גועש. חפצים קטנים שונים שהזרם נשא עימו התעופפו מתוכו תחת השפעת הכוח הצנטריפוגלי ונפלו היישר על פיסת הקרטון. אלו היו חפצים שאנשים זרקו או שפשוט איבדו. החפצים הגדולים יותר נפלו בחזרה למים ורק מטבעות קטנים נשארו דבוקים לקרטון הרטוב. כאשר נחלש הזרם, ההומלס אסף את שללו, ספר אותו והלך לקנות את משולש הפיצה הקבוע שלו. הכסף, כך הסתבר לי, באמת נפל עליו "מן השמים".
פעם אחת שאלתי את הבעלים של הפיצרייה על ההומלס. התעניינתי אם הוא איזה פילוסוף מקומי, כמו דיוגנס, שהיה חי בחבית.
הבעלים ענה לי: "אני מכיר אותו שנים רבות. הוא לא פילוסוף גדול".
"שמתי לב שאתה מתייחס אליו ממש בכבוד".
"איך אפשר שלא לכבד אדם שהגיע לתחתית אך עדיין אינו מוותר על עקרונותיו?"
"איזה עקרונות?", תהיתי.
״הוא חי ברחוב אך לא מקבץ נדבות מאחרים, זה ראוי להערכה״.
האמת שלאחר השיחה הזו התמלאתי ביראת כבוד עמוקה אליו. ביקשתי מבעל הפיצרייה לשאול אותו אם אוכל להזמין אותו לפיצה. הבעלים העביר את שאלתי. ההומלס הקשיב בריכוז רב ואז חייך והשיב: "תודה רבה, אבל לא צריך. יש לי עבודה לעשות. עוד מעט עומד לרדת גשם".