באישון ליל, בעודם צועדים בשארית כוחם ומחפשים אחר מקום מסתור לקראת זריחת השמש, לפני שקרני השמש הגדולות יתגלו במלואם ויחשפו את מיקומים, התעוררה אלמז ברכות כאשר קרן שמש חזקה ספק ליטפה ספק חדרה אל תוך פניה.
אלמז הייתה עייפה למדי כאשר לפתה היא בחוזקה את כתפיה של אמה בשארית כוחותיה ופיללה לסופה של הדרך. ברגעים אלו לא הצליחה לדמיין כיצד יראה הסוף. האם טוב הוא כפי שהבטיחו הוריה? האם תזכה לראות את ירוסלם או שמא תגיע לסוף הדרך ותפגוש את השמש מקרוב כפי שנדמה לה בכל יום כאשר מאיימת היא עם קרניה היוקדות.
אלמז הרהרה במחשבות אלה בכל יום בזמן שאמה ליטפה את מצחה הלוהט ואמרה "אנחנו עוד מעט שם, עוד מעט נגיע לירושלים".
אלמז ידעה אכזבות לאורך כל הדרך, ועל אף שלימדוה להאמין ולא להיכנע, לעיתים, בסתר ליבה היא חששה שהמדבר ינצח, כי למדבר האינסופי, חסר הגבולות ומלא הסכנות, כך חשבה, יש יכולת להתיש. הוא התיש את נפשה ולא פעם את אמונתה, אך אמה הזכירה לה מדי יום "עוד מעט אנחנו בירושלים, רק עוד קצת", ובכל פעם לקחה אלמז נשימה עמוקה ובחרה להאמין, בכל יום מחדש. באותו היום כאשר היא הציצה בחשש מתוך שמלתה של אמה, הבחינה היא לפתע באור גדול מגיח מרחוק. "האם זו שוב השמש שכאן כדי לאיים?" תהתה בלבה והמשיכה להביט בפליאה.
אמה החישה צעדיה וראשה של אלמז נחבט הלוך ושוב בגבה הקשה של אמה שסחבה אותה במשך שבועות רבים. אמה, שהערגה לירושלים הפיחה בה כוחות על טבעיים, כך נדמה היה, הצליחה עם מילותיה הרכות.
בעוד מנסה אלמז להבין את פשר המהומה, הורידה אותה אמא מכתפיה וסימנה לה לשמור על שתיקה.
כשמסביבה המולה, אנשים רבים מתהלכים, ילדים בוכים, זקנים במבט עייף ומלא תקווה, שמעה היא לפתע "זהו זה! אנחנו כמעט שם".
"האמנם? ירושלים כה קרובה? כמה קרובה?" היא תהתה. כמה זריחות או שקיעות יהיה עליה לספור עד שתראה את חומותיה? וכך, עוד בטרם הספיקה לשקוע בהרהורים, נדחפה היא בסערה לתוך משאית ענק בצפיפות עם עוד עשרות אנשים גדולים וקטנים. אמה חיבקה אותה אל חיקה ומיד חזרה על על דבריה "עוד מעט, בקרוב ירושלים". איש גדול במראה זר ומשונה הגיח מהצד וחילק סוכריות לכל הילדים ההמומים וכך, חיש מהר, מבלי משים לב, עצרה המשאית. כל הנוסעים ירדו מטה והתארגנו בקבוצות.
בעודה שקועה בהרהורים, אלמז הביטה בתדהמה כיצד חיש מהר הועמסו הם למטוסים, אמה ליטפה את מצחה וחזרה "בקרוב ירושלים ילדתי, בקרוב ירושלים". ואכן, כפי שהבטיחה אמה, לאחר עוד שקיעה ועוד זריחה, לפתע דרכו הם על אדמת ירוסלם.
