Antonin Artaud Le Théâtre et son double
הוא אוסף של מאמרים שנכתבו על ידי המשורר הצרפתי והמחזאי אנטונן ארטו שפורסם בשנת 1938. ארטונן ארטו יוצא כנגד תיאטרון המתקיים כצורה ספרותית מאולצת ומיושנת שאינה רלוונטית עוד. הוא דגל ליצור חוויה חושית אצל הצופה, לעודד את הלהט ולנפץ את שאננות הקהל.
החלקים המפורסמים יותר ב"תיאטרון וכפילו" הם הפרק "הקץ ליצירות מופת", וכן הפרק תיאטרון האכזריות, מניפסט שהתפרסם לראשונה בשנת 1932. המניפסט דן במאגיות, בסכנה בפואטיקה ובמאפיינים אחרים ומהותיים שאבדו לתיאטרון המערבי.
הספר התיאטרון והכפיל שלו והרעיונות שבו לא איבדו מהרלוונטיות שלהם גם היום, והשפיעו על תפיסת הבימוי של אנשי תיאטרון מפורסמים כגון פיטר ברוק, ריצ'רד שכנר והתיאטרון החי. בישראל, הושפע מרעיונותיו חנוך לוין.
"אם מאפיין תקופה זו הוא בלבול, אני מבחין בבסיס בלבול זה קרע בין הדברים, והמילים, הרעיונות, הסממנים שהם מיצגים. שופטים אדם מתורבת על פי התנהגותו, והוא חושב כפי שהוא מתנהג; אבל כבר ניווכח שלמילה תרבותי יש בלבול ואי בהירות. עבור כולם אדם מתורבת הוא אדם שמכיר ומבין דרכים, שיטות ותכניות, והוגה בשיטתיות, בתכניות, בצורות, בסימנים, בהמחשה ברורה. נדרש לשוב ולנתח מחדש את כל הידע שצברנו על החיים החל מן הזמן בו דבר לא היה מחובר לחיים. והפיצול המצער הזה גורם לכך שהדברים נוקמים את נקמתם, והשירה שכבר אינה שוכנת בנו ואין אנו מצליחים עוד לגלות קשר בין הדברים, עד שלפתע מתגלים צדם האכזרי של הדברים. מעולם לא ראינו כל כך הרבה פשעים ורציחות, שניתן להסביר. סטיות אלה נפוצות רק בחוסר יכולתנו להפיק מירב התועלת מן חיים."
באפריל 1938 הוא מופיע על במה עם קובץ המאמרים מתוך התיאטרון והכפיל שלו. הוא משחק תפקיד של רגעיו האחרונים של חולה צרעת. פניו התעוותו וגופו היה נתון להתכווצויות. אנטונין שיחק בתפקיד את מותו האישי של עצמו. הקהל המזועזע נחרד מן המופע, שחרר את מצוקתו בצחוק היסטרי ונטש את אולם התיאטרון. אנאיס נין שהייתה עמו מדווחת מאוחר יותר שנעלב קשות ונפגע עד מאד. כך אמר מצאתם מן האולם "הם אינם מבינים שהם מתים. מותם מוחלט כמו חרשות, כמו עיוורון. הצגתי להם את הגסיסה. כן, את הגסיסה שלי ושל כל אלה שמבקשים לחיות"
אנטואן מארי ז'וזף ארטו "אנטונן" Antoine Marie Joseph ("Antonin") Artaud 1896- 1948 מחזאי, שחקן, במאי תיאטרון, משורר, אמן ותאורטיקן צרפתי.
עבודתו השפיעה רבות על התיאטרון האוונגרדי במחצית הראשונה של המאה ה-20, הוגה "תיאטרון האכזריות".
השירה, הבימוי, הסמים, העליות לרגל, הציור, הרדיו, כל אחת מהפעילויות הללו היו עבורו אמצעי לגעת באמת המוחלטת. בניגוד לבני דורו, הוא היה מודע לחולשה ולשבריריותה של המחשבה והמשיך כל חייו הקצרים לתור ללא ליאות אחר האמת האבסולוטית.
כל חייו הוא נאבק בכאבים פיזיים עזים בעקבות עגבת תורשתית שירש מאמו לאחר הלידה.
הדו- קיום עם סבלו הגופני והתלות בתרופות השפיע על יצירתו.
עריכה ותרגום אוולין כץ
8.2.2022
